אמרי הצבי א לב

השליח השטר שחרור ואמאי סברי רבנן דזכה השליח בשטר שחרור להעבד דבכה"ג היל"ל דלא יכול רבו למוכרו כיון דהוה כמו גזל ולא נתייאשו הבעלים כו' דלענין אכילת תרומה בודאי דמותר להעבד לאכול תרומה אף שברח מרבו כהן ע"ד שלא יחזור לעולם לרבו דאכתי הוא של האדון דהא דבגזל ולא נתייאשו הבעלים דהנגזל אינו יכול למוכרו הוא משום דאינו ברשותו אבל שלו הוא דהיינו שהוא של הנגזל. ואם כן אכתי הוא עבד כהן ומותר באכילת תרומה ואם כן קשה דהיאך יכול האדון למוכרו להעבד שברח ממנו הא אינו ברשותו. ולכאורה י"ל בזה. אלא ע"כ דשאני עבד הואיל דהוא כיד רבו וא"כ לא מיקרי כלל שיצא מרשותו של רבו וכל היכא דאיתא ברשות רבו איתנהו ולא שייך לומר כלל שהעבד מיקרי תפוס בעצמו ודוק היטב בזה

(ח) ולעד"נ להביא עוד ראיה לזה מהא דאיתא במס' נדרים דף מ"ג ע"ב מתיב רבא מקצתן לראשון וכולן לשני ראשון קנה כו'. ובר"ן ז"ל ה"ג כו' וברייתא היא בתוספתא דב"ב וה"פ מי שיש לו שני עבדים ונתן מקצת נכסיו לראשון ואח"כ נתן לשני לא קנה ראשון דדילמא בגופיה שייר וכיון שעצמו לא קנה נכסים נמי לא קנה דעבדא דקני נכסיה הוא אבל שני זכה בעצמו ובנכסים וזכה נמי להשתעבד בראשון דלגביה ליכא שיורא וא"א דאין דעתו על מה שהפקיר ה"נ אין דעתו על מה שנתן כבר כו' עיין שם. ועיין ברא"ש שם מ"ש בזה והלא כשנתן לעבד הראשון מקצת נכסים, א"כ איכא עכ"פ ספק דהא י"ל דכשנתן לו מקצת נכסים גם הוא עצמו בכלל והרי זכה העבד הראשון בעצמו ואף דהוה ספק מ"מ היל"ל דהעבד הוא תפוס בעצמו. אלא ע"כ הואיל דהספק הוא מתחלה תיכף נגד רבו הראשון בכה"ג לא שייך לומר דהעבד הוא תפוס בעצמו משום דעל זה הוא דאנו דנין ודוק

והנה ב"א הב' החריף דוד נ"י השיבני ע"ד בעת סידור הדברים דלפמ"ש לעיל [באוק"ד] דהואיל דממנ"פ העבד מסולק מרבו הראשון שפיר מיקרי העבד מוחזק אכתי יקשה דהא גם הכא העבד מסולק מרבו הראשון ממנ"פ ואם כן שוב נימא דמיקרי מוחזק. ולכאורה יפה העיר בזה ולאחר העיון א"ש מ"ש בזה דלא דמי להתם דהספק בא לפנינו בעת שבודאי הוא מסולק מרבו הראשון. אבל הכא דמיירי בשני שטרות כמ"ש הרא"ש בפירושו לנדרים שם ואם כן תיכף במסירת השטר הראשון מיד נולד הספק אם יצא לחירות מרבו ומוקמינן ליה בחזקת עבד דבכה"ג לא מיקרי העבד מוחזק. דלפירוש זה מיירי התם במתנת בריא ודנין מיד אם יצא העבד לחירות. וזה נכון מאד וקצרתי במובן. ועיין מס' ב"ב דף קמ"ט ע"ב הכותב כל נכסיו לעבדו יצא ב"ח שייר קרקע כ"ש לא יצא ב"ח ר"ש אומר לעולם הוא ב"ח עד שיאמר כל נכסי נתונים לפלוני עבדי חוץ מאחד מרבוא שבהן ועיין ברשב"ם ותוספות ובגליון שם. ולולא דמסתפינא אולי היה אפשר לומר דפליגי בזה ת"ק ור"ש דת"ק סובר הואיל דהוה ספק אמרינן דהעבד הוא בחזקת מ"ק ולא הוי העבד מוחזק בעצמו ור"ש סובר דהעבד הוי מוחזק בעצמו ורק אם אמר כל נכסי כו' חוץ כו' בכה"ג מוכח דכוונתו על העבד אולם הראשונים ז"ל לא פירשו כן

(ט) ולפי האמור יתיישבו עוד איזה קושיות בזה הענין ואשר הקשה השעה"מ בזה בפ"ה מהלכות עבדים הלכה ז' לשיטת רש"י דכל שחייב לצאת ידי שמים מהני תפיסה דאי תפס לא מפקינן מיניה מהירושלמי סוף פרק אלו נערות אההוא דמודה בקנס פטור וז"ל מהו שיאמרו לו צא יד"ש נשמעינא מן הדא מעשה בר"ג שסימא את עין עבדו אתא גבי ר"י כו' ומה בידך ואין קנסות אלא בב"ד ובעדים ויאמרו לו צא ידי שמים הדא אמרה שאין אומר לו צא ידי שמים ע"כ. ולשיטת רש"י הנ"ל אמאי הוצרכו בירושלמי להוכיח דאינו חייב לצאת ידי שמים ממה שלא אמר לו ר' יהושע לר"ג צא יד"ש ובפשיטות הי"ל להוכיח דאם איתא דחייב לצי"ש גבי עבד כיון שהוא תפוס בעצמו הרי יצא לחירות והניח בצ"ע. ולפי האמור א"ש דכל שאינו מחויב לשחררו בבירור ע"פ הדין אף שלצי"ש מחויב לשחררו לא שייך לומר דהעבד מיקרי תפוס בעצמו כיון דיד עבד כיד רבו והרי הוא ברשותו של האדון ואין מקום כלל להתחלת התפיסה לחול כלל. ומשום הכי שפיר הוצרך הירושלמי לדייק לדינו רק ממה שלא אמר ר"י לר"ג צא יד"ש. והנה השעה"מ הביא שם דברי הר"ן והריטב"א וכל המפרשים ז"ל יציאת ראשי אברים דאע"ג דלא מגבינן קנסא בבבל כיון דקיימא לן דאי תפס לא מפקינן מיניה העבד הרי הוא תפוס בעצמו עיי"ש. יש לומר דהתם הואיל דאיכא עדים אשר ע"פ הדין מחויב לשחררו ורק דאין סמוכין בבבל לדון דבר זה ולקבל העדים בזה שפיר שייך לומר הסברא הואיל דהעבד תפוס בעצמו כי באמת פקע רשות האדון ממנו כיון שמחויב על פי הדין לשחררו. אבל היכא דהוא פטור ע"פ הדין לשחררו ורק לצי"ש נהי דבכ"ד היכא דמחויב לצי"ש מהני תפיסה אבל מ"מ לא שייך לומר דהעבד הוה תפוס בעצמו כיון דע"פ הדין עדיין הוא עבד ואינו מחויב לשחררו ע"פ הדין. וכן נמי היכא דהוא ספק אם מחויב ע"פ הדין לשחררו גם כן יש לומר להאי סברא הואיל דהוה הספק בעיקר הדין לא מיקרי העבד תפוס בעצמו. ועיין בט"ז יו"ד סי' רס"ז ס"ק ט"ו במ"ש לפרש דברי הטור ז"ל. ועוד יש חילוק בין דינא דיציאת עבד לשאר דיני קנסות דבשאר קנסות כשאין דנין היינו שאין מוציאין מן המזיק לניזק. משא"כ כאן שהמזיק בא להוציא מן הניזק דהיינו שהעבד הוא מוחזק בעצמו וזה בא להשתעבד בו מטעם שאין דנין דיני קנסות וזה לא יתכן דהעבד יאמר הרי עדות שלי לפניכם ומראה אותם רק שאינכם רוצים לקבלם לא יכופני להשתעבד בי בחנם וכן להיפוך שהעבד אינו יכול לכוף את רבו שיכתוב לו גט שחרור דגם זה נקרא מוציא מחבירו כו' עיין שם. והנה דקדק הט"ז וכתב דהעבד יאמר הרי עדות שלי לפניכם כו' ואז שפיר אמרינן דהעבד מיקרי מוחזק בעצמו. אבל אם הדבר הוא ספק אם העבד יוצא בזה לחירות או לא ומכ"ש היכא דמן הדין אינו יוצא לחירות ורק לצי"ש בכה"ג לא שייך לומר דהעבד יהיה מיקרי מוחזק בעצמו

(י) ובהיותי בענין זה קשה לי טובא לר' יוחנן דסובר בירושלמי ב"ק ובסנהדרין שהבאתי לעיל דיאוש בטעות גבי עבד מהני א"כ קשה מהאי ברייתא דר"ג דהרי ר"ג היה סבור שכבר יצא טבי לחירות שהרי אמר כן לר' יהושע אי אתה יודע שטבי עבדי יוצא לחירות. ואם כן נתייאש ממנו וא"כ מה השיב לו ר"י שכבר אין לך עדים דל העדים הלא נתייאש ממנו וע"כ שמעינן מינה דיאוש בטעות לא מהני גבי עבד ולכאורה צע"ג אלי. ולכאורה ר"ל דזה טעמו של הרמב"ם ז"ל שהשמיט להאי דינא אם מהני יאוש טעות בעבד וגבי שור הנסקל הביא לדינו בפרק י"א מהלכות נ"מ עיין שם. אולם בזה לא הועלתי כלום לתרץ הקושיא הנ"ל על ר' יוחנן. ועיין במראה הפנים על ירושלמי פ"ד דב"ק ה"ח בד"ה ר"י מ"ש ליישב דברי הרמב"ם ז"ל עיי"ש ויש לפלפל עפ"ד המראה הפנים שם ודוק. ועיין בקצה"ח סי' א' סק"ז מ"ש בשם הירושלמי סופ"ג דכתובות וי"ל בזה גם הלום ראיתי בספר יד שאול פלפולים הרבה בזה עי"ש בסימן רס"ד. מ"מ אף אם נימא דעבד יכול לזכות בעצמו היכא דשייך לומר תפיסה מ"מ מ"ש בראשונה ליישב קושית המל"מ בפכ"א מהלכות עדות ה"ד על שיטת הפוסקים דבממון גם כן אמרינן כאשר זמם ולא כאשר עשה א"ש הואיל דהאדון יודע בעצמו ששקר הוא מה שהעידו העדים בודאי לא יכול העבד לתפוס בעצמו ודוק היטב בכל הנ"ל. ועיין לקמן על דף ע"ד ע"ב [אוק"ד] מ"ש שם בדרך אחר בענין זה. ועיין ברמב"ם פ"ט מהלכות גזלה ה"א הגוזל קרקע מחבירו והפסידה כגון שחפר בה בורות כו' ישלם דמי מה שהפסיד. אבל אם נשחתה מאליה כגון ששטפה נהר כו' או"ל הש"ל שהקרקע בחזקת בעלים קיימת ואין אחריות הפסידא עליו אא"כ הפסיד בידו מה שאין הדין כן במטלטלין כמו שבארנו. ובהשגות הראב"ד וז"ל אבל אם נשחתה א"א תימה הוא זה שהוא לא ביאר כן שהרי עשה עבדים כקרקעות לענין גזלה שהרי הזקינו או"ל הש"ל מיהו הנ"מ לענין כחושה אע"ג דלא הדרא גזלה מיהו בעיניה איתא ואו"ל הש"ל אבל מ"מ נגזלים הם ונקנים ביאוש דכתיב וישב ממנו שבי ואמרינן העבד שנשבה ופדאוהו לשם ב"ח אחר יאוש לא ישתעבד לא לראשון ולא לשני אלא לאו כקרקע דמי דהא קני נפשיה ביאוש כו' עיין שם. ועיין בה"ה ובמל"מ שם ובש"ך סימן שס"ג סק"ג הביא דבריו והביא