אמרי הצבי א רצט

קאמר רב יהודה א"ר לעולם יכנס אדם בכי טוב ויצא בכי טוב שנאמר ואתם לא תצאו כו' וקשה לכאורה דדילמא התם משום דניתן רשות למשחית אשר זה הוא באמת קושית הרמב"ן ז"ל על רש"י ז"ל

ועוד קשה דהא היה ליל שמורים כדכתיב שם הוא הלילה הזה לה' שמורים לכל ב"י לדורותם ופירש"י משומר ובא מן המזיקין כענין שנאמר ולא יתן המשחית וגו' ואמאי כתיב לעיל ואתם לא תצאו כו' ולא יתן המשחית. וראיתי בראב"ע ז"ל שכ' ע"ד הפשט בעבור שהזכיר ליל שמורים הוא לה' ובסוף שמורים לכל ב"י לדורותם נראה כי בעבור שהשם שומרם ולא יתן המשחית לבא אל בתיהם לנגוף צוה שיהיה זה הלילה שמורים לכל ב"י לדורותם כו'. והכוונה כי ע"י שהיה אז ליל שמורים עשתה הלילה רושם לדורותם ג"כ אבל אז לא היה עוד משומר רק בהצטרף מה שלא יצאו מפתח ביתם עד בקר וי"ל בזה

אולם לענ"ד נוכל לומר כי קושיא אחת מתורצת בירך חברתה והוא כי באמת הלילה הזו משומרת מן המזיקין וגם אז היתה משומר מן המזיקין אבל דוקא מן מזיקי לילה אבל לא מן מלאך המשחית ומש"ה צוה הקב"ה ואתם לא תצאו כו' ולא יתן המשחית לבא כו' ונוכל לומר. עוד להסביר הדבר כי סניגור אחד אין יכול לעמוד בפני השני קטיגורים וזה שדקדק רש"י ז"ל לילה משומר מן המזיקין והיינו מן מזיקין דוקא

ולפ"ז מובן שפיר הא דקאמר ר"י מקרא דואתם לא תצאו איש דכיון שניתן רשות למשחית אינו מבחין בין טוב לרע דהא באמת היה ליל שמורים רק כיון שניתן רשות למשחית וגם דהא שהוא משומר הוא רק מן המזיקין ולפי"ז שפיר קאמר ר"י אמר רב לעולם יכנס אדם בכי טוב כו' והיינו הואיל דבאמת היה אז ליל שמורים והיה משומר גם מן מלאך המשחית ואף שכיון שניתן רשות כו' הוא דוקא כשאינו בלילה המשומר וע"כ דמלבד מלאך המשחית היה ג"כ צריכין שמירה מן המזיקין וא"כ אין סניגור א' מועיל נגד ב' קטיגורים ואלו לא היו צריכין שמירה בסתם לילה מן המזיקין רק מן מלאך המשחית שהיה אז היה מועיל שפיר זה שהוא ליל שמורים ורק הואיל דהיה אז צריכין שמירה מפני מלאך המשחית ומן המזיקין לפיכך כתיב ואתם לא תצאו וא"כ שפיר שמעינן דנכנס בכי טוב כו' ועיין בפ"י כאן מ"ש בזה וי"ל בדבריו

[כג] ע"ב בגמרא ת"ר דבר בעיר אל יכנס אדם יחיד לבהכ"נ שמלאך המות מפקיד שם כליו והנ"מ היכא דלא קרו ביה דרדקי כו'. נלע"ד הכוונה בזה כי בית הכנסת הוא מקדש מעט ואסור לנהוג בו מנהג בזיון ח"ו וזה שאדם עובר ח"ו על קדושת ביהכ"נ הוא עון גדול וכבר אמרו שמן העבירה נברא משחית והוא הוא המזיק וכבר אמרו אין הערוד ממית אלא החטא ממית והכוונה כי החטא בעצמו והיינו שנברא ממנו משחית ר"ל וזה הוא הכוונה שמה"מ מפקיד שם כליו כי קשה ליזהר מעבירה זו והרבה בני אדם נכשלים ר"ל בעבירה זו וזו שהמליצו חכמז"ל ונקטו שמה"מ מפקיד שם כליו וקאמר הש"ס והנ"מ היכא דלא קרו ביה דרדקי ולא מצלי ביה עשרה והכוונה דמצות אלו גדולים למאד ובהמצוה הזאת שנבראו מהם מלאכי רחמים מליצי יושר הם מבטלים כח המקטריגים שנבראו מחמת שלא נהגו קדושה בביהכ"נ וי"ל בזה

[כד] (א) שם ע"ב בגמ' ויתאוה דוד ויאמר מי ישקני מים מבור בית לחם כו' ר"ה אמר גדישים דשעורים דישראל הוה דהוה מטמרי פלשתים בהו וקא מיבעיא ליה מהו להציל עצמו בממון חבירו שלחו ליה אסור להציל עצמו בממון חבירו אבל אתה מלך כו' וכתבו בתוס' ד"ה מהו להציל עצמו איבעיא ליה אי חייב לשלם כשהציל עצמו מפני פקוח נפש עכ"ל וראיתי בספר פרשת דרכים דרוש (י"ט) דרך החיים שכתב בכוונת התוס' דודאי לא נסתפק דוד אם מותר להציל עצמו בממון חבירו במקום סכנה דאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש והאיך יתכן שהשיבו לו הסנהדרין דאסור להציל עצמו בממון חבירו דמאי שנסתפק דוד הוא דנהי דמותר להציל עצמו מ"מ חייב לשלם או דילמא פטור כיון דברשות קעביד והשיבו לו דחייב לשלם כך כתב הרא"ש ועיי"ש ולפי"ז מה דאמרינן בגמרא בשלמא למ"ד למיקלי היינו דכתיב ויתיצב בתוך החלקה ויצילה כו' והכוונה הוא שחייב אותם לשלם דמי העדשים והשעורים אך רש"י ז"ל כתב ויצילה שלא ישרפוה הואיל ואסור להציל עצמו בממון חבירו ע"כ משמע דס"ל דמאי שנסתפק דוד הוא אם מותר להציל עצמו במ"ח והדבר הוא תימא בעיני דאיך יתכן דבמקום פקוח נפש אסור להציל עצמו במ"ח עכ"ל והנה באמת היא קושיא חזקה

אולם המעיין ברא"ש כאן (סי' י"ב) וז"ל אבל הא לא מיבעיא ליה אי שרי למיקלינהו להצלת ישראלים דמלתא דפשיטא הוא כו' אלא הכי מיבעיא ליה מאי למיקלינהו אדעתא דליפטר מתשלומין ואמרו ליה דאסור להציל עצמו בממון חבירו אדעתא דליפטר אלא יציל עצמו וישלם עכ"ל הרי דהרא"ש ז"ל סובר ג"כ כשיטת התוס' ואפ"ה מפורש דעדיין לא שרפוהו וא"כ מאי דכתיב ויצילה היינו שלא הניח לשרוף ונוכל לפרש ג"כ כן בדברי התוס' הנ"ל דמפרשי ג"כ כן וא"כ גם מה שמפרש רש"י ויצילה שלא הניח לשרוף אתי ג"כ שפיר אף דאמרינן דמותר להציל עצמו במ"ח אדעתא דלישלם וחידוש אצלי על הגאון בעל מלמ"ל ז"ל בזה ומה גם שהביא בעצמו דברי הרא"ש ז"ל. ועיין לעיל (בדף ד' ע"א) בתוד"ה כיון [אוי"ג] מ"ש שם בזה

והנה י"ל בהא דקאמר הש"ס ביומא (דף פ"ג) גבי מי שאחזו בולמוס מאכילין אותו הקל הקל קאמר שם טבל ותרומה תנאי היא דתניא מאכילין אותו טבל ואין מאכילין אותו תרומה בן תימא אומר תרומה ולא טבל והוקשו הראשונים דאמאי לא יפריש מן הטבל תרומה ויאכל השאר המתוקנים ורש"י ז"ל כ' דמיירי שצריך לאכלו כלו וקאמר מאכילין אותו הטבל כמות שהוא ולא יפרישו ממנו תרומתו להאכילו תרומה לעצמו וחולין לעצמו כו'. ואולם הר"ן ז"ל כתב דמיירי שאין הבעלים כאן ואם נימא דבכה"ג אסור לו להציל את עצמו בממון חבירו א"כ כשאין הבעלים לפנינו האיך רשאי לאכול ממנו אע"כ דרשאי לאכול ממנו ואע"פ שאין הבעלים לפנינו ג"כ מותר לו להציל א"ע במ"ח ורק דעיקר האיבעיא הוא אם צריך לשלם אח"כ וכסברת התוס' הנ"ל. ואולם רש"י מפרש דאינו מספיק אכילת מתוקנים לבדו ואמאי לא מפרש כפי' הר"ן הנ"ל ואולי משום דלרש"י אם אין הבעלים לפנינו אסור לו לאכול משום דאסור לו להציל א"ע במ"ת ומש"ה פירש"י דמיירי דצריך לאכול כולו. אולם באמת קשה לומר כן דיהיה אסור לו לאכול משל חבירו במקום דאיכא סכ"נ ורק דבודאי מותר לו לאכול משל חבירו בלא ידיעת הבעלים ורק דהאיבעיא הוא אם צריך לשלם והא דלא פירש"י שם ביומא דמיירי שאין הבעלים לפנינו נוכל לומר משום דס"ל דבכה"ג שפיר יכול להפריש ממנו תרומה הואיל דרשאי לאכול ממנו הרי הוא כשלו ודוחק לומר כן ועיין לקמן מ"ש בזה

ואולי י"ל דגם רש"י ז"ל סובר דאפילו אם אין הבעלים לפנינו דמותר לו לאכול מ"מ לא חשיב כשלו שיהיה יכול להפריש ממנו ומה שפירש"י דמיירי דאינו מספיק כו' היינו משום דלישנא דהש"ס דקאמר היכא דאפשר בתולין ודלא אפשר משמע ליה לרש"י לפרש כן כנ"ל לכאורה ועיין בספר תוספת יום הכפורים מ"ש לדעת הר"ן

(ב) והנה י"ל בהא דקאמר הש"ס בכתובות (דף י"ט ע"א) אר"ח קסבר ר"מ עדים שאמרו להם חתמו שקר ואל תהרגו יהרגו ואל יחתמו שקר כו' וכתב שם בשמ"ק בד"ה ועוד כתב הרמב"ן ז"ל ואיכא דאמר ר"ח אמר קסבר ר"מ מדינא נמי יהרגו ואל יחתמו שקר לפי שנמצא בברייתא חיצונית שלשה דברים אין עומדין בפני פיקוח נפש ואלו הן ע"ז וג"ע וש"ד ר' מאיר אומר אף הגזל כו' עיי"ש ולכאורה טעמא בעי ונראה שהוא משום שאסור להציל עצמו בממון חבירו וסובר ר"מ דאפי' במקום סכנה ג"כ אסור להציל עצמו בממון חבירו ומש"ה גם בגזל אמרי' יהרגו ואל יגזלו וא"כ ה"ה נמי באומרים להם חתמו שקר ג"כ הדין כן דיהרגו ואל יחתמו שקר ועי' לקמן על (דף פ' ע"א) [אוקנ"א] מ"ש שם בענין זה. ולכאורה י"ל דהא לפי"ד כתוס' הנ"ל דאף דאסור להציל עצמו בממון חבירו הוא דוקא אם לא ישלם אח"כ אבל כשרוצה לשלם בודאי מותר וא"כ גם התם גבי גזל ג"כ מיירי שלא ישלם אח"כ וגם גבי עדים שאמרו להם חתמו שקר ואל תהרגו אם היה