אמרי הצבי א לה

וקצת דוגמא לדבר זה בהא דמס' סנהדרין דף ע"ז גבי זרק חץ ותריס בידו כו' וגם בהא דפ"ק דמס' שבת דף ד' גבי הדביק פת בתנור כו' דכל שהוא אנוס בתקנתא דרבנן תו לא מחייב וה"נ דומה קצת לזה שמה שהוא גובה עפ"י עדותן שהעידו בראשונה אינו בא עתה מחמתן הגם כי רחוק בטעמא ובסברא מהא דסנהדרין ושבת מ"מ קצת דוגמא מצינו שם ואולי יזכני ה' עוד למצא ראיה לסברא זו

והנה אם אמת הוא כדברים הללו שכתבתי בזה נוכל להבין שפיר הא דקאמר הש"ס במס' מכות שם א"ר באומר עדות שקר העדתי ופריך הש"ס כל כמיניה כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד. ולפי מה שפירשתי לעיל הוה הפי' דהעד חוזר מעדותו ואומר שקר העדתי והוא קודם שפרעו הלוה למלוה ואנו דנין על זה שהעד רוצה להפסיד להמלוה וע"ז קאמר הש"ס כל כמיניה כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד וא"כ אינו מזיק כלל להמלוה בזה שחוזר בו העד מעדותו וכמש"ל באריכות בביאור הדבר א"כ לפי"ז הפירוש א"ש מה שהקשו על הרא"ש והרי"ו דהא עכ"פ צריך לשלם מדד"ג שהפסיד לחבירו בעדותו שהוציא ממנו ממון שלא כדין. אולם לפי האמור א"ש דהואיל דמיירי שחוזר בו העד מעדותו קודם שפרעו הלוה להמלוה וא"כ אף שאינו נאמן בדבריו האחרונים מ"מ תו אין חיוב על העד לשלם מדד"ג אף להלוה דהא עיקר וגמר ההיזק בא בשעת הגביה והוה כאלו העיד אז בב"ד. וכל זה הוא כשעדיין עומד העד בדבריו הראשונים מה שהעיד מעיקרא אבל אם חזר בו מעדותו נהי דאינו נאמן לחזור בו מ"מ תו לא מחויב העד לשלם מדד"ג ודוק. ולפי האמור נוכל לומר דהר"ח והרא"ש לא פליגי כלל דהר"ח מיירי היכא דחזרו העדים מעדותן קודם שפרעו הלוה להמלוה ונהי דאינן נאמנים לחזור בהן מ"מ תו ליכא לחייב אותן מדד"ג. וכן מורה לשון הר"ח ז"ל שכתב אבל אם אמרו עדים שקר העדנו כתב ר"ח לא מיבעיא שאין משלמין עפ"י עצמן אלא אפי' העדות שהעידו נכונה חשבינן ליה ומתקיימת שכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד הרי שהר"ח מיירי שעדיין לא פרעו הלוה להמלוה שהרי דן אם העדות מתקיימת וחשבינן ליה למה שהעידו בראשונה לאמת אף שחזרו בהם אח"כ. ולפי"ז שפיר כתב דאין העדים צריכים לשלם מה שגרמו היזק בעדותן שהעידו בראשונה הואיל דחזרו בהם קודם הגוביינא וכמש"ל בטעם הדבר. והרא"ש והרי"ו מיירי שהעדים לא חזרו בהם עד אחר הגוביינא ואז הוא דהודו ששקר העידו וא"כ בכה"ג שפיר צריכין לשלם מדד"ג מה שהפסידו ללוה דהא בשעת הגביה עדיין לא חזרו בהם מעדותן מה שהעידו בראשונה וא"כ נגמר הדין ממש עפ"י עדותן והם גרמו ההיזק ממש. וכן מורה דברי הרא"ש בתשובה כפי מה שהובא בב"י סי' ל"ח שם וז"ל וכ"כ הרא"ש בתשובה בכלל הפסולין לדון ולהעיד על עדים שהודו שחתמו שקר מחמת שכרותן נאמנים לגבי עצמן לשלם כל מה שהפסידוהו משום דד"ג עכ"ל. הרי שדן הרא"ש היכא שכבר נעשה ההפסד שהפסידוהו והעדים לא הודו ששקר העידו עד אחר הגוביינא וכן מורה לשון הרא"ש ז"ל בזה ומש"ה שפיר צריכין העדים לשלם מדד"ג כל מה שהפסידוהו ובכה"ג אולי גם הר"ח מודה לזה. ואולי נוכל לכוון ג"כ כן בדברי הרי"ו שכתב אבל אמרו העדנו שקר משלמין עפ"י עצמן למאן דדאין דד"ג שאין זה קנס נראה ג"כ מדבריו שדן להיכא שכבר נעשה הנזק שכבר היה הגוביינא והעדים הודו אחר כך ששקר העידו ובכי האי גוונא בודאי דהעדים צריכים לשלם מדינא דגרמי וכמש"ל

שוב דקדקתי בלשון הטוח"מ סי' מ"ו וז"ל וכתב א"א הרא"ש נהי דאין נאמנים לבטל השטר מ"מ לגבי דידהו נאמנים דהודאת בע"ד כמאה עדים דמי וחייבין לשלם ההפסד שבא לו מכח חתימתן שחתמו שקר מדד"ג ע"ש. נקיט ג"כ הלשון לשון עבר שהיה כבר ההפסד ומשמע שכבר שלמו ע"פ עדותן ואח"כ הוא שהודו העדים בכה"ג הוא דצריכים העדים לשלם מדד"ג. אבל היכא דהודו העדים קודם הפרעון בכה"ג אף שאינן נאמנים אח"כ לחזור מעדותן שהגידו בראשונה י"ל דמ"מ אינן חייבין תו לשלם מדד"ג ההפסד הזה. והא דכתב תחלה הלשון אינן נאמנים לבטל השטר היינו אף אם לא פרע עדיין ג"כ אינן נאמנים לבטל השטר מטעם דכיון שהגיד כו' ולשון זה דאינן נאמנים לבטל השטר כולל תרתי בין אם כבר פרע הלוה להמלוה עפ"י השטר הזה ואנו דנין אם יכולים לבטל השטר דהיינו השטר שהיה לו מקודם. וכן כולל ג"כ אם עדיין לא פרעו ואנו דנין אם יכולים לבטל השטר אבל הלשון שכתב בסוף דבריו וחייבין לשלם ההפסד שבא לו מכח חתימתן זה הוה הפירוש רק אם כבר נעשה ההפסד דהיינו שכבר פרעו ודוק בזה

גם הב"י בש"ע דקדק לכתוב הלשון שכתב הטור בשם אביו הרא"ש ז"ל וחייבין לשלם ללוה ההפסד שבא לו מכח חתימתן הנה מפורש יותר בלשון הש"ע המורה יותר שכבר פרעו וכבר נעשה ההיזק ואח"כ הוא שהודו שחתמו בשקר. וכן בסי' כ"ט ס"ב כתב המחבר ג"כ הלשון עדים שאמרו שקר העדנו נאמנים לגבי עצמם וחייבין לשלם כל מה שגרמו להפסיד בעדותן עכ"ל. הרי נקיט ג"כ הלשון המורה על העבר שכבר היה הגוביינא ואח"כ הודו ששקר העידו בראשונה ומש"ה חייבין שפיר מדד"ג. ואל תתפלא בזה דהיאך נוכל לומר שהב"י כוון לזה הלא הוא ז"ל בעצמו הקשה דברי הר"ח והרא"ש אהדדי והקשה על הטור ולפי הנ"ל לא קשה כלל, אגיד לך הרשום בכתב אמת כי רוח ה' דבר על מלתן של הראשונים נ"ע ועל רבינו הב"י זי"ע ועל כל מי שלומד תורה לשמה וזוכה לכוון כהלכה. מן השמים מסכימים על ידו והיד כותבת הדברים הנאמנים למשה רבינו עליו השלום מסיני להלכה. ובגלל זה מצינו הרבה פעמים בספרים הקדושים שמפרשים דברי הראשונים בכונתם אף כי יוכל להיות שהמחבר בעצמו לא כוון לזה והרבה י"ל בזה והאריכו בזה והדברים עתיקין. אולם גוף הסברא הנ"ל שכתבתי עדיין צריך ראי לפמש"ל

(יד) אח"ז עיינתי עוד בזה ובעזה"י נ"ל ראיה נכונה ומוכרחת לדברי דאל"כ תקשי דברי הר"ח אהדדי שהרי בהג"א בפרק החובל דף פ"ד בהא דאין דנין בזה"ז דיני קנסות וז"ל ופר"ח ולא שור בלבד אלא כל שהוא כיוצא בזה גובין כגון אבות נזיקין דשור כשן ורגל ומבעה והבער ובור וד' שומרים וריפוי ושבת ובושת וגנב בקרן וגזלן ועדים זוממין היכי דלא אפשר לאהדורי והמוסר והני כולהו וכיוצא בהן גובין בבבל מא"ז עכ"ל מובא ברמ"א חו"מ ס"א ס"ד ע"ש. ולכאורה דברי הר"ח כסותרין זה את זה דאמאי כתב כאן דהיכא דאי אפשר לאהדורי משלמין העדים זוממין והלא מדין הזמה לא נוכל לחייבם דהא הוי קנסא ואין גובין בבבל וע"כ דהתשלומין הם רק מדין נזק, והלא הר"ח בעצמו כתב דבאומרים שקר העדנו פטורים. וע"כ הטעם דלא הזיקו בידים וא"כ כמו כן אם הוזמו העדים ולא נוכל לחייבם מדין הזמה ורק דנימא לחייבן מדד"ג ג"כ לא נוכל לחייבן הואיל דלא הזיקו בידים. וא"כ דברי הר"ח נראין כסותרין אהדדי. אבל לפי האמור א"ש דע"כ לא אמר הר"ח דפטורין העדים אלא דוקא היכא דחזרו בהן ואמרו שקר העדנו קודם שפרע הלוה למלוה. אבל אם חזרו בהן אחר שכבר פרע בכה"ג חייבין שפיר. וא"כ א"ש מה שכתב הר"ח בהג"א שאם הוזמו העדים ולא אפשר לאהדורי אז נהי דמדין הזמה לא נוכל לחייבן דהא אין דנין קנסות בבבל מ"מ מדד"ג מחוייבין לשלם דהא שילם כבר עפ"י עדות והוא ראיה נכונה לדברי ודוק היטב בזה: ועי' לקמן דף ה ע"א [אות ט"ז או"ק א'] מ"ש עוד בדברי הר"ח ז"ל

(טו) והנה כבר הבאתי לעיל הפלוגתא בין הראשונים נ"ע אם גם בממון איתא להאי דינא דנימא בעדים זוממין כאשר זמם ולא כאשר עשה. וכן דעת הרמב"ם פ"כ מהלכות עדות ה"ב עי"ש דבממון ל"ש זה. ובדיני נפשות אמרינן כאשר זמם ולא כאשר עשה. ואם גבי מלקות ג"כ אמרינן כאשר זמם ולא כאשר עשה כמו גבי דיני נפשות או דגבי מלקות לא אמרינן כאשר זמם ולא כאשר עשה אלא אפי' אם כבר לקה זה על פי עדותן של העדים ואחר כך הוזמו אמרינן בהו ועשיתם לו כאשר זמם ולוקין הניזומין

והנה דבר זה למדנו מתורת רבינו הרמב"ם ז"ל בפ' כ' מהלכות עדות הלכה ב' וז"ל נהרג זה שהעידו עליו ואח"כ הוזמו אינן נהרגין מה"ד שנאמר כאשר זמם לעשות ועדיין לא עשה ודבר זה מפי הקבלה אבל אם לקה זה שהעידו עליו לוקין. וכן אם יצא הממון מיד זה ליד זה בעדותן חוזר לבעליו ומשלמין לו עכ"ל הטהור. הרי מפורש יוצא מפי רבינו ז"ל דבמלקות לא שייך לומר כאשר זמם ולא כאשר עשה רק אפי' אם כבר לקה זה ואח"כ הוזמו העדים חייבין העדים מלקות כאשר חייבו בעדותן להנדון