אמרי הצבי א לג

גם כן דברי הרשב"א שכתב דאין יאוש לעבד כשם שאין יאוש בקרקע והא דכתיב וישב ממנו שבי היינו חזקת מלחמה דוקא. ועיין קצה"ח שע"א סק"א מ"ש בזה ומ"ש בשם אחיו ז"ל וראיתי בפתחי שערים לחותני הגאון מוהר"ר ישכר ז"ל על מס' ב"מ ח"ב על פרק השואל על דף ק' במהדו"ב הביא שו"ת הרדב"ז, ח"ב סימן תקצ"ח דנראה מדבריו דמהני יאוש בעבדים כמו הפקר דמהני בעבדים. ועיין נתה"מ סי' שס"ג סק"א מ"ש בזה. ועיין לקמן על דף י"א ע"ב בד"ה ואמר עולא אר"א הלכתא גובין מן העבדים [מ"ז אוק"ד] הארכתי בענין זה יעויין שם היטב. והנה מה שכתבו דאין מועיל יאוש בעבדים למה לא הביאו הירושלמי הנ"ל דנראה משם דמהני יאוש בעבדים שהרי לא פליגי ר"י ור"ל אלא ביאוש בטעות דוקא משמע. אבל יאוש גמור מועיל שפיר בעבדים. ולכאורה י"ל בזה. ועיין מלמ"ל פ"ח מהלכות עבדים הלכה י"ג הביא דברי הירושלמי הנ"ל וכתב עלה וז"ל ונראה דמדין הפקר נגעו בה דומה למ"ש רבינו בסוף פרק י"א מה' נזקי ממון עכ"ל. ואם נימא מדין הפקר אדרבה קשה יותר דגם בהא דר"ג גם כן היל"ל דהוא מכח הפקר והיל"ל דיצא לחירות. וצ"ע כעת

אחז"ר עיינתי עוד הפעם בזה וראיתי שיש ליישב קושיא הנ"ל שלא יקשה על ר' יוחנן מברייתא זו דר"ג והוא דהא מיירי דלא היו עדים וכדאיתא בב"ק לקמן דף ע"ד בברייתא והא אין לך עדים. ואם כן י"ל דלא זכה כלל טבי בעצמו משום דלא היה יודע שר"ג יודה שסימא את עינו וא"כ היכא דהאדון מכחישו ואין עדים תו אמרינן דלא מצי העבד לזכות בעצמו ועד כאן לא פליגי ר"י ור"ל בירושלמי אלא בעבד שיוצא ליסקל שחילל שבת וכדומה ונמצאו העדים זוממין דהאדון מייאש מיניה והעבד יודע זה שהאדון מתייאש ממנו וגם יודע העבד בעצמו שעדיו שהעידו עליו העידו שקר ומצפה שיבואו עדים אחרים להזימם בזה שפיר אמרינן דהעבד זוכה בעצמו ורשב"ל סובר דהוה יאוש טעות ולא חל כלל היאוש. אבל באם האדון מכחיש להעבד שלא סימא עינו ואין עדים בדבר בודאי דלא שייך לומר כלל דזכה העבד בעצמו. ואף דבבבל דלא דנין דיני קנסות ואין מקבלין העדים ואפילו הכי אמרינן דהעבד זכה בעצמו התם שאני דהא קיימי עדים לפנינו והרי העבד טוען קבלו עדותן וכמ"ש לעיל סברת הט"ז בסימן רס"ד הנ"ל. אבל כי ליכא עדים כלל והאדון מכחיש להעבד פשיטא דבכה"ג לא שייך לומר דיצא העבד לחירות מכח דמוחזק בעצמו. דאל"כ אם יפול איזה שן להעבד שלא בפני רואים יאמר שהאדון הפיל שינו ויהיה מוחזק בעצמו ובודאי דלא נוכל לומר כן. ובלשון הברייתא לקמן בדף ע"ד ע"ב א"ל אין בדבריך כלום שכבר אין לו עדים [הנה ברש"י כתוב שכבר אין לך עדים וע"פ עצמך לא תשלם קנס דמשמע דאר"י לר"ג שאין לך עדים וכ"כ בשמ"ק שם כלשון הזה מ"מ בלשון הגמרא כתוב אין לו עדים ולשון רש"י וכוונתו גם כן נוכל לפרש גם כי כתוב הלשון אין לו עדים דהואיל דאין זכות להעבד עדיין ולא זכה בו העבד בעצמו תו אסור לר"ג לשחררו הואיל דעדיין עבד הוא וי"ל בזה] דלשון זה מבואר דאין לו עדים להעבד ונוכל לפרש דהואיל דאין לו עדים להעבד לא שייך לומר דהעבד זוכה בעצמו. דאל"כ כל עבד יאמר על רבו כן ויפקיע א"ע מרבו אם יפול שינו יאמר שהאדון הפילו וכיוצא. ומיושב שפיר דלא יקשה מברייתא זו על רבי יוחנן ודוק

ועיין בר"ן מס' כתובות פרק הכותב בהאי דאומר נכסי לטובי' דאמרינן שודא דדייני הביא שם הר"ן התוספתא דפרק גט פשוט האומר עשו טבי עבדי בן חורין אם היו שם שני טבי אין דורשין לשון הדיוט לזה היה אוהב ולזה לא היה אוהב אלא שניהם בן חורין ונוטלין משניהם דמי אחד מהם כו' עכ"ל. ולכאורה מבואר דאמרינן דהעבד מוחזק בעצמו. מיהו י"ל דאין ראיה משם הואיל דאחד הוא בן חורין בודאי הרי הוא כאילו נתערבו עבד ובן חורין ומחויב לשחרר להשני. אלא דאינו מבין היאך שייך לומר דנוטלין משניהם דמי אחד מהן היל"ל המע"ה וכל אחד מהם יאמר אני הוא הבן חורין. ואולי אפשר לומר דהפי' הוא דאמר ליורשים עשו טבי עבדי ב"ח והדין הוא דמצוה לקיים דברי המת. ועיין מס' גיטין דף מ' ע"א ובש"ע יו"ד סי' רס"ד סע"ד ובכה"ג אולי הרשות ביד היורשים לעכב השחרור משניהם עד שיכתבו שניהם שט"ח על המעות. וא"כ בכה"ג אין לדייק כלל דהעבד מיקרי מוחזק בעצמו. מיהו לפי הנראה מדברי הר"ן שם נראה דמפרש דכבר שחרריה וי"ל בזה ודוק

והגה בהיותי בענין זה העירותי עוד באיזהו ענינים השייכים לעניננו, ואציגם כאן

(יא) איתא במסכת מכות דף ג ע"א אר"י א"ר עד זומם משלם לפי חלקו, מאי משלם לפי חלקו אילימא דהאי משלם פלגא והאי משלם פלגא תנינא משלשין בממון ואין משלשין במכות אלא כגון דאיתזם חד מנייהו דמשלם פלגא דידיה. ומי משלם והא תניא אין עד זומם משלם ממון עד שיזומו שניהם. אמר רבא באומר עדות שקר העדתי כל כמיניה כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד אלא באומר העדנו והוזמנו בב"ד פלוני כו' כל הסוגיא ויעויין ברש"י ותוס' ומהרש"א ובריטב"א שם ועי' בטור חו"מ סי' ל"ח וז"ל ומה שמתחייבין הניזמין אינו אלא קנס לפיכך אין משלמין עפ"י עצמן כו'. אבל אם אמרו שקר העדנו כתב ר"ח לא מיבעיא שאין משלמין עפ"י עצמן אלא אפי' עדות שהעידו נכונה חשבינן ליה ומתקיימת שכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד וכן הוא שיטת הרמב"ם בפי"ח מה' עדות ה"ח עי"ש. ועי' בב"י שם שהביא דברי הרא"ש בתשובה והרי"ו שכתבו דאם העדים אומרים שקר העדנו דחייבים לשלם מדינא דגרמי. ותמה הב"י על הטור שכתב לדינא הנ"ל בשם הר"ח הלא גמרא מפורשת היא הא דקאמר במסכת מכות א"ר באומר עדות שקר העדתי ופריך הש"ס כל כמיניה כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד. ולשיטת הרא"ש והרי"ו מאי פריך הש"ס כל כמיניה תיפוק ליה הלא לגבי עצמו נאמן לחייב את עצמו. והרי מבואר בהדיא כסברת הר"ח ולמה הביא זה בשם הר"ח ובד"מ אות א' תמה על קושית הב"י דהלא הרא"ש והרי"ו פליגי עלה והאיך שייך לומר דדינו של הר"ח מפורש בש"ס דמסכת מכות. וכתב בזה דהש"ס במכות לא איירי כלל מדין אם העדים צריכים לשלם מדיני דגרמי אם אמרו העדנו שקר. רק הא דפריך הש"ס שם כל כמיניה היינו דאין נאמנים לחזור בו מדבורם הראשון. והש"ך תמה ע"ד הד"מ וכמבואר הכל באריכות בחו"מ סי' ל"ח שם ובעיקר התירוץ לתרץ קושית הב"י דהר"ח מיירי דעדיין לא שילם עפ"י עדותן וקס"ד שישלמו עפ"י עצמן משום קנסא דמה לי שניזומו מפי עדים או מפי עצמן אלא אין משלמין עפ"י עצמן כו'. אבל אם כבר שילם זה עפ"י עדותן בודאי חייבין לשלם משום דיני דגרמי יעו"ש שהאריך בזה. והקצה"ח תמה על הש"ך בזה דבהדיא מבואר ברמב"ן למס' מכות כתב בפירוש שהר"ח חולק וכתב באומר עדות שקר העדנו לא סגי דאין משלמין אלא עדותן שהעידו נכונה חשבינן ליה וסיים וז"ל והרב ר"מ הספרדי פוטר בהם אעפ"י ששילם על ידו והודו כו' יעו"ש בקצה"ח. ויעוין ברמב"ם פי"ח מהלכות עדות ובלח"מ שם שפלפל בהאי ענינא מובא ג"כ דבריו בש"ך ועי' באו"ת סי' כ"ט האריך ג"כ למאד בזה ותיתי ליה כי כוונתי לו ברוב דבריו ועוד יש לי לפלפל בדבריו אולם יען כי בעיקר היסוד כוונתי וע"כ לא אכפול בזה רק מה שיש לי לחדש בזה בעזה"י

והוא בעיקר הקושיא הנ"ל לשיטת הרא"ש ורי"ו דעדים שאמרו שחתמו שקר דחייבין לשלם מדינא דגרמי א"כ מאי פריך הש"ס כל כמיניה כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד ת"ל דחייב לשלם מטעם דד"ג וכמש"ל. והנראה לפע"ד בישוב הקושיא הנ"ל דהרא"ש והרי"ו היו מפרשים פי' אחר בסוגיא זו דהא דקאמר הש"ס באומר עדות שקר העדתי דהיינו שהעדים העידו מעיקרא שראובן חייב לשמעון מנה והב"ד חייבוהו לראובן לשלם מנה לשמעון עפ"י עדותן ואח"כ חזרו בהם העדים ואמרו שקר העדנו וראובן עדיין לא שילם לשמעון המנה ועתה העדים שאומרים עתה שקר העדנו מעיקרא וא"כ לפי דבריהם עתה פטור ראובן לשלם א"כ המלוה שהוא שמעון מפסיד ע"י עדותן עתה דהא בראשונה העידו שראובן ח חייב לשמעון וכיון שהעידו בב"ד ונחקרה עדותן בב"ד הרי נתחייב ראובן לשלם לשמעון ועכשיו שהם חזרו בעדותן א"כ לדבריהם עתה בשעת חזרה הרי מפסידים להמלוה והוה הפירוש דמשלמין להמלוה במה שעתה מפסידים להמלוה בעדותן ורצה הש"ס לומר דהואיל דמפסידים עתה להמלוה בעדותן מה שהעידו שנית והם כבר העידו בראשונה שראובן חייב לשמעון וא"כ צריכים העדים לשלם לשמעון מה