אמרי הצבי א לז

תענה, ולכאורה רציתי לומר בזה דתליא בפלוגתא דר"י ור"ל במסכת חולין דף פ"א ע"ב ואזדו לטעמייהו דכי אתא רב דימי אמר חייבי מיתות שוגגין וחייבי מלקות שוגגין ודבר אחר ר"י אמר חייב ור"ל אמר פטור ר"י אמר חייב דהא לא אחרו ביה ור"ל אמר פטור כיון דכי אתרו ביה פטור כי לא אתרו ביה נמי פטור כו' כל הסוגיא וברש"י ותוס' שם, וא"כ נימא דחייבי מיתות שוגגין עם חייבי מלקות פטור גם על המלקות א"כ ה"נ הואיל דהיה בכאן החיוב מיתה משום כאשר זמם אם היו ניזומים קודם שנהרג הנידון דאז היו העדים חייבין מיתה כאשר זמם וא"כ הי"ל כחייבי מיתות שוגגין אף אם לא נוכל עתה לקיים בהו דין הזמה ומש"ה תו אין לוקין על הלאו דלא תענה אף שכבר נהרג הנידון ולא נוכל לקיים בהן דין הזמה להרגם משום כאשר זמם הואיל דכבר נעשה המעשה. אולם הרמב"ם ז"ל בפרק י"ב מהלכות שחיטה הלכה ז' פוסק כר' יוחנן דחייבי מיתות שוגגין אינו פוטר ממלקות שכ"כ שם ז"ל שחטו לעכו"ם פטור משום אותו ואת בנו שהרי נתחייב בנפשו ואם התרו בו משום אותו ואת בנו ולא התרו בו משום עכו"ם לוקה, וכתב הכ"מ שם שפוסק כר"י דחייבי מיתות שוגגין אינו פוטר לחייבי מלקות וא"כ אכתי קשה דאמאי גבי אם כבר נהרג הנידון לא כתב רבינו דהעדים לוקין עכ"פ משום הלאו דלא תענה וכמו שפסק גבי חייבי מלקות אם כבר לקה הנידון דלוקין העדים משום הלאו דלא תענה וכמ"ש בביאור הטעם של פסק רבינו הרמב"ם ז"ל, אילם שבתי וראיתי דא"ש מ"ש לעיל בביאור הטעם של רבינו הרמב"ם ז"ל דיש לחלק בין חייבי מיתות שוגגין או במזיד ולא אתרו ביה לבין היכא דאי אפשר לקיים בהעדים כאשר זמם הואיל שכבר נהרג הנידון דדוקא בחייבי מיתות שוגגין או במזיד ולא אתרו ביה דליכא כלל חיוב מיתה אמרינן שפיר דאינו פוטר ממלקות דאע"ג דחייבי מיתות שוגגין פטור מממון אבל מלקות חייב בהו הואיל דליכא כלל חיוב מיתה הואיל דהיה בשוגג או בלא התראה משא"כ הכא גבי עדים זוממין שכבר נהרג הנידון דבאמת קודם שנהרג הנידון היה גבי העדים חיוב מיתה אם יהיו ניזומין ואף לאחר שכבר נהרג הנידון והוזמו אח"כ ג"כ איכא החיוב מיתה אלא שאין הב"ד יכולין להרגן מכח הק"ו מה עד שלא נהרג הנידון חייבין העדים מיתה על שבקשו להרוג מכ"ש היכא דכבר נהרג הנידון אלא שאין עונשין מן הדין והיינו דלא סגי להו לכפר במיתה ושהב"ד יהרוג להעדים ולא יהיה להן כפרה לגמרי אין הב"ד יכולין להורגן אבל עכ"פ עדיין איכא החיוב מיתה על העדים עוד ביתר שאת ויתר עז ובכה"ג שפיר אין הב"ד מלקין להעדים מכח הלאו דלא תענה הואיל דאיכא גבייהו חיוב מיתה אבל בחייבי מלקות שפיר לוקין העדים משום הלאו דלא תענה אף שכבר לקה זה הנידון ודוק היטב בזה

[טו] (א) דף ד ע"ב תני ר"ח כ"ד אבות נזיקין כו' והמטמא והמדמע והמנסך כו' ופירש"י בד"ה מנסך יין לע"ג [ובמס' גיטין מפרש אמאי לא קלב"מ מטמא מדמע ומנסך לא כתיבי בהדיא, ואפילו הכי הוי אבות שבכל נזק הן ונזק ממון כתיב בתורה ומכה נפש בהמה ישלמנה] ומנסך את היין ליכא למימר שניסכו ביין נסך שזרק בו דלא קא מחסריה ולא מידי דהא מזכין ליה בר מדמי יין נסך שבו עכ"ל. ועיין בשלטי הגבורים כאן אות ג' וז"ל נראה בעיני שניסך הוא על אחד משני דרכים או שניסך היין ממש לע"ז או שעירב יי"נ גמור ביין כשר שע"י התערובות זה אסרו בהנאה וכן פסקו כל הפוסקים וצ"ע בדברי רש"י דהכא דחק עצמו לפרש דמנסך ר"ל שנסכו לע"ז. אבל ליכא לפרש נסכו ביי"נ שזרק בו דלא קחסריה ולא מידי דהא מזבין ליה בר מדמי יין נסך שבו דמשמע מדבריו דיין נסך עם יין כשר אינו אוסר בהנאה ואיהו גופיה פרק בתרא דע"ז פסק דיי"נ עם יין כשר אוסר בהנאה בכ"ש. וכ"כ פרק הניזקין במס' גיטין. ודוחק לתרץ דהכא בסתם יינם קא מיירי דהרי ידוע הוא דעיקר המקום ששנוי בו דין מדמע ומנסך מיירי ביין שנתנסך לע"ז משמע ולישנא נמי דייקא וצ"ע עכ"ל. ועיין בספר פ"י כאן ובמס' גיטין שם שהקשה שם קושיא הנ"ל גם כן ובגיטין הוסיף שם להקשות ע"ד רש"י ז"ל בגיטין שכתב דאסרו בהנאה כשמערב יין נסך ביין כשר. דהא בשלהי מס' ע"ז אמר שמואל להדיא דהלכה כרשב"ג אפילו יין ביין דמותר למכור לעכו"ם חוץ מדמי יין נסך שבו. ואף דמסקינן התם דהיינו דוקא בסתם יינם אבל יי"נ גמור לא היינו הלכה למעשה כדפסיק ר"נ אבל לשמואל משמע שם להדיא אפילו ביי"נ גמור נמי ס"ל כרשב"ג. ובלא"ה יש לדקדק מי הכריחו לרש"י ז"ל לפרש כן דשפיר מצינו לפרש לשמואל אע"ג דלא אפסדיה לענין איסור הנאה מ"מ הו"ל מיהא הפסד מועט שצריך למוכרו בזול לעכו"ם והו"ל כמו מדמע כו' יעויין שם היטב. ועוד הוסיף הפ"י כאן להקשות דכיון דפליגי שם רב ושמואל דשמואל ס"ל בהדיא דמנסך היינו מערב ולא חשו לקושי' דהיינו מדמע. וא"כ מה לו לרש"י כאן בב"ק לכנוס בפלוגתא ולדחות בידים דברי שמואל. ועיין בפ"י כאן מ"ש לתרץ כל הנ"ל

ולעד"נ ליישב כל הקושיות הנ"ל על רש"י דהנה בהא דאיפלגו אמוראי בחולין דף מ"א אם אדם אוסר דבר שאינו שלו או לא. והנה להסוברים דאדם אוסר דשא"ש בעשה בו מעשה אם הוא מה"ת יוכל לאסור דשא"ש בעשה בו מעשה או רק מדרבנן יוכל לאסור דשא"ש אבל מה"ת אינו יכול לאסור דשא"ש ודעת הלבוש ביו"ד סי' ד' מובא דבריו בתבו"ש סי' ד' שם דרק מדרבנן יכול לאסור דשא"ש אבל לא מה"ת וכל הפוסקים כמעט חולקים עליו וס"ל דלמ"ד אדם אוסר דשא"ש היכא דעשה בו מעשה כגון מנסך וכדומה אמרינן דמה"ת יוכל לאסור דשא"ש. ועיין בש"ך סק"ה וסק"ו שם ובכו"פ האריך שם בביאור הדברים. והנה רוב הפוסקים סוברים דלמ"ד אדם אוסר דשא"ש הוא מן התורה היכא דעשה בו מעשה. וע"כ צ"ל דמיירי ר' חייא באופן דלא שייך לומר לצעורי קא מכוין. דאל"כ הא אינו איסר דשא"ש ולא הזיקו כלל. ומעתה י"ל דשפיר הוכרח רש"י ז"ל לפרש דהא דתני ר"ח מנסך היינו ע"כ מנסך ממש דזה הוא אב דהא ר"ח תני כ"ד אבות נזיקין ואבות היינו הני דכתיבי בקרא והיינו דהוה נזק מן התורה אבל מדמע לא הוה נזק מה"ת דהא מה"ת חד בתרי בטיל ואפילו היכא דמערב יי"נ ביין כשר היכא דהיי"נ הוה רוב מ"מ אם שופך היין נסך לתוך היין כשר א"כ מה"ת אמרינן קמא קמא בטיל והכל מותר אפילו בשתיה מן התורה ואפילו אם נימא דמיירי ששפך היין כשר לתוך היי"נ מ"מ אכתי מותר מה"ת למכור הכל חוץ מדמי יי"נ שבו. וא"ל דאכתי היין כשר שמעורב בתוך היין נסך אינו שוה כל כך כמו שהיה שוה מקודם דהא מקודם היה מותר לישראל בשתיה ועכשיו שאסור לישראל בשתיה אינו שוה כ"כ. והנה לפי' המהרש"א כאן הואיל דהוא רק הפסד מועט אם כן היינו מדמע, אולם הפ"י דחה זה הפירוש וכמבואר בדבריו כאן והבאתיו לעיל בקצרה. מ"מ לולא דמסתפינא הייתי אומר בזה דלמ"ד דסובר דמותר למכור חוץ מדמי איסור שבו ומשום דבכה"ג תו אינו נהנה כלל מדמי איסור שבו אם כן י"ל דמותר הישראל למוכרו להיין בעד הדמים שהיה היין שוה קודם שנתערב בו היי"נ דסוף סוף אינו נהנה כלל מן היין נסך דהא גם קודם שנתערב בו היין נסך היה שוה כן. ועיין ביו"ד סי' קל"ד ס"ב שם כתב המחבר נתערב סתם יינם ביין מותר ה"ז אוסר בכ"ש בשתיה וימכור כולו לעכו"ם ולוקח דמי היין האסור שבו ומשליכו לים המלח ויהנה בשאר המעות וכן אם נתערבה חבית של יין נסך בין החביות הכל אסורים בשתיה ומותרים בהנאה ויוליך דמי אותה חבית לים המלח כשימכור הכל לעכו"ם בחבית של סתם יינם עכ"ל. הנה כתב הלשון ולוקח דמי האיסור ומשליכו לים המלח ומשמע שכל מה שהיה שוה החבית יין נסך משליכו לים המלח. וא"כ אם היין שמכרו לעכו"ם הוא בזול מן היין שמכרו לישראל א"כ הרי מפסיד הישראל ממה שהיה שוה היין כשר שלו קודם שנתערב. אולם אין ראיה כ"כ דנוכל לומר דמיירי שאין היין האסור בשתיה בזול יותר מן היין המותר בשתיה. ובאמת היכא דהיין האסור בשתיה הוא בזול יותר ממה שמותר בשתיה אולי באמת א"צ להשליך לים המלח רק מה ששוה עתה היין יותר מכפי מה שהיה שוה קודם שהיה היי"נ בו שעתה הוא יותר יין במדה וי"ל בזה. והנה היכא דמוכר לעכו"ם חוץ מדמי איסור שבו בכה"ג בודאי י"ל דאין הישראל מפסיד כלל ומותר למוכרו כפי מה שהיה שוה היין כשר שלו מקודם וי"ל בכ"ז. מיהו יש סברא לומר כן וכן מורה לשון רש"י כאן שכתב וליכא למימר ביי"נ שזרק בו דהא לא אפסדיה מידי שיכול