אמרי הצבי א לד

שמפסידים לו עתה בעדותן. והנה הכא דמיירי שעד אחד מן השני עדים אמר ששקר העיד מעיקרא או שאמר שגם העד השני העיד בשקר וכפי הגירסא שהביא הריטב"א באומר עדות שקר העדנו וא"כ העד הזה שאומר ששקר העיד הוא רוצה להפסיד עתה להמלוה וקאמר דמשלם לפי חלקו. וע"ז דחי הש"ס כל כמיניה כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד וא"כ אינו נאמן עתה במה שהעיד אח"כ וא"כ נמצא שאינו מפסיד כלל להמלוה ואיך שייך לומר שמשלם לפי חלקו וה"ה דהוה מצי הש"ס למיפרך דאם נימא דמשלם להמלוה במה שמפסיד עתה להמלוה במה שהעיד עתה ששקר העיד בראשונה, א"כ כולה הוה ליה לשלם אלא דעדיפא מיניה פריך דהא אינו מפסידו כלום דהא אינו נאמן לחזור מדבורו ממה שהעיד בראשונה. ואל תתמה שנראה דוחק קצת לפרש כן דהש"ס הוה מצי למיפרך פירכא אחריתא, המעיין היטב בדברי האו"ת שם שהבאתי לעיל יראה שג"כ יקשה עליו לפי פירושו בהסוגיא ואם נפרש כמו שכתבתי גם פירושו של האו"ת יהיה מובן יותר וקצרתי בזה. ומעתה לפי פירוש זה ל"ק כלל לשיטת הרא"ש ורי"ו הנ"ל דמאי פריך הש"ס כל כמיניה כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד הלא עכ"פ צריך לשלם מדד"ג ולפמ"ש בפירוש הסוגיא ל"ק כלל ודוק היטב

(יב) אולם בגוף האי דינא אם העדים צריכים לשלם מדד"ג היכא שהעדים הודו אח"כ ששקר העידו אשר לפי הנראה פליגי בזה הר"ח עם הרא"ש ורי"ו וקשה על הטור במה שבסי' ל"ח הביא הטור דעת הר"ח בסתמא בלי שום חולק ואילו לקמן בסי' מ"ו הביא הטור שיטת הרא"ש והוא להיפוך משיטת הר"ח. וכאשר כבר הקשו בזה הש"ך והמפרשים שהבאתי לעיל. אולם לפי האמור יתיישב הכל דהנה היכא דהעדים אומרים אח"כ ששקר העידו דכתבו הרא"ש והרי"ו דהעדים צריכים לשלם מדד"ג וגבי שליש שהחזיר השטר למלוה שלא כדין דפטור השליש מלשלם משום דלא הוה אלא גרמא בניזקין וכמבואר בח"מ סי' נ"ה ס"א ברמ"א, והש"ך הביא שם בשם המ"ב דדוקא בהחזירו למלוה הוא דפטור משום דלא הוה אלא גרמא אבל בהחזירו ללוה חייב דהוה כמו שורף שטר דחייב לשלם. והנה האו"ת בסי' כ"ט כתב באמת לתרץ שם ולחלק בין עדים שאמרו שקר העדנו והיינו דהעידו מעיקרא בזכות למלוה דבכה"ג פטורין והיכא דהעידו בזכות ללוה חייבין והרא"ש מיירי בהעידו מעיקרא בזכות ללוה דעשו תיכף ההיזק והר"ח מיירי בהעידו מעיקרא בזכות למלוה דלא הוה אלא גרמא עי"ש. אולם באמת הרא"ש כתב בסתמא עדים שהודו ששקר העידו חייבין לשלם מדד"ג ולא חילק המחבר כלל בין העידו מעיקרא לזכות להמלוה או להלוה וכל כה"ג הי"ל לפרש בהדיא כי הוא נ"מ גדולה לדינא וא"כ קשה הני שני דינים מה חילוק יש בין שליש שהחזיר השטר לבין עדים שהודו שחתמו שקר. והנה ראיתי בנתה"מ סי' נ"ה סק"ב שכתב לפרש דברי הסמ"ע וכתב שם משום דכשחותמין מיד יצא הקול שנשתעבדו נכסיו ואינו יכול למכור שום שדה משדותיו ומזיקין אותו תיכף והוי גרמי כיון דההיזק נעשה מיד משא"כ בחזרת שטר פרוע אין יוצא קול ולא נעשה ההיזק מיד רק בשעה שגובה, וגם לא ברי הזיקא דאימור לא יגבה והוי כגרמא בנזקין דפטור עכ"ל, ודבריו נפלאו ממני דהלא אף שיצא הקול שנשתעבדו נכסיו וגרמו לו היזק במה שזילי נכסי' מ"מ לא הוה ההיזק כמו כל החוב מה שהפסידוהו במה שהעידו שקר דהיינו אם העידו בשקר שחייב לשמעון מנה הלא נהי דזילי נכסיה עי"ז והרי הפסידוהו בזה מ"מ אין ההפסד הזה עולה כדי מנה כמו כל החוב והסברא היא פשוטה בזה דהא הלוקח הנכסים אינו נותן פחות מנה משויים של הנכסים הואיל דאיכא רק ספק אם יבא לידי גוביינא מהלקוחות. וא"כ לא יצטרכו העדים לשלם רק שישומו ההפסד כמה אדם רוצה בזה וזה ישלמו לו שגרמו לו היזק בזה אבל אמאי ישלמו כל החוב דהא אין אנו מחייבין את העדים על שעת הגביה רק על שעת הגדת העדות ואז לא היה ההפסד כ"כ והרבה י"ל בזה. [עי' לקמן דף ה ע"א אות טז או"ק א]

והנה הקצה"ח בסי' נ"ה כתב ליישב הקושיא הנ"ל וז"ל והא דשליש שהחזיר שטר למלוה פטור ועדים שחתמו בשקר חייבין משום דד"ג משום דשליש שהחזיר שטר למלוה לא הוה מזיק אלא עדים שחתומין בו והו"ל כמו שוכר עדי שקר בסי' ל"ב דפטור מדיני אדם אבל עדים שחתמו שקר אינהו דקא מזקי כו' יעוש"ה בקצה"ח, הן אמת שהסמ"ע לעיל בסי' ל"ב סק"ג כתב שם וז"ל אף דקי"ל כמאן דדאין דד"ג מ"מ הואיל שהוא לא העיד אלא ששכר עדים יכול לומר דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין. ועוד העדים הן עיקר הגרמא ולא השוכר כו' יעו"ש. והנה לפי הסברא הראשונה של הסמ"ע דמש"ה שוכר עדי שקר פטור משום דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין א"כ לא שייך כלל לתרץ כמ"ש הקצה"ח דשליש שהחזיר השטר למלוה פטור משום דהוה כמו שוכר עדי שקר דהא גבי שליש לא שייכא כלל להאי סברא הואיל דהעדים לא עשו שום איסור בשעה שחתמו על השטר דהא אז היה חייב באמת כל הסכום הכתוב בהשטר. ורק לסברא השניה שכתב הסמ"ע ועוד העדים הם עיקר הגרמי ולא השוכר א"כ א"ש סברתו של הקצה"ח הנ"ל דשליש שהחזיר השטר למלוה עשו העדים עיקר הגרמא אף שהעדים לא פשעו כלל בזה מ"מ תו לא נוכל לחייב להשליש מדין גרמי. הן אמת כי לע"ד אכתי צ"ע דברי הקצה"ח גם אם נימא דדבריו הם לטעם השני של הסמ"ע דהא בב"ק דף כ"ג ע"ב ת"ש השיך בו את הנחש ר' יהודה מחייב וחכמים פוטרים ואראב"י כשתמ"ל לדברי ר"י ארס נחש בין שיניו הוא עומד לפיכך מכיש בסייף ונחש פטור לדברי חכמים ארס נחש מעצמו מקיא לפיכך נחש בסקילה ומכיש פטור ועי' פי' רש"י שם והרי חזינן דאם אמרינן ארס נחש בין שיניו עומד המכיש חייב משום דהוא עשה כל ההיזק ומכ"ש הכא שהעדים כבר חתמו על השטר ובהיתר חתמו והשליש שמחזיר השטר הוא הוא המזיק ממש דמה לי אם מזיקו בידו או הוא מזיקו בשטר שבידו והרי הוא דומה ממש למכיש אליבא דר' יהודה ולכאורה צע"ג בדברי הקצה"ח ז"ל

והנה לכאורה י"ל עוד לסברת הקצה"ח הנ"ל דהא גבי עדים שחתמו בשקר דהם היו המזיקים וכן צריכינן לומר אם העידו בשקר דהם הם המזיקים. ולכאורה י"ל מתי הוי ההיזק אם בשעת הגדת עדותן בב"ד או בשעת חתימתן על השטר דזה מחשב כאלו הגידו אז עדותן בב"ד. או אינו אלא דההיזק הוה רק בשעת הגביה דהא כל זמן שלא בא לידי גוביינא עדיין לא נעשה ההיזק. ולכאורה י"ל דההיזק הוה בשעת חתימתן או הגדתן בב"ד ומשום דאז יוצא הקול וכמ"ש הנתה"מ שם שהבאתי לעיל. אולם באמת כבר כתבתי לעיל ע"ד הנתה"מ שדבריו ז"ל צ"ע וגם מדברי הקצה"ח בתירוצו נראה דלא נחית כלל להאי סברא של הנתה"מ דלסברת הנתה"מ בלא זה לא קשה כלל הקושיא. והנה שנימא דעיקר ההיזק הוא בשעת גביה ג"כ א"א לומר כן כלל משום דכלל גדול הוא דגרמי לא הוה אלא אם בשעת מעשה נעשה ההיזק וא"כ היכא דההיזק אינו בשעת חתימתן או הגדת עדותן א"כ לא מיחשב גרמי ודנימא שההיזק הוא תיכף בשעת חתימתן או בשעת הגדת עדותן הלא סוף סוף לא הוי ברי הזיקא דדילמא לא יבא לידי גוביינא ולכאורה י"ל בזה

אולם בירור הדברים בזה נלע"ד דלעולם ההיזק מתחיל מיד אלא דאינו נגמר עד שעת גביה ועיקר ההיזק הוא בשעת הגביה דאז נגמר ונעשה ההיזק לגמרי ואפ"ה חייבין על עדותן משום דגם בשעת הגביה אז חלה עדותן ועפ"י עדותן שהעידו בראשונה נעשה הגביה וא"כ הוי כאלו העידו אז שנית בשעת הגביה ואז נגמר ממש עדותן וא"כ שפיר הוה גרמי דבשעת חתימתן או הגדתן בא ההיזק דאין חילוק בזה בין חתמו בשטר ובין העידו בע"פ בפני ב"ד וז"נ לע"ד בסברא ובטעמא

(יג) ולולא דמסתפינא דלא לוחכי עלי בבי מדרשא הייתי אומר בזה דבר חדש דכ"ז ניחא היכא דהעדים עומדים בעדותן שלא חזרו בהם בזה שפיר איכא לחייבינהו מטעם דד"ג היכא שהודו אח"כ אחר הפרעון שחתמו בשקר והטעם הואיל דבשעת הפרעון אז הזיקו שגבה זה שלא כדין ע"פ עדותן ומשום דהוי כאלו העידו אז בב"ד בשעת הגוביינא וכמש"ל. אבל אם אחר שהעידו בב"ד ונחקרה עדותן או אחר שחתמו בשטר הודו שחתמו בשקר נהי דאינן נאמנים לחזור בהם ומשום דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד והב"ד דנין ומגבין ע"פ עדותן שהעידו בראשונה מ"מ הם צווחים עתה ששקר העידו בראשונה וא"כ אין ההיזק בא מחמתן ואף שבא מכח עדותן שהעידו בראשונה מ"מ אז בשעת עדותן בפני ב"ד או בשעת חתימתן אז לא נתהוה לגמרי ההיזק רק ההיזק בא בשעת גוביינא וא"כ אז הם מודים וצווחים ששקר העידו תו לא שייכא לחייבינהו העדים מטעם דד"ג דהא אין ההיזק בא עכשיו על ידן רק הב"ד הוא דמחייב ליה לשלם על פי העדים שהעידו בראשונה: