אמרי הצבי א מג

אינו פוסל הקרבן במחשבה זו אפ"ה עובר על הלאו, והנה במס' פסחים דף ס"ב ע"ב תניא אחרים אומרים הקדים מולים לערלים כשר ערלים למולים פסול מ"ש מולים לערלים דכשר דכולה ערלה בעינן וליכא ערלים למולים נמי כולה ערלה בעינן וליכא לימא קסברי אחרים אינה לשחיטה אלא לבסוף וכדרבא דא"ר עדיין היא מחלוקת הלכך הקדים מולים לערלים מולים חיילי ערלים לא חיילי הקדים ערלים למולים ערלים חיילי מולים לא חיילי אמר רבה כו' עד ור"מ לטעמיה דאמר מפגלין בחצי מתיר ורבנן לטעמייהו דאמרי אין מפגלין בחצי מתיר ופירש"י יש פגול במחשבת חצי מתיר והאי חצי מתיר הוא דשחיטה בשני הסימנים הוא עכ"ל. ועי' מסכת זבחים דף מ"א ע"ב בתוס' ד"ה ממאי וז"ל בכולה שמעתין משמע דאע"ג דאין מפגלין בחצי מתיר פסול מיהא הוי ותימא דבפ' תמיד נשחט דף ס"א גבי שחטו למולים ולערלים כו' ומוקי לה בדף ס"ג שם בשוחט סימן ראשון למולים כו' ור"מ לטעמיה דאמר מפגלין בחצי מתיר משמע התם דלרבנן הוי כשר גמור וי"ל דהא דפסלי הכא היינו משום דאיכא למיגזר כדאיתא בפ"ב דמנחות דף י"ד דרבנן גזרו קומץ אטו קומץ דמנחת חוטא לבונה אטו לבונה הבאה בבזיכין אבל התם לא שייך למגזר סימן אחד אטו שני סימנין עכ"ל. מבואר בתוס' דלרבנן דסברי אין מפגלין בחצי מתיר הקרבן כשר לגמרי ואפילו מדרבנן. וי"ל דמ"מ על הלאו דלא יחשב עבר דסוף סוף חשב מחשבה שאינה נכונה בקדשים וא"כ למ"ד שאב"מ לוקין עליו גם על הלאו הזה לוקה. ולפי הצעה הזאת שפיר מיושב קושיא הנ"ל דהנה אם הוא מפגל בתחלת השחיטה דהיינו בשחיטת סימן הראשון ובשעת שחיטת הסימן השני מכוין כדין וכהוגן הקרבן כשר דהא אין מפגלין בחצי המתיר וכדאי' בפסחים דף ס"ג הנ"ל

והנה בתחלת השחיטה שהתחיל לשחוט אם היה מחשב בה מחשבת פיגול אף שאח"כ בשחיטת הסימן השני שחט כהוגן בכונה הראויה דהקרבן כשר לרבנן דס"ל אין מפגלין בחצי המתיר ואפ"ה עבר על הלאו דלא יחשב או משום הלאו דלא תזבח לה' כל דבר רע שפירושו דבור רע וכמ"ש הרמב"ן ז"ל שהבאתי. וא"כ אם בתחלת השחיטה בשחיטת הסימן הראשון עבר תיכף על הלאו דלא יחשב והקרבן כשר עדיין ולא מפסיד ליה כלום להקרבן אלא אם גם בסוף השחיטה בשחיטת הסימן השני חשב ג"כ מחשבת פיגול ואז לא עבר כלל על הלאו בשעת שחיטת הסימן השני דהא בשעת שחיטת הסימן הראשון עבר תיכף על הלאו דלא יחשב וא"כ אימת נעשה הקרבן פסול בשחיטת הסימן השני דאז נעשה פיגול א"כ אין ההפסד ועבירת הלאו באין כאחד דעל הלאו עבר בשחיטת הסימן הראשון והחיוב ממון בא בשעת שחיטת הסימן השני ומש"ה חייב בתשלומין ולא שייך תו לומר דיהיה פטור מתשלומין משום דקלב"מ ודוק. אולם באמת לכאורה הא בורכא דהא גם על שחיטת הסימן השני אם מחשב בשחיטת הסימן השני ג"כ לאכול חוץ לזמנו איכא ג"כ גביה הלאו דלא יחשב וא"כ אכתי נימא קלב"מ. אולם כד מעיינינן היטב בדבר הזה נראה לפום ריהטא ראיה מדברי הירושלמי פ"ב דב"ק ה"ה לסברתי שכתבתי וכאשר אבאר בעזה"י

(ג) איתא בירושלמי ב"ק פ' כיצד הרגל ה"ה כלב שנטל חררה ר"ל אומר במצית את האור על כל שבולת ושבולת ר"י אמר נעשה כזורק את החץ ממקום למקום [ופלוגתא זו דר"י ור"ל איתא ג"כ בש"ס דידן בב"ק דף כ"ב ע"א ע"ש כל הסוגיא] אר"י בר טבליי מתניתא מסייע ר"ל היה גדי כפות ועבד סמוך לו ונשרף עמו חייב עבד כפות לו וגדי סמוך לו פטור אם אומר את שאין כזורק את החץ ממקום למקום על שבולת הראשונה נתחייב מיתה מכאן והילך תשלומין אר"י ואת שמע מינה שורו שהדליק את הגדיש בשבת חייב והוא שהדליק את הגדיש בשבת פטור אם אומר את שאינו כזורק את החץ ממקום למקום ויעשה כמי שחלו עליו תשלומין מיכן והילך יהא חייב בתשלומין עכ"ל הירושלמי. ועיין בפני משה שם מה שפירש דברי הירושלמי הנ"ל ולבסוף כתב וז"ל על הא שכתב הירושלמי והוא שהדליק את הגדיש בשבת פטור כו' כ' הפ"מ דמכאן ג"כ סייעתא לר"י מפרקין דלקמן פ"ג הי"ב והוא שהדליק את הגדיש בשבת פטור מפני שנידון בנפשו ואם אתה אומר דחיובא דאש בעלמא לא הוי אלא בכל מקום ומקום שהדליק א"כ ויעשה כאן כמי שחלה עליו תשלומין וכו' כלומר שהוא מכאן ואילך אחר שהדליק את שבולת הראשונה שנתחייב מיתה עליה ויהא חייב בתשלומין על שאר הגדיש אלא ש"מ כר"י ש"מ עכ"ל הפ"מ ע"ש. והנה לפי הירושלמי וכפי' הפ"מ הנ"ל הוה הסברא ברורה דהחיוב מיתה לא הוה אלא על השבולת הראשונה על שעת הדלקת הגדיש ודייק מינה דגם החיוב ממון הוא על כל הגדיש בשעת הדלקה דאשו משום חציו והוה כאלו בשעת הדלקה בשעה שהצית את האור הוה כאלו שרף אז את כל הגדיש הכל כאחד ואז איכא ג"כ החיוב מיתה ומש"ה פטור מתשלומין הא אם היינו אומרים אשו משום ממונו א"כ תיקשי הלא החיוב מיתה הוא רק בשעת הדלקת הגדיש וא"כ תינח דאינו חייב על שבולת הראשונה. דאז החיוב מיתה פוטרו מתשלומין אבל על שאר הגדיש שנשרף אח"כ יהיה חייב לשלם ואמאי לא אמרינן דגם על כל הגדיש איכא חיוב מיתה דעל כל שבולת ושבולת חייב מיתה משום דהוה כאלו שרף כל שבולת בפ"ע בידים. וע"כ צ"ל דבין למ"ד אשו משום חציו ובין למ"ד אשו משום ממונו עיקר החיוב מיתה ומלקות הוא רק בשעת התחלת המעשה. והוא כמ"ש כאן הסברא דבסימן הראשון ששחט אם חשב מחשבת פיגול ואח"כ בשעת שחיטת הסימן השני חשב מחשבה ראויה דעיקר הלאו עבר בשעת שחיטת הסימן הראשון ואף אם שחט גם הסימן השני במחשבת פיגול גם כן עיקר עבירת הלאו הוא בשחיטת הסימן הראשון וראיה לכאורה לדברי מירושלמי הנ"ל. אולם אכתי יש לדחות ראיה זו דהתם עיקר המעשה הוא בשעה שהדליק את הגדיש אבל מה שהגדיש הולך ודולק אח"כ הוא ממילא ע"י המעשה הראשונה ואין האדם עושה אז שום מעשה כלל. ומשום הכי שפיר קאמר הירושלמי דאם נימא אשו משום ממונו אם כן יהיה חייב לשלם על כל הגדיש לבד מעל השבולת הראשונה. משא"כ הכא גבי מפגל גם בשחיטת הסימן השני הוא עושה מעשה עבירה ועבר על לאו דלא יחשב. וא"כ שוב י"ל קלב"מ ויהיה פטור מתשלומין. ועיין לקמן בפרק מרובה על דף ע"א ע"א [אוע"ט אק"ג] מ"ש שם בענין הלאו דלא יחשב

הן אמת אגיד כי לא זכיתי להבין דברי הירושלמי הנ"ל במה שהביא ראיה לר"י מדהדליק גדיש בשבת דפטור ולר"ל היל"ל דרק על השבולת הראשונה הוא פטור משום דאז הוא מחויב מיתה ועל כל הגדיש יהיה חייב עכ"ד הירושלמי. וקשה הלא גם לר"ל ניחא דהא דר"ל מחייב בחול הוא רק במסכסכת כל הבירה. וכ"כ הירושלמי בהדיא בתחלת הסוגיא שם ר"ל אמר במצית את האור על כל שבולת ושבולת ועיין בפ"מ שם וכן מסיק הש"ס דילן בב"ק כ"ב ע"א א"ל ר"ל הב"ע במסכסכת כל הבירה. וא"כ הא דקתני והוא שהדליק את הגדיש בשבת פטור הא בחול חייב ע"כ מיירי במצית את האור על כל הגדיש. וא"כ בשבת כה"ג שפיר פטור מתשלומין דהשתא שפיר איכא חיוב מיתה על כל שבולת ושבולת וצ"ע. וה' יזכני להבין תוה"ק. אולם בגוף דברי הירושלמי הנ"ל יש לעיין טובא דמצינו להירושלמי במס' כתובות פ"ג דמבואר להיפוך דאמרינן דעל כל שבולת ושבולת איכא חיוב מיתה כאשר יבואר אי"ה לפנינו

(ד) איתא בירושלמי מס' כתובות פ"ג ה"א והתני החוסם את הפרה משלם ששת קבין לפרה וארבעה קבין לחמור שכן החוסם פרתו לוקה א"ר יוסי שכן מחוייבי מיתות גנב תרומת הקודש ואכלה שהוא לוקה ומשלם מ"מ הפסידו ממון א"ר מנא קומי ר"י מעתה הבא על אחותו קטנה ילקה וישלם שכן הבא על אחותו בוגרת לוקה חזר ואמר גבי אחותו חל עלי' תשלומין ומיתה כאחת ברם הכא מכיון שחסם נתחייב מכות מכאן ואילך בתשלומין התיב ר' זעירא קומי ר' מנא הרי המצית גדישו של חבירו בשבת על שבולת הראשון חייב מלקות מיכן והילך בתשלומין ולית אמר כן על כל שבולת ושבולת יש בה התריית מיתה וכא על כל חסימה וחסימה יש בה התריית מכות ר' יוסי בר בון אמר תרין אמוראין כו' עכ"ל הירושלמי ועיין בק"ע שם. אבל עכ"פ שמעינן מדברי הירושלמי הנ"ל דאמרינן על כל שבולת ושבולת איכא חיוב מיתה והירושלמי קאמר סתמא שהדליק רק במקום אחד בגדיש והאש הולכת ודולקת אח"כ על פני כל הגדיש ואפ"ה אמרינן דעל כל שבולת ושבולת איכא חיוב מיתה ומבואר להיפוך כאן מהירושלמי ב"ק הנ"ל ונראה קצת כעין סתירה

והנה ראיתי בירושלמי מס' תרומות פ"ז ה"א הביא ממש כל