אמרי הצבי א לו

ללקות וגם שמעינן דבממון גם כן אמרינן בהו שחייבין העדים לשלם אף שהב"ד כבר הוציאו ממון ע"י עדותן של העדים הניזומין

והנה לכאורה י"ל דמלשון רבינו ז"ל שכתב וכן אם יצא הממון מיד זה ליד זה בעדותן חוזר לבעליו ומשלמין לו דמלשון חוזר לבעליו נראה שהוא כסברת הריב"א המובא בתוס' בבא קמא דף ד' שהוא משום דממון איתא בחזרה וא"כ אמאי גבי מלקות פוסק ג"כ דאפי' אם כבר לקה ואח"כ ניזומו העדים ג"כ חייבין העדים מלקות והלא גבי מלקות לא שייכא האי סברא דהא א"א בחזרה. והנה אם נימא כסברת הר"י המובא בתוס' שם דגבי ממון עונשין מה"ד והא דאמרינן במכות הרגו אין נהרגין משום דהתם אין עונשין מה"ד ואם נימא דהרמב"ם סובר ג"כ כסברת הר"י הנ"ל א"ש ומש"ה גבי ממון עונשין מה"ד ויסבור ג"כ דגבי מלקות עונשין מה"ד ומש"ה חייבין עדים מלקות כשניזומו אף שכבר לקה הנידון. אולם לשון רבינו ז"ל שכתב גבי ממון חוזר לבעליו ומשלמין לו משמע קצת דהוא מטעם דגבי ממון אפשר בחזרה. הגם כי י"ל בזה דהרמב"ם ז"ל דנקיט הלשון חוזר לבעליו היינו דנקיט הדין אליבא דהלכתא אבל לא הוה עיקר הטעם בזה הואיל דאפשר בחזרה ואפי' אם א"א בחזרה כגון שמת זה שגבה המעות שלא כדין או שהלך למדה"י ג"כ הוה הדין דהעדים צריכים לשלם דבממון לא אמרינן כאשר זמם ולא כאשר עשה וגם דיכול למחול זה הממון ויאמר הריני כאיל התקבלתי וכמ"ש סברא זו לעיל. אולם הלא גבי מלקות ג"כ אמרי' דאין עונשין ואין מזהירין מה"ד וכדכתבו התוס' במסכת ב"מ דף ס"א ע"א בד"ה אמרי וז"ל וא"ת והא אין מזהירין מן הדין וי"ל דגזל לאו הנל"ע הוא כדאמרינן בפרק שילוח הקן דף קמ"א ומטעם דאין מזהירין מה"ד המ"ל לעיל דלא ילפינן מהדדי אלא דעדיפא קאמר דאפילו מדינא לא אתי עכ"ל. הרי מבואר דגם גבי עונש מלקות ג"כ אמרינן אין מזהירין מה"ד ודוקא התם דליכא מלקות הואיל דהוה נל"ע הוא דשייך לומר דניליף מה"ד אבל אם היה בי' מלקות לא הוה מצינן לומר דנילף מה"ד וא"כ הכא דאיכא עונש מלקות שפיר דומה לד"נ דאמרינן ביה אין מזהירין מה"ד וא"כ אם כבר נעשה המעשה ואח"כ ניזומו העדים לא מחייבי העדים דהא לא שייך לומר כאשר זמם לעשות דהא כבר נעשה העונש וא"כ מדוע כתב הרמב"ם ז"ל דגבי מלקות אף אם לקה זה הנידון ואח"כ הוזמו העדים חייבין העדים מלקות ולוקין העדים

והנה הראב"ד ז"ל בהשגות תמה ע"ד הרמב"ם ז"ל הנ"ל וז"ל נהרג זה שהעידו עליו וכו' א"א שיבוש הוא זה עכ"ל ובכ"מ האריך בזה ע"ד הרמב"ם ז"ל וכתב צריך לבקש טעם מאין לו לרבינו לחלק בין מיתה לממון ומלקות דלכאורה משמע דל"ש ממון או מלקות או מיתה בכולהו בעינן כאשר זמם ולא כאשר עשה ואף כי אפשר לחלק בין ממון למיתה דממון אפשר בחזרה וכיון שכך כך לי עשה כמו זמם וכ"כ התוס' בריש ב"ק דף ד' ע"ב ד"ה ועדים זוממין אהא דתני ר"ח פי' ריב"א דאפי' שילם כו' מ"מ אין סברא לחלק בין מלקות למיתה וכ"כ רי"ו בשם רש"י וכנראה שלזה כוון הראב"ד שכתב שיבוש הוא זה ואע"פ שתפס בנהרג זה שהעידו עליו תחלת הבבא נקיט ומיהו רי"ו כתב שכדברי רבינו נראה עיקר וכו' והאריך בזה שם וכתב שני טעמים לחלק בין מיתה למלקות ע"ש ובמ"ש בטעם השני יש לפלפל הרבה ואכ"מ ועי' במגדל עוז מ"ש בזה. אבל עכ"פ חזינן דהכ"מ מפרש ג"כ דעיקר קושית הראב"ד על הרמב"ם הוא במ"ש דגבי מלקות אם לקה הנידון ואח"כ הוזמו העדים דחייבין העדים מלקות וכתב עליו הראב"ד שהוא שיבוש דהלא גם במלקות אמרינן דאין מזהירין מה"ד וא"כ היל"ל כאשר זמם ולא כאשר עשה

ולענד"נ לומר בזה וליישב דברי רבינו הרמב"ם ז"ל דיש לכוון כוונה אחרת בדבריו ז"ל במ"ש שחייבין העדים מלקות אם הוזמו אף שכבר לקה הנידון והוא עפ"י מה דאיתא במס' מכות דף ד' ע"א במתניתין מעידין אנו באיש פלוני שהוא חייב מלקות ארבעים ונמצאו זוממין לוקין שמונים משום לא תענה ברעך עד שקר ומשום. ועשיתם לו כאשר זמם דר"מ וחכמים אומרים אין לוקין אלא ארבעים ובגמרא שם ורבנן האי לא תענה ברעך מאי דרשי ביה ההוא מיבעיא ליה לאזהרה לעדים זוממין ור"מ אזהרה לעדים זוממין מנ"ל א"ר ירמיה נפקא ליה מוהנשארים כו' ובריטב"א שם במסכת מכות בד"ה ההוא מיבעיא וז"ל פירש"י ז"ל שלא ענש הכתוב אלא א"כ הזהיר ואין לשונו ברור דהא לא אתמר הא אלא היכא שהלאו ההוא ניתן לאזהרת מיתת ב"ד או כרת דאמרינן דלאותה הזהרה בא ולא לענוש עליו מלקות אבל בלאו גרידא לא איתמר הכין דא"כ כל חייבי לאוין אין לוקין עליהן שכולן באו לאזהרתן ואי בעי לומר דה"נ בא להזהיר על עונש כאשר זמם שיש בו מיתת ב"ד לפעמים וכל לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד אין לוקין עליו כדאמרינן גבי לאו דמחמר היל"ל הכי בהדיא כדאמרינן בכל דוכתי ועוד דכיון דכתב רחמנא והצדיקו אפקיה מההוא דינא כי היכי דאפקי' מדינא דלאו שאב"מ כדכתיבנא בריש פרקין והנכון כמ"ש הרמב"ן ז"ל דכיון דלא תענה אזהרה לעדים זוממין לקיים בהם עונש כאשר זמם שוב אין לנו בו אלא עונש כאשר זמם במקום שיש לקיים בו תורת הזמה שכבר פירש הכתוב עונשו ולאפוקי היכא שאינו בתורת הזמה כגון השנויין בריש פרקין וכיוצא בזה שלוקין מן הלאו הזה משום דכתב רחמנא והצדיקו והיינו דאמרינן דלר"מ אין לומר כן דאיהו ס"ל דאזהרת עונש כאשר זמם הוא מלא יוסיפו לעשות עכ"ל. והנה שמעינן מעיקר סברת הרמב"ן הוא דהואיל דמקויים בהאי ענינא כאשר זמם א"כ הלאו דלא תענה לא הוה לאו מיוחד שילקו עליו משום הלאו דלא תענה רק הוא אזהרה לעדים זוממין לעשות בהו כאשר זמם לעשות לאחיו אבל היכא דלא מצינן לקיים בהו כאשר זמם וכגון שמעידין בו שהוא ב"ג וב"ח שאינם בתורת הזמה ובכה"ג שפיר לוקין משום הלאו דלא תענה. ואף דלא תענה הוה לאו שאב"מ וכדאיתא לעיל בדף ב' צריכינן לומר בה כסברת הריטב"א ז"ל לעיל שם בדף ב' ע"ב בד"ה ותיפוק ליה משום לא תענה וז"ל פי' ול"ל והצדיקו ופרקינן משום דהי"ל לאו שאב"מ דאין לוקין עליו אי לאו דאתא והצדיקו וגלי דלית להו משום לא תענה וקמ"ל דמלקות ודאי משום לא תענה הוא כדאיתא לקמן כו' יעו"ש. [והנה בהיותי בזה אינני מבין לשון הריטב"א ז"ל שכתב אי לאו דאתא והצדיקו וגלי דלית להו משום לא תענה דהלא אם נימא דוהצדיקו אתא לגלות דלית בהו משום לא תענה. א"כ סותר לריש דבריו שהתחיל וכתב אי לאו דאתא והצדיקו היל"ל בפשיטות דלקי משום דכתיב והצדיקו כו' אלא ע"כ דט"ס הוא וכצ"ל דקרא והצדיקו אתי לגלות דאית בהו משום לאו דלא תענה דאע"ג דהוי לא תענה לאו שאב"מ הכא גלי קרא דוהצדיקו דלקי על לאו דלא תענה]. וגם התוס' בדף ד' ע"ב שם במסכת מכות בד"ה ורבנן כתבו בהדיא כן וז"ל דהא דקאמר לעיל גבי לא תענה משים דהוה לאו שאב"מ היינו אי לאו קרא דוהצדיקו אבל בתר דגלי לן קרא דוהצדיקו דשייך בו מלקות יש לנו לומר דלקי מלא תענה ע"כ. ועי' מסכת בבא קמא לקמן דף ע"ד ע"ב בתוס' ד"ה הוה ובמסכת שבת דף קנ"ד ע"א בתוספות ד"ה בלאו מ"ש בזה

ועכ"פ שמעינן מדברי הרמב"ן ז"ל הנ"ל דהא דלא לקי משום הלאו דלא תענה הוא משום דמקיימי בעדים כאשר זמם הא היכא דלא מקיימי בהו כאשר זמם שפיר לקי העדים משום הלאו דלא תענה וסברא זו רמוזה ג"כ בתוס' ריש מסכת מכות בד"ה מעידין יעו"ש. וא"כ נלע"ד לומר בזה דאף דבשעת הגדת העדים העדות היה מקים לקיים בהו כאשר זמם וא"כ אז לא היו לוקין על הלאו דלא תענה מ"מ אם אח"כ נולד שלא נוכל לקיים בהו כאשר זמם אז לקי שפיר משום הלאו דלא תענה דאף דבשעת הגדת העדות שהיה אז יכול לקיים בהו כאשר זמם ולא היו לוקין משום הלאו דלא תענה הא קי"ל דעדים זוממין אינן צריכים התראה וא"כ אח"כ כשפקע החיוב דכאשר זמם תו איכא החיוב מלקות על לאו דלא תענה וזה נראה לע"ד נכון בסברא ובטעמא

ומעתה עפ"י האמור צדקו דברי הרמב"ם ז"ל במ"ש אבל אם לקה זה שהעידו עליו לוקין וכוונתו דלוקין משום הלאו דלא תענה דהואיל דכבר לקה זה הנידון ותו א"א לקיים בהעדים דין הזמה תו לוקין משום לאו דלא תענה

אמנם י"ל לפי"ז א"כ גם בחייבי מיתות כשכבר נהרג הנידון ג"כ לילקו העדים משום הלאו דלא תענה דהא גם בהעידו על הנידון שחייב מיתה איכא ג"כ הלאו דלא תענה מלבד החיוב כאשר זמם לעשות ונהי דהיכא דאפשר לקיים דין הזמה כאשר זמם לעשות אין לוקין משום הלאו דלא תענה מ"מ כשכבר נהרג הנידון דא"א לקיים בהן דין הזמה עכ"פ לילקו משום הלאו דלא