אמרי הצבי א שב

[כז] בתוס' ד"ה מהו להציל עצמו במ"ח ואיבעיא להו אי חייב לשלם כשהציל עצמו מפני פיקוח נפש וכתב הפ"י ואע"ג דלאו הצלת עצמו בלבד היה אלא הצלת כל ישראל ואף אם נאמר דבעל הגדיש לא היה שם מ"מ תקשי לא יהי' אלא רודף שרודף להציל את הנרדף מיד הרודף אף ששיבר כלים של כל אדם כדאיתא בפ' הנשרפין אלא דהתם טעמא מאי משום דאל"כ אין לך אדם שיציל את חבירו מיד הרודף והכא כיון שגם דוד עצמו היה בסכנה לא שייך האי טעמא עכ"ל

והנה לפי מה שכתבתי לעיל במעשה הראשונה בגדישין דעדשים המוזכר בספר שמואל לא היה דהמע"ה שם באותו המעמד ולא היה בסכנה ואולי י"ל דגם בכה"ג היה דהמע"ה ג"כ בסכנה שלא יתגברו הפלשתים וגוף סברת הפ"י אם כי נכונה היא אולם לא מצאתי מפורש דין זה

[כח] דף סא ע"א בגמ' אלא למ"ד טמון באש קא מיבעיא ליה מכדי גמרא הוא דשלחו ליה מאי לא אבה דוד לשתותם דלא אמרינהו משמיהו אמר כך מקובלני מב"ד של שמואל הרמתי כל המוסר עצמו למות על דברי תורה אין אומרים דבר הלכה משמו. ולכאורה לא זכיתי להבין דהא בכמה דברים דרשינן מקרא דזאת התורה אדם כי ימות באהל אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עלי' ויש לחלק בזה

ולולא דמסתפינא הייתי אומר דהכוונה הוא עפ"י מ"ש ראה רבי דבריו של ר"מ ושנאו בלשון חכמים בחולין (דף פ"ה ע"א) וא"כ ה"נ אמרינהו משמיה דגמרא כדי דנפסוק כן והוה הפי' אין אומרים דבר הלכה משמו והיינו רק בלשון רבים כדי שנפסוק כן להלכה דהואיל דמסר נפשיה ע"ד תורה בודאי משמים סייעוהו לכוון כהלכה

[כט] שם ע"ב במתני' המדליק בתוך שלו עד כמה תעבור הדליקה כו' ועיין בהרא"ש (סי' י"ג) וז"ל המדליק בתוך שלו כמה תעבור הדליקה יראה דוקא בשלו נתנו שיעור אבל בשל חבירו כיון דשלא ברשות הדליק לא נתנו שיעור עכ"ל וכ"פ בש"ע (סי' תי"ח ס"ב) בהג"ה וז"ל וכל זה במדליק בתוך שלו אבל במדליק בתוך חבירו אפילו עברה כמה מילין חייב טור עכ"ל. וכתב הסמ"ע (בסק"ג) דכיון דהדליק מתחלה שלא ברשות חייבוהו על הכל עכ"ל. ולכאורה י"ל דהא מאי דאיכא שיעור להעברת הדליקה אם הדליק בשלו והלכה הדליקה לשל אחרים אם זה השיעור הוא מדאורייתא דהתורה לא חייבה רק אם דרכה לעבור בכעין זה כמו ברוח מצויה דדוקא אם תוכל לעבור ברוח מצויה חייב א"כ אפילו כי הדליק בשל אחרים ג"כ נימא דאם עברה יותר מכשעור הראוי ליפטר כמו אם הדליק בשל אחרים וברוח מצויה לא היה הדליקה הולכת ובא רוח שאינה מצויה דפטור אפילו אם הדליק בשל אחרים וה"נ דכוותיה אם לא שנאמר לחלק דדוקא אם לא היה רוח שאינה מצויה לא היה כלל הדליקה אז פטור אפילו אם הדליק בשל אחרים כיון דאכתי לאו שם אש עלה משא"כ בכאן שהאש הוא בעולם רק שלא היה יכול לעבור יותר מכשיעור הראוי ובכה"ג יש חילוק בין אם הדליק בשלו לבין הדליק בשל אחרים וכעין חילוק זה כתבו התוס' לעיל (דף נ"ט ע"ב) ד"ה לבתה הרוח ע"ש מיהו התוס' בעצמם דחו שם חילוק זה

מיהו הנראה בזה דטעמא דפטור אם עברה הדליקה יותר מן השיעור הוא משום דכתיב כי תצא אש כו' וא"כ משמע דוקא אם דרך הוא לצאת אבל אם עברה יותר מכשיעור פטור דהתורה חייבה דוקא אם עברה האש כדרכה לצאת אבל אם עברה יותר מכשיעור הראוי א"כ אין דרך יציאה בכך ופטור אולם זה דוקא אם באנו לחייבו מכח נזקי אש והיינו כי הדליק בשלו ויצאה הדליקה לשל אחרים דהדליק ברשות אבל כשהדליק בשל אחרים א"כ אין החיוב מכח נזקי אש רק מכח אדם המזיק וחייב לעולם אפילו אם עברה יותר מכשיעור וכן נראה מדברי היש"ש כאן שכתב (בס"ס כ"ח) וז"ל וכל הא דלעיל במדליק בתוך שלו אבל מדליק בשל חבירו דהוה מזיק ממש אפילו הולך אח"כ מאה מיל חייב עכ"ל והיינו כמ"ש דהואיל דהדליקה היה שלא ברשות א"כ הרי הוא חייב מטעם אדם המזיק

ולפ"ז אם ראובן הדליק בשל שמעון והלכה הדליקה מחמת אונס והדליקה בשל לוי ג"כ חייב הואיל דהדליקה הי' שלא ברשות וא"כ אתינן עלה מדין אדם המזיק וחייב בכה"ג. וכן ראיתי כתוב בספר מנחת חינוך על החינוך מצוה (נ"ו) עיי"ש. אלא שאכתי י"ל דאמאי באמת חייב באם הלכה הדליקה יותר מכשיעור הראוי דהא באונס גמור פטור אדם המזיק ועיין בתוס' ב"ק (דף כ"ז ע"ב) בד"ה ושמואל ושמא זה לא מיקרי אונס גמור דלא היה לו להדליק בשל חבירו כלל ונוכל לומר עוד יותר דמיקרי ג"כ תחלתו בפשיעה דבודאי חייב בכה"ג וי"ל בזה

ועיין לעיל (בדף כ"ב) בסוגיא דאשו משום ממונו או משום חציו דכתב שם הפ"י דעיקר פלוגתייהו דר"י ור"ל הוא דוקא במדליק בתוך שלו ואח"כ הלכה הדליקה והדליקה בשל אחרים אבל בהדליק בשל אחרים בודאי דאשו משום חציו לכ"ע דהא הוא חייב מדין אדם המזיק ועיין מ"ש לעיל בחידושי בעזה"י שם (בדף כ"ב) בסוגיא דאשו משום חציו [אוי"ב וט"ו] יעוש"ה

[ל] שם במתני' עבד כפות לו וגדי סמוך לו ונשרף עמו פטור כו'. וכתב בשמ"ק בד"ה עבד כפות וז"ל וצ"ע אישן אי מחייב אי אמרינן הי"ל לאתעורי ונראה לומר דאם נשרף הגדי והגדיש ראשונים ואח"כ נשרף העבד שהוא חייב על תשלומי הגדיש והגדי והיכא דאין ידוע או שנשרף הכל כאחד הוא שפטור מכל התשלומין עכ"ל בשם הר"מ מסרקסטה ז"ל

והנה שמעינן מדבריו דהיכא דאיכא רק ספק חיוב מיתה ג"כ פטור מתשלומין מטעם קלב"מ והסברא נותנת כן דהואיל דהתורה אמרה משום רשעה אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום שתי רשעיות א"כ תו לא נוכל להוציא ממון מספק דדילמא איכא עליו חיוב מיתה ותו לא נוכל להוציא ממונא מספיקא וז"פ

ועיין בפ"מ באו"ת (סי' רע"ח בא"א סק"א) ובתיבת גמא פ' מקץ נסתפק במי שיש בו חיוב ספק של מיתה ותשלומין אי פטור מתשלומין דהא ליכא ב' רשעיות ואי דיני שמים כרת אין פוטר ונפ"מ טובא בזה"ז לענין ממון כה"ג עד"מ אשה שיש עליה ספק קידושין או ספק גירושין ורדף אחד אבתרה או בא עליה ושיבר כלים אם חייב לשלם או לאו כו' ע"ש שהאריך בזה ולא קא פשיט לי' לספיקו ולפי האמור הסברא פשיטא דלא נוכל לחייבו ממון וגם איכא רב תנא דמסייע לי לזה הר"מ מסרקסטה ז"ל

והנה ב"א הב' החריף כ' דוד נ"י הקשה ע"ד השמ"ק הנ"ל דאמאי אם נשרף הגדי והגדיש ראשונים כו' חייב בתשלומין ולמה לא יפטור משום שהוא רודף וכמ"ש התוס' בב"ק (דף כ"ב ע"ב) בד"ה בגדי עכ"ד. ונראה בזה דיש חילוק בין אם אנו דנין לפוטרו מתשלומין מכח ספק חיוב מיתה על מעשה הרציחה כגון שנשרף העבד ואח"כ הגדי והגדיש שפיר לא נוכל לחייבו בתשלומין וכמש"ל משא"כ אם באנו לפוטרו מתשלומין מטעם שהוא רודף וניתן להצילו בנפשו מן כל אדם בזה בעינן דוקא שיהיה רודף בבירור אבל לא היכא שהוא ספק רודף כגון הכא דדילמא ישן הוי רק כסמוך ותו לא ניתן להצילו בנפשו ומש"ה כשנשרף הגדי והגדיש ואח"כ העבד שפיר חייבו בתשלומין ודוק כי קצרתי במובן

[לא] (א) דף סב ע"א בגמ' אמר רב שמעית מילתא לר' יהודה ולא ידענא מאי הוא אמר שמואל ולא ידע אבא מאי שמיע ליה לר' יהודה דמיחייב על נזקי טמון באש עשו תקנת נגזל באשו. ופירש"י בד"ה עשו כי היכא דתיקנו רבנן לנגזל לישבע כמה גוזלו ויטול כו' כך תיקנו באשו שישבע מה הטמין ויטול ועיין בתוס' בד"ה לר"י ולרבנן נמי הוה מצי למימר דעשו תקנה בבירה בכל דבר ובגדיש במוריגין אלא רבותא אשמעינן דלר"י אפילו ארנקי בגדיש עשו תקנת נגזל עכ"ל. ולכאורה היה נ"ל דרש"י ז"ל סובר דדוקא לר"י דמחייב על נזקי טמון באש הוא דמשכחת לה לתקנת נגזל הואיל דהמבעיר א"י מה בתוכו וטוען שמא הוא דשייכא תקנת נגזל אבל אם הוא בגלוי לא שייכא תקנת נגזל הואיל דהמבעיר טוען ברי והוה הדין דנשבע ע ונפטר ומש"ס נקיט הש"ס דוקא אליבא דר"י לאורויי לן דדוקא בטמון