אמרי הצבי א מ

מקרא דכאשר זמם ולא כאשר עשה או משום דאין עונשין מה"ד ורבה קאמר הלשון ונהרגין ולענין מיתה הוצרך רבה לומר הטעם משום דעדיין לא נעשה כלל המעשה. אבל לענין ממון שפיר איתא להאי סברא דהיכא דכבר שילם על פיהם של העדים דלא לחייב מדינא דגרמי משום דגרמי זה קיל מכל גרמי דעלמא הואיל דלא עשו מעשה כלל ודוק בזה] וא"כ הואיל דאמרינן דעדים זוממין קנסא והתורה חייבה לשלם וכ"ז הוא מדין זוממין. אבל בלא דין הזמה רק מדינא דגרמי היכא דכבר שילם הנידון ע"פ העדים. ובכה"ג היכא דא"א למיהדר אפ"ה פטורין העדים. ומשום הכי מובן שפיר לשון הרמב"ם ז"ל שכתב ולפיכך אין משלמין ע"פ עצמן כיצד הרי שהעידו ונחקרה עדותן בב"ד ואח"כ אמרו שניהם שקר העדנו כו' וכוונתו אפילו אם כבר שילם הנידון ע"פ העדים

והנה לכאורה יש להשיב ע"ז בעיקר הדבר דאם נימא דהא דקאמר הש"ס עדים זוממין דממונא הוא ליתני שפירשתי דהקושיא היא היכא שכבר שילם הנידון ע"פ העדים ובגוונא דא"א למיהדר דיהיו העדים צריכים לשלם מדינא דגרמי אמאי לא משני הש"ס דא"כ הוא בכלל נזק וכבר תנא לה ר' אושעיא נזק כו' וכדמשני הש"ס לקמן על הא דלא תני אונס ומפתה ומוציא שם רע. וכן על מטמא ומדמע ומנסך. ולעיל על דף ד' ע"ב כתבתי באמת כן יעו"ש לעיל [י"ד או"ק א'] מ"ש בזה. וכעת נראה דלפי הסברא הנ"ל לא נוכל לתרץ קושית הש"ס כן דהא עדים זוממין לא הוה ידעינן לחייבו בכה"ג היכא שכבר שילם ואנו באין לחייבו מדינא דגרמי דהא באמת הם לא עשו המעשה. אבל נזק עשה המעשה בשעת ההיזק ומש"ח ושואל נ"ש ושוכר לא מצינן למילף משום דגבי שומרים נעשה מעשה המשיכה. אבל הכא גבי עדים זוממין לא עשו העדים זוממין המעשה ומשום הכי הוצרך הש"ס לשנויי סבר לה כר"ע דאמר אין משלמין על פי עצמן וכמו שפירשתי ודוק

אולם אכתי יקשה לשיטת הרא"ש והרי"ו וכ"פ להלכה בש"ע חו"מ סימן מ"ו סל"ז וסי' כ"ט ס"ב דעדים שהודו שחתמו שקר חייבין לשלם מדד"ג שהזיקו להלוה בעדותן א"כ תקשה דמאי פריך הש"ס כאן עדים זוממין דממונא הוא ליתני דממנ"פ אי מיירי שעדיין לא נעשה המעשה ולא הוציאו עדיין ממון בעדותן אם כן הלא זה לא מיקרי ממונא דהא הוה זה כמו אם משלם יותר ממה שהזיקו ואי מיירי שכבר הוציאו ממון ע"י עדותן א"כ הלא בכה"ג העדים צריכים לשלם מדין מזיק ומאי קאמר הש"ס סבר לה כר"ע דאמר אין משלמין ע"פ עצמן והלא גם לר"ע יהיו צריכים העדים לשלם מדד"ג היכא שגרמו היזק להלוה בעדותן ששילם ע"פ עדותן וא"א למיהדר. ולכאורה חשבתי ליישב זה ע"פ מ"ש הנתה"מ בסימן נ"ה סק"ב לחלק בין הא דשליש שהחזיר השטר פרוע להמלוה לבין עדים שחתמו שקר דגבי שליש פטור דלא הוה אלא גרמא ועדים שחתמו שקר חייבין וחשיב גרמי כתב שם לפרש דברי הסמ"ע משום כשחותמין מיד יוצא הקול שנשתעבדו נכסיו וא"י למכור מנכסיו ומזיקין אותו תיכף והוי גרמי כיון דההיזק נעשה מיד. משא"כ בחזרת שטר פרוע אין יוצא הקול ולא נעשה ההיזק מיד רק בשעה שגובה וגם לא ברי הזיקא דאימר לא יגבה והוי כגרמא בניזקין דפטור עכ"ל. והבאתיו לעיל על דף ד' ע"ב [י"ד או"ק י"ב] שם ופלפלתי בדבריו יעו"ש מ"ש בזה. וא"כ נוכל לומר הכא ג"כ דהואיל דהעדים העידו עדותן בב"ד ונחקרה עדותן והב"ד חייבוהו לשלם ע"פ עדותן א"כ הוה תו כמו מלוה בשטר דג"כ נשתעבדו נכסיו והרי הפסידוהו תיכף בעדותן דזילי נכסיה וא"כ לפי סברא זו נוכל לומר דמיירי שפיר הש"ס דפריך עדים זוממין דממונא הוא ליתני היינו כשלא שילם ע"פ העדות עדיין ואפ"ה מיקרי שפיר ממונא הואיל דהפסידוהו דזילי נכסיה של הנידון שהעידוהו עליו ומשום הכי צריכין לשלם לו וע"ז משני הש"ס סבר לה כר"ע דאמר עדים זוממין קנסא הוה ואין משלמין ע"פ עצמן וא"כ חזינן דאף דזילי נכסיה לא הוה ממונא אלמא דזה לא חשיב פסידא דממונא ומשום הכי לא תני ר' אושעיא עדים זוממין, ולפי זה סברת הנתה"מ הנ"ל הוא דוקא לפום סברת המקשן. אבל לפי מה דמתרץ הש"ס דעדים זוממין קנסא כר"ע א"כ לא ס"ל האי סברא של הנתה"מ ואנן פסקינן כר"ע דעדים זוממין קנסא הוה ואין משלמין ע"פ עצמן. וא"כ אמרינן דזה לא הוה ממונא מה דהזיקו לו דזילי נכסיה. וגם לפי מ"ש לעיל להקשות על סברת הנתה"מ הואיל דסוף סוף לא הוה הפסידא כ"כ כמו כל הסכום שהעידו עליו שחייב. אבל לפום הסברא של המקשן נוכל לומר דס"ל כן ודוק

(ב) והנה לפמש"ל יש ליישב קצת קושית רבינו אליעזר ממיץ ז"ל מ"ש בספר יראים אשר ראיתי זה זמן כביר יותר מי"ב שנה ואין לי ספר היראים לעיין בו. אולם ראיתי ברדב"ז ח"ג סימן תרכ"ד הביא ג"כ דבריו הקדושים וז"ל שאלה ממני על מ"ש הר"ר אליעזר ממיץ ז"ל לא ידעתי מנין שהממון ניתן למי שהעידו עליו מאחר שהוא קנס יתנוהו ב"ד לכל מי שירצו כדתנן בחומש של תרומה נותן קרן לבעליו וחומש לכל מי שירצה וספק בידי עד שיורה לי צדק עכ"ד. וכתב הרדב"ז עליו וז"ל ושאלת אם יש איזה טעם תשובה דבר זה לא ראיתי ולא שמעתי. אבל אחר בקשת המחילה מהרב ז"ל אפשר לי לומר דקיי"ל דאע"ג דאין עונשין עונש הגוף מדין ק"ו עונשין ממון מדין ק"ו וכתיב ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו אם עד שלא יצא הממון על פיהם משלמין מה שיזמו להפסידו בזמן שיצא הממון על פיהם אינו דין שישלמו וכן הוא הסכמת הפוסקים אשר אנו סומכין עליהם ומעתה היכא שהפסיד הממון ופרע ע"פ עדים זוממין טעמא רבא איכא שיחזרו לו התשלומין דמ"ש מגנב דכתיב חיים שנים ישלם ואמרינן למי שנתן הקרן ינתן תשלומי עדים זוממין דזה קנס וזה קנס וזה אינו מפסיד וזה אינו מפסיד שהרי לשניהם חוזר הקרן ואיכא למידרש טעמא דקראי כיון שנצטער זה שגנבו ממונו ראוי שיזכה בכפל וה"נ כיון שנצטער זה שפרע מה שלא היה חייב בדין הוא שיזכה בכפל של עדים זוממין דחד טעמא נינהו וכי היכא דהבא מן הדין תשלומין שלו מטעמא דאמרן גם הנידון דהיינו דזמם ולא עשה רק תשלומין שלו וטעמא נמי איכא שהרי נצטער שהעידו עליו שקר לחייבו ממון ואי לאו דהוזמו הוא משלם ולכן זכתה לו תורה בתשלומין כי כל דרכיו דרכי נועם והאי טעמא לא שייך בחומש של תרומה וק"ל. ואי לא דמסתפינא לדרוש בכתוב מה שלא נמצא בדברי רז"ל הוה דרישנא ליה מקרא יתירא דכתיב ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו ואחיו יתירה הוא וה"ק ועשיתם לו כאשר זמם לעשות והאי עשייה תהיה לאחיו ויש בתלמוד כיוצא בדרשא זו ותפוס טעם זה עד שתמצא טוב ממנו כי כן אעשה גם אני והוי יודע דעד זומם אע"פ ששילם או כל חייבי לאוין אע"פ שלקו ונפטרו והרי הוא כאחיך לא הוכשרו בכך לעדות עד שיחזרו חזרה גמורה כל חד וחד כדיניה והנלע"ד כתבתי עכ"ל הרדב"ז ז"ל. ועיין במס' ב"ק דף ה' ע"א בסוגיין בש"ס דפוס ווין בהגהות הלבוש עם תקונים מהגאונים בעמ"ח מפרשי הים ציינו שם לעיין בספרי יראים וברדב"ז הנ"ל. והנה ברדב"ז שהיה לפני [כמדומה דפוס פיורדא ח"ג הנ"ל] היו הרבה טעות הדפוס עד שכמעט היה קשה להבין הפי' הפשוט. ותקנתי כאן מעט טעותים הניכרים. וכן ראיתי עתה בשו"ת רדב"ז דפוס ווארשא הנדפסים בשנת תרמ"ב והתשובה הלזו הוא שם בח"ג סי' [תרכ"ד] [אלף מ"ט] ונתקן שם הרבה טעותים הניכרים ולא באתי עתה בזה רק לעורר במ"ש הרדב"ז ז"ל דדרשינן מקרא יתירא דכתיב לאחיו ודרשינן מיניה שהוא לאחיו דהא האי קרא לאחיו מצריך צריכי בש"ס דסנהדרין דף צ' ע"א וזוממי בת כהן מנה"מ א"ר אחא בריה דרב איקא דתניא ר' יוסי אומר מה ת"ל ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו לפי שכל הזוממין שבתורה זוממיהן ובועליהן כיוצא בהן בת כהן היא בשריפה ואין בועלה בשריפה. זוממין איני יודע אם לו הוקשו אם לה הוקשו כשהוא אומר לעשות לאחיו לאחיו ולא לאחותו. ועיין פירש"י בד"ה מת"ל לאחיו לכתוב כאשר זמם לעשות ולשתוק. ועיין ריש מס' מכות דף ב' ע"א ובתוס' ד"ה זוממי בת כהן מ"ש שם הרי מבואר בהדיא דצרכינן קרא דלאחיו ולא יתירא הוא וא"כ איני מבין כלל תירוצו של הרדב"ז ז"ל

(ג) ומ"ש עוד הרדב"ז בסוף התשובה והוי יודע דעד זומם אף על פי כו' עד שיחזרו חזרה גמורה כו' וכ"כ ג"כ הלח"מ בפי"ד מהלכות גזילה הלכה י"ד שכתב שם ליישב דברי הרמב"ם ז"ל וז"ל ונ"ל טעמו מפני שאע"פ שמתקן אח"כ הלאו דלא תגזול בהשבת גזילה כדכתיב והשיב את הגזלה מ"מ כבר עבר על לאו לא תגזול וכן האיסור של השב תשיבם דהוה לו להחזיר קודם יאוש ואח"כ הוא מתקן שכל מי שעובר לאו ואח"כ קיים העשה שנתקו