אמרי הצבי א נ

ע"י מחשבה לא קמיירי אלא אפי' אם נימא דפיגול הוא בדיבורא הא בדיבורא לא קמיירי. וע"כ הא דמשני הש"ס בקדשים לא קמיירי היינו לפי ההו"א דאכתי לא ידע מהאי תירוצא דבדיבורא לא קמיירי וא"כ נוכל לומר ג"כ דאכתי לא ידע הש"ס ג"כ מהמסקנא דמסיק הש"ס מן הגז"ש דתחת נתינה ישלם כסף ומש"ה משני בקדשים לא קמיירי ודוק. ומעתה נוכל לומר ג"כ דהא דכתיב רעהו גבי קרן וממעטינן מינה הקדש ור"ש בן מנסיא סובר דהמיעוט הוא דבנגח שור של הקדש משלם כל הנזק ואין חילוק כלל בין תם למועד משום דדריש גבי שור רעהו הוא דיש חילוק בין תם למועד אבל בנגח שור של הקדש אפי' כשהוא תם ג"כ משלם נ"ש ורבנן סברי דהמיעוט הוא על הכל דבנגח שור של הקדש פטור לגמרי והוא גזה"כ דוקא בנגח שור רעהו הוא דחייב לשלם אבל לא בנגח שור של הקדש וא"כ הואיל דמצד הסברא לא ידעינן זה ואדרבא הסברא היתה לחייב גבי הקדש יותר ועכ"פ לא גרע מהדיוט ורק דהתורה גילתה כן וא"כ אמרינן דהיינו דוקא בכה"ג היכא דהוא היזק ניכר משא"כ היכא דהוא היזק שא"נ דמצד הסברא י"ל דבהיזק שא"נ פטור ורק דקיי"ל דשמיה היזק וחייב וא"כ גם במזיק הקדש בכה"ג חייב לשלם מה"ת משום דהא דממעטינן הקדש הוא דוקא היכא דהוא ע"י מעשה וההיזק הוא ניכר משא"כ בהיזק שא"נ ודוק בזה

(ט) והנה בהיותי בזה קשה לי לכאורה בהא דקאמר הש"ס במס' פסחים דף כ"ז ע"ב ובמס' תמורה ל"ד ע"א אמר רמב"ח כגון דנפלה דליקה בעצי הקדש מאליה כיון דלא ידועה מאן דלא הוי איניש דלמעול דליפוק אפרן לחולין ופירש"י בד"ה ה"ג לא הוה וז"ל דאי הדליקה אדם מעל המסיק ונפק אפר לחולין כו' יעו"ש ול"ל להש"ס לומר דנפלה דליקה בעצי הקדש הלא אפי' אם ידעינן מי הדליקה ג"כ פטור המדליק דהא איירי שלא נהנה בה המדליק וא"כ הרי הוא מזיק הקדש דפטור והאפר הוא הקדש. ואפילו אם נימא כמו שהבינו המפרשים דשיטת רש"י הוא דמזיק הקדש חייב לשלם הקרן ורק מחומש הוא דפטור ג"כ קשה דהא המזיק א"צ לשלם להניזק רק מה שהזיקו ושמין הפחת מה שנתהוה ע"י ההיזק דהא קיי"ל דבעלים מטפלים בנבלה וא"כ האפר נשאר עדיין בקדושתו והרי הוא הקדש ומש"ה אסור האפר של הקדש ול"ל להש"ס לומר דמיירי דנפלה דליקה בעצי הקדש מאליה ולכאורה יש לעיין בזה

והנה לכאורה יש לעיין עוד דאמאי לא משני בפשיטות כגון שהדליק במזיד וליכא מעילה ולא נפיק לחולין. אולם באמת התוס' בפסחים שם בד"ה בעצי שלמים וז"ל ה"מ לאוקמי בעצי הקדש ובמזיד ואליבא דר' יהודה אלא דלאו אורחא דמלתא לעבור במזיד עכ"ל. הרי שנשמרו מקושיא זו על תחלת הסוגיא שם ולפי דבריהם א"ש גם זה אלא דקשה מה שהקשיתי דהא אפילו ידעינן מאן הדליקה כל שלא נהנה בה לא נפיק לחולין וא"כ משכחת לה שהדליקה באונס וידעינן מי הדליקה. ואולי י"ל דהיינו הך דהא דמשני הש"ס כגון דנפלה דליקה מאליה ולא ידעינן מי הדליקה וה"ה אם ידעינן מי הדליקה אלא שלא מעל בה המדליק ועי' פסחים שם בתוס' ד"ה ורמינהו כל הנשרפין וז"ל ה"מ לאוקמי בעצי שלמים עכ"ל וא"כ ה"נ הוה מצי הש"ס לאוקמי בכה"ג ג"כ

[כא] דף ז ע"ב לכתובת אשה מדמינן ליה ועי' בשמ"ק בד"ה לכתובת אשה וז"ל ור"מ תירץ גבי אשה דמן הדין היה לו לטול בבינונית כב"ח אלא מטעם שאמרו חכמים יותר משהאיש רוצה לישא וכו' הלכך היכא דבעי למשקל בינונית כיוקרא דלקמיה יכולה לכופו אבל ב"ח דמה"ת דינו בזיבורית ומטעם נעילת דלת תקנו לו בבינונית כולי האי לא יפה כחו שיוכל לכופו שיתן לו עידית כיוקרא דלקמיה הרא"ש ז"ל עכ"ל וכ"כ עוד שם בשם תלמיד הר"פ ג"כ באופן זה עייש"ה ועי' ברא"ש כאן סי' ב' על סוגיא דכאן וז"ל וכן בע"ח אי א"ל שקול כיוקרא דלקמי' זיבורית טפי פורתא לחד גירסא או עידית בציר פורתא לאידך גירסא בעי למיתב לה כזולא דהשתא משום דלא תנעול דלת בפני לוין משום דא"ל אלו הוי לי זוזי הוה שקילנא כדהשתא וגם אתה חפץ ליתנה לי אלא שאתה חפץ לדוחקני מחמת שמעותי בידך שאקחנה כיוקרא דלקמי' אבל גבי כתובת אשה דלא שייך נעילת דלת דיותר משהאיש רוצה לישא האשה רוצה לינשא אפילו אמר לה אי בעית למישקל בינונית שקול כיוקרא דלקמי' לא כייפינן למיתב כזולא דהשתא עכ"ל. וא"כ נראה דברי הרא"ש כסותרים זא"ז אם לא שנאמר דהרא"ש כ"כ בשם הר"מ רבו דהא השמ"ק התחיל הלשון והר"מ תירץ אבל הרא"ש בעצמו לא ס"ל כן. או דהוא רא"ש אחר שכ"כ בשם הר"מ או הרא"ש מפליזא או הרא"ש מלוניל וכמ"ש הש"כ ביו"ד סי' ק"ה סק"ב וכבר השיב לי אאמו"ר הרב שיחי' כעין זה מה שהעירותי בדברי השמ"ק ב"מ דף פ"ח ע"א בד"ה ויהא שור והיה קשה לי לקבל כזאת יען שהרא"ש כתב בשם הר"מ והוא בודאי המוהר"ם מר"ב רבו של הרא"ש. אולם כאן נראה כי הרא"ש בפסקיו חולק בהדיא על מ"ש כאן בשם הר"מ ז"ל וע"כ צ"ל כי הוא, רא"ש אחר לא רבינו אשרי אביו של הטור או דלא ס"ל בזה להרא"ש כרבו המוהר"מ ז"ל או אולי הר"מ הנ"ל אינו המוהר"מ מר"ב ז"ל וי"ל בזה

[כב] (א) דף ח ע"א קתני מיהא מציעא בינונית וזיבורית נזיקין ובע"ח בבינונית וכתובת אשת בזיבורית וא"א בשלו הן שמין תעשה בינונית שלו כעידית וידחה בע"ח אצל זיבורית הב"ע כגון שהיתה לו עידית ומכרה ה"נ מסתברא וכו' עד רבינא אמר בדעולא פליגי דאמר עולא דבר תורה ב"ח בזיבורית ב שנאמר בחוץ תעמוד והאיש אשר כו' ומ"ט אמרו ב"ח בבינונית כדי שלא תנעול דלת בפני לוין מר אית ליה תקנתא דעולא ומר לית ליה תקנתא דעולא ופירש"י בד"ה בדעולא קמפלגי תנא בתרא לית ליה תקנתא דעולא אלא בתר קרא אזיל ואפילו הי"ל נמי עידית דהשתא הי"ל בינונית גמורה בין לדידיה בין לעלמא אפ"ה ס"ל דלשקול בע"ח מזיבורית עכ"ל. ועי' במס' כתובות דף ק"י ע"א איתמר שנים שהוציאו שט"ח זע"ז ר"נ אמר זה גובה וזה גובה ר"ש אמר הפוכי מטרתא למה לי אלא זה עומד בשלו וזה עומד בשלו כו' עד אלא לא צריכה דאית ליה לחד עידית ובינונית ואית ליה לחד זיבורית מ"ס בשלו הן שמין ומ"ס בשל כל אדם הן שמין ע"כ. והנה ר"נ סובר דבשלו הן שמין ור"ש סבר דבשל עולם הן שמין והרמב"ם ז"ל בהלכות מלוה סתר את דבריו דבפי"ט ממלוה ה"ד פסק דבשל עולם הן שמין שכתב שם וז"ל היה לו זיבורית ובינונית בלבד נזיקין וב"ח בבינונית וכתובת אשה בזיבורית מבואר דס"ל דבשל עולם שמין דאם נימא דבשלו הן שמין תעשה בינונית שלו כעידית וידחה ב"ח אצל זיבורית וע"כ דס"ל בשל עולם שמין ואלו לקמן בפרק כ"ד ה"י כ' וז"ל שנים שהוציאו כ"א משניהם שט"ח על חבירו אין האחרון יכול לומר לראשון אלו הייתי חייב לך האיך אתה לוה ממני אלא זה גובה חובו וזה גובה חובו כו' היה לזה עידית ובינונית ולזה זיבורית זה גובה מן הבינונית וזה גובה מן הזיבורית עכ"ל. והנה ע"כ דס"ל דהלכה כר"נ דבשלו הן שמין דאל"כ אין שום נ"מ כלל אם זה גובה תחלה או זה גובה תחלה וא"כ דברי הרמב"ם ז"ל סותרין להדדי ועי' בה"ה ובכ"מ שהאריכו בבאור הדברים

והנה לפום ריהטא היה נלע"ד בישוב דברי הרמב"ם ז"ל הסותרים הנ"ל בהקדם מה שי"ל לכאורה בהא דהקשה הש"ס הני שני ברייתות אהדדי דבחדא קתני בינונית וזיבורית נזיקין וב"ח בבינונית ובאידך קתני נזיקין בבינונית וב"ח וכתובת אשה בזיבורית דנימא דהא דקתני נזיקין וב"ח בבינונית מיירי דאיכא בינונית כדי לשלם לשניהם לנזיקין וב"ח ומש"ה גם הב"ח גובה מבינונית ואידך ברייתא דקתני נזיקין בבינונית וב"ח וכתובת אשה בזיבורית מיירי דליכא בבינונית כדי שיגבו שניהם הנזיקין וב"ח ומש"ה אמרינן דנזיקין בבינונית וב"ח בזיבורית, אמנם צריכינן לומר דסוגית הש"ס סברה דע"כ שני הברייתות מיירי שניהם באופן אחד ובדליכא בבינונית כדי לגבות שניהם רק כדי חובו של אחד מהן או כדי שיגבה הניזק או שהב"ח יגבה

והנה הש"מ כאן הביא בשם הראב"ד שמפרש פי' אחר בהא דמשני רבינא בדעולא פליגי דמ"ד ב"ח בזיבורית וכתב וז"ל דגרסינן דכ"ע בשלו הן שמין והכא בשלא היתה לו עידית מעולם ובדעולא קמפלגי מ"ד ב"ח בזיבורית אית ליה דעולא וכיון דנעשית אצלו בינונית כעידית מוקמי' לה אדאורייתא א"נ אתקנתא דהא זיבורית אצלו נעשה בינונית והא דאמר ב"ח בבינונית לית ליה דעול אלא אית ליה דר"ש דאמר בר"פ הנזקין מפני מה אמרה תורה ב"ח בבינונית כלומר אע"פ שהיה ראוי לגבות מן העידית מפני שגמל עמו חסד אלא שלא יראה אדם שדה נאה הלכך אע"פ שזה נעשית