אמרי הצבי א ש

דעתם לשלם אח"כ ההפסד שהפסידו לזה בחתימתם בודאי דמותר להם לחתום וא"כ אמאי לא יהיו נאמנים לומר שאנוסים היו מחמת נפשות וחתמו שקר ע"מ לשלם אח"כ ההפסד ודוחק לומר דר"מ סובר דאסור להציל עצמו בממון חבירו אפי' אם רוצה לשלם אח"כ וזה היה הספק לדהמע"ה והחמיר כסברת ר"מ דזה דוחק באמת לומר כן דהא גבי גזל הוי לאו הניתק לעשה ונהי דאסור לגזול ע"מ לשלם מ"מ במקום פיקוח נפש בודאי דשרי

אולם שבתי וראיתי דבודאי גבי גזל אם היה בדעתו ע"מ לשלם דגם ר"מ מודה דא"צ ליהרג על זה והא דגבי עדים שאמרו אנוסים היינו מחמת נפשות דלא מהימני הוא משום דאמרי' דבאמת היו מותרים לחתום בשקר אם היו אנוסים מחמת נפשות אם היה בדעתם לשלם ההפסד ורק הא דאינם נאמנים בזה משום דהם נוגעין בעדותם דהא אם יהיו נאמנים בזה א"כ לא יגבה המלוה בשטר זה ולא הפסידו כלל להלוה וא"כ לא יצטרכו תו לשלם ומש"ה אינם נאמנים ואף דיש סברא לומר הואיל דאין אדם תובע להעדים שישלמו ורק הם בעצמם יודעים שחתמו שקר וצריכין לשלם וא"כ יהיו נאמנים בעדותן במה שאמרו שאנוסים היו מחמת נפשות ולא יהיו נחשבים כנוגעין דהא לא יוכל הלוה להוציא מהם בדין הואיל דאין שום אדם יודע בזה מ"מ י"ל דהואיל דהתורה פסלה לעדות אם הם נוגעים אף שלא נוכל להוציא מהם בדין מ"מ שם נוגעין עלייהו ופסולים להעיד בזה ומש"ה אינן נאמנים לומר שהיו אנוסים מחמת נפשות ורבנן סברי דבכה"ג אם אמרו להם חתמו שקר ואם לאו תהרגו שרשאין לחתום אפי' אם אין דעתן לשלם כלל דאף דאסור להציל עצמו במ"ח מ"מ זה דוקא היכא דנו"נ ביד משא"כ היכא דלא עשה מעשה בידים א"צ לשלם כלל אף שעי"ז גרמו היזק להלוה. ונוכל לומר עוד דזה הוא באמת קושיות רבא דפריך לר"ח השתא אילו אתו לקמן לאמליכו אמרי' להו זילי חתומו ולא תתקטלון דאמר מר אין לך דבר שעומד בפני פ"נ אלא ג' דברים השתא דחתמו א"ל אמאי חתמיתו וה"פ דאפילו ר"מ דסובר דגם בגזל יהרג ואל יעבור ומשום דאסור להציל עצמו בממון חבירו כל זה הוא דוקא היכא דנו"נ ביד אבל היכא דהוא רק גרם א"צ למסור נפשו בזה. ועי' בשמ"ק שם שהרמב"ן ז"ל דחה פי' זה וגם הרשב"א דחה פי' זה מכח דא"כ מאי פריך רבאוע"ש ולפי האמור א"ש ודוק

והנה בסברא זו שכתבתי נוכל ליישב היטב קושית התוס' במסכת ב"ב (דף כ"ט ע"א) בד"ה הני נוגעין בעדותן וז"ל וא"ת ואמאי הוי נוגעין בעדות הא איכא מיגו דה"מ אמרי פרענא לך אגר ואע"ג דבתר דתיקון רבנן שבועת היסת לא מהימני לאסהודי בהאי מיגו כדאיתא בר"פ האיש מקדש הכא דאמתני' קיימינן, ואכתי לא ניתקניה שבועת היסת עכ"ל. ולפי האמור א"ש דהא הואיל דבאמת יהיו העדים חייבין לשלם אע"ג דאין הב"ד יכולין להוציא מידם מ"מ חשובין נוגעין בעדותן והתורה הקפידה על העדים שלא יהיה בהם שום צד נגיעה ומש"ה הוצרך הש"ס לתרץ כגון דנקיטי אגר ביתא ואמרי למאן ליתבי' והוא ראי' גדולה לסברא זו וי"ל עוד בזה ודוק

והנה לכאורה י"ל עוד בזה באם הלוה תובע להעדים שחתמו בשקר וגרמו לו להפסיד ממון לכאורה י"ל דהוה כמו שאר תביעת ממון וא"כ העדים יהיו צריכים לישבע היסת כדין כופר הכל והכא הלא העדים יודעים בעצמם שחתמו שקר רק שהיו אנוסים מחמת נפשות והא אסור להציל א"ע במ"ח ורק דהיה בדעתם לשלם לו וא"כ כשלא ישבעו בשקר יהיו צריכים לשלם וא"כ שפיר הם נוגעין בעדותן ומש"ה סובר ר"מ דאינן נאמנים לומר דהיו אנוסים מחמת נפשות לפסול השטר. אולם זה דוקא לאחר שתיקנו רבנן שבועת היסת וכמ"ש התוס' שם בב"ב (דף כ"ט) וי"ל בזה

(ג) והנה ראיתי בספר פתחי שערים ח"ב בסוף מהדו"ק בהא דקאמר הש"ס ביומא (דף פ"ג) בסוגיא דמאכילין אותו הקל הקל בהא דקאמר הש"ס טבל ותרומה פליגי רבנן ובן תימא דכתב הר"ן ז"ל שם דמיירי שאין הבעלים לפנינו דאל"כ הרי יכולין לתקן הטבל ולהפריש ממנו תרומה והקשה שם בספר הנ"ל לפמ"ש התוס' בב"ק (דף ס') דאף דאסור להציל עצמו בממון חבירו היינו דוקא שצריך לשלם אבל אם רוצה לשלם מותר לו להציל עצמו בממון חבירו א"כ נהי דאין הבעלים לפנינו הא מ"מ נותנין לו בלי ידיעת הבעלים מפני פיקוח נפש וע"מ לשלם דוקא א"כ ממילא הוי לוקח ופטור עכ"ד. ולכאורה היא קושיא מושכלת

אולם לאחר העיון נ"ל דל"ק כלל דהא נהי דמותר לו לאכול משל חבירו בלא ידיעת הבעלים מכח פ"ג אם הוא ע"ד לשלם מ"מ שלו לא מקרי שיהיה לו זכות בו שיוכל להפריש ממנו תרומה דהתורה התירה לו רק לאכול אבל לא שיהיה נחשב שלו ממש וז"פ

והנה לכאורה י"ל דאם נימא כמ"ש דאפי' היכא דמותר לו לאכול של חבירו כגון שהוא סכ"נ אפ"ה לא מקרי שלו שיהיה יכול להפריש ממנו תרומה וא"כ אם אחזו בולמוס ואכל מצה של חבירו לא מקרי לכם ולא יצא יד"ח אע"ג דמותר לו לאכול משל חבירו במקום סכ"נ וגבי אתרוג אם אחזו בולמוס והוכרח לאכול של חבירו ובשעה שנטלו לאכול הגביה לצאת בו ג"כ לא יצא הואיל דלא מקרי לכם וא"כ י"ל לכאורה בהא דקאמר בסוכה (דף ל"ה) אתרוג של ערלה פסול מ"ט פליגי בה ר' חייא ב"א ורב אסי חד אמר לפי שאין בה היתר אכילה וח"א לפי שאין בה דין ממון כו' עד אלא בהיתר אכילה כ"ע לא פליגי דבעינן כי פליגי בדין ממון מ"ס היתר אכילה בעינן דין ממון לא בעינן ומ"ס דין ממון נמי בעינן מאי בינייהו א"ב מע"ש שבירושלים אליבא דר"מ למ"ד לפי שאין בה היתר אכילה הרי יש בה היתר אכילה למ"ד לפי שאין בה דין ממון מע"ש ממון גבוה הוא כו' כל הסוגיא ואם נימא דבכה"ג היכא שאחזו בולמוס והוצרך לאכול הדבר מפני סכנה אפ"ה לא חשיב שלו עדיין א"כ איכא בינייהו בכה"ג כגון שהיה מסוכן והוצרך לאכול אתרוג של ערלה ושל תרומה טמאה של חבירו דהיתר אכילה אית ביה הואיל דמסוכן והותר לו לאכול משל חבירו ודין ממון לית ביה הואיל דלא מקרי שלו וא"כ שפיר איכא נ"מ לדינא בכה"ג דלמ"ד דבעינן רק היתר אכילה אבל דין ממון לא בעינן א"כ יצא בו ולמ"ד דבעינן גמי דין ממון לא יצא בו ואמאי דחיק הש"ס לומר האיכא בינייהו דוקא אליבא דר"מ והלא לפי האמור איכא בינייהו לכ"ע אפילו לרבנן ג"כ אע"כ שמעינן דבכה"ג מקרי שלו ממש וא"כ גם למ"ד דבעינן דין ממון ג"כ יצא בו ודלא כמ"ש

מיהו שבתי וראיתי כי בודאי נוכל לומר דבכה"ג לא מקרי שלו והא דלא קאמר הש"ס כן משום דבודאי מאן דאית לים דרק היתר אכילה בעינן אבל בודאי דבעינן שיהיה שלו ורק גבי ערלה ותרומה טמאה שבאמת הוא שלו ואין לאחרים רשות עליו ורק הואיל שאסור בהנאה לא מקרי דין ממון ובזה פליגי בטעמא. והנה לפי"ז אם יאמר הש"ס הנ"מ היכא דהיה מסוכן והוצרך לאכול אתרוג של תרומה טמאה של איש אחר הלא בכה"ג בודאי דלא מקרי שלו דהא הוא של איש אחר ונהי דמותר לו לאכול מ"מ לא מקרי שלו. אלא דאכתי י"ל דאכתי משכחת לה כגון שאחזו בולמוס והוצרך לאכול אתרוג של ערלה דידיה דלמ"ד דהיתר אכילה בעינן אבל לא דין ממון יצא ולמ"ד דבעינן ממון לא יצא דהא לאו שלו מקרי לענין שיהיה יכול למוכרו וי"ל בזה

[כה] שם ר"ה אמר גדישים דשעורים דישראל הוי דהוי מטמרי פלשתים בהו כו' בשלמא למ"ד לאחלופי היינו דכתיב חד קרא ותהי שם חלקת השדה מלאה עדשים וכתיב חד קרא ותהי חלקת השדה מלאה שעורים אלא למ"ד למיקלי מאי איבעי' להו להני תרי קראי אמר לך דהוי נמי גדישים דעדשים דישראל דהוי מטמרי בהו פלשתים כו' וכ' בשמ"ק בד"ה אלא למ"ד וז"ל כלומר קשו קראי אהדדי כלומר הכא כתיב שעורים והכא כתיב עדשים ומשני דהוי נמי גדישים דעדשים וצריכי תרווייהו דמעיקרא שאלו מגדישים דעדשים דהוי הפסד מרובה ולבסוף שאלו מגדישים דשעורים דהוי הפסד מועט עכ"ל בשם תלמיד הר"פ ז"ל וכ"כ התוס' לקמן בד"ה (ה"ג) אלא בסה"ד וז"ל ולמ"ד להציל עצמו בממון חבירו מיבעיא ליה בשעורים דלא חשיבי כ"כ ובעדשים דחשיבי טובא כו' עכ"ל. ולכאורה י"ל דהא הואיל דהספק היה אם מותר להציל את עצמו בממון חבירו א"כ מאי חילוק יש בין אם ההפסד מרובה או הפסד מועט דהא כל שהוא יותר מפרוטה אין חילוק בין אם ההפסד מרובה או מועט

ועיין בשמ"ק לקמן בב"ק על (דף קי"ז ע"ב) האריך שם בענין זה דמציל עצמו בממון חבירו כתב שם באה"ד וז"ל ועל ענין ויתאוו דוד מי ישקני מים שאמרו רבותינו גדישים דעדשים היו דהוי מטמרי בהו פלשתים ק"ל שכבר כתוב למעלה מזה ואחריו