אמרי הצבי א רצח

והזיק שפיר פטור בכה"ג וכמש"ל ורמזתי שם גם לתרץ זה ודוק כי קצרתי ועיין בפרקין [או"כ אוק"ה] מ"ש בזה

שוב ראיתי בשמ"ק כאן בד"ה ליבה הביא דברי הרשב"א ז"ל ונראה שמפרש דברייתא זו אתיא כר"נ דוקא יעוש"ה ולעד"נ נוכל לפרש הסוגיא כמ"ש בדעת הרמב"ם ז"ל ודוק כי קצרתי

בזה

(ג) והנה כבר הבאתי לעיל דברי ה"ה שמתרץ דהרמב"ם ז"ל פוסק כתירוצא דרבא וכתב עליו הש"כ שם וז"ל ואני אומר אם כדבריהם ודאי יפה השיגו הראב"ד דהאיך יתכן שיפסוק כאינך אמוראי דהא קיי"ל בכל דוכתא הלכתא כרב אשי נגד הנך אמוראי כו' עכ"ל ולענ"ד נראה לתרץ זה ע"ד פלפול קצת דהנה ר"י ור"ל פליגי לעיל (בדף כ"ב) אי אשו משום חציו או משום ממונו דר"י סובר דהוא משום חציו ור"ל סובר משום ממונו ומסיק הש"ס דמ"ד משום חציו אית ליה נמי משום ממונו אבל מ"ד משום ממונו הוא רק משום ממונו ולא משום חציו. והנה כבר הבאתי לעיל דברי הרמב"ן ז"ל, דשנים שהזיקו דר"נ סובר כי ליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי היינו דחציו מדין מזיק גמור וחציו מדין גרמי שגרם להזיק לחבירו שהרי ע"י שסייע לחבירו להזיק גרם היזק להניזק

והנה בשנים שהדליקו אש בשל חבירו אם נימא לחייבו לאחד לשלם כולו א"כ יהיה חציו מדין מזיק גמור וחציו מטעם גרמי וזה דוקא למ"ד אשו משום חציו א"ש לחייבו מטעם גרמי אבל למ"ד אשו משום ממונו איך שייך לחייבו מטעם גרמי לשיטת הנמ"י בפרק הפרה מובא להלכה בש"ע (סי' שפ"ו ס"א) דדוקא באדם חייב דינא דגרמי אבל בבהמה לכ"ע פטור וא"כ גם באשו אם נימא דהוא משום ממונו לא שייך לחייבו מדינא דגרמי לשלם בעד חלקו של חבירו ואולי גם בעד חלק שלו ג"כ יפטור הואיל דלאו שם מבעיר עלה וכאשר כתבתי לעיל בסברא ובטעמא. וכעת נראה עוד להסביר דבר זה בטוב טעם והוא דאם זה א"י וזא"י אם לא נחייבו מכח גרמי ג"כ א"כ על חלקו בלבד לא נוכל לחייבו כלל דהא באמת במעשה דידיה בלבד לא היה נעשה הנזק וא"כ הוה כאלו לא עשה מעשה כלל ולא נוכל לחייבו כלל והוא סברא נכונה לע"ד. אבל אם נימא משום חציו שפיר חייב לשלם הכל חציה מדין מזיק ממש וחציה מדין גרמי

ומעתה נוכל לומר דזה הוא כוונת רב אשי שמתרץ התם מלאכת מחשבת אסרה תורה אבל הכא גרמא בעלמא הוא וגרמא בנזקין פטור וה"פ דרב אשי מתרץ זה אליבא דר"ל דסובר אשו משום ממונו וא"כ לדידיה לא נוכל לחייבו לשלם כוליה נזקא אפי' לר"נ דסובר כי ליכא לשלומי מהאי משתלם מהאי משום דהא דר"נ הוא חציה מדין מזיק וחציה מדין גרמי ובאשו לא שייכא האי סברא וא"כ לר"נ ג"כ לא משתלם מאחד כל הנזק וז"ש רב אשי אבל הכא גרמא בעלמא הוא וגרמא בנזקין פטור

והנה באמת יש לתמוה על זה דהא עיקר פלוגתא דר"נ ורבנן הוא בשור שדחף את חבירו לבור והש"ס קאמר שם דשור ושור פסוה"מ שנגחו באנו למחלוקת ר"נ ורבנן וא"כ סובר ר"נ גם בנזקי בהמתו דכל היכא דליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי והרי הרמב"ן ז"ל כתב דטעמא דר"נ הוא דעל חלקו מתחייב מדין מזיק ועל חלקו של חבירו מתחייב מד"ג וע"כ צרכינן לומר בסברת הרמב"ן דגרמי חייב בבהמה וכבר העירותי בזה לעיל על (דף נ"ג) שם ע"ש. והנה כתבתי שם לבאר הדבר דיש חילוק בין אם הנזק הוא נזק ממש אז גם הנ"י סובר דחייב על נזקי בהמתו אע"פ שעל חציו של חבירו הוא חייב רק מדין, גרמי הואיל דהוא מזיק ממש באמת אבל היכא דעיקר הנזק הוא גרמי בלבד אז אינו מחויב על נזקי בהמתו יעוש"ה. וא"כ לפי האמור א"ש דהא באמת הכא גבי ליבה וליבתה הרוח לא הוי היזק ממש בידים וכמש"ל ואף דהתורה חייבה על מלבה מ"מ זה דוקא אם הוא בלבד ליבה חייב מטעם גזה"כ אז לא נוכל לחייבו בכולו למ"ד אשו משום ממונו הואיל דעל מה שליבה הרוח לא נוכל לחייבו וא"כ גם על חלקו פטור וזה דוקא למ"ד אשו משום ממונו אבל למ"ד אשו משום חציו שפיר חייב בכולו וכמ"ש לעיל

והיוצא מזה דתירוצא דרב אשי אזלא אליבא דר"ל דסובר אשו משום ממונו וזה שכתבו התוס' דמכאן נראה דאם שנים הביאו עצים ואש וליבו שניהם ואין בכל אחד כדי ללבות דפטורין והתוס' הניחו בתימה ונוכל לומר דבאמת לדידן דפסקינן להלכה כר"י דאשו משום חציו שפיר חייבין וגם בליבה וליבתה הרוח ג"כ חייב בכולו לשלם ומעתה מיושב במה שהשמיט רבינו הרמב"ם ז"ל לתירוצא דרב אשי הואיל דהוא ז"ל פוסק שם בפי"ד (הע"ו) כר"י דאשו משום חציו ופסק כאוקימתא דרבא וכמ"ש ה"ה כנלע"ד ליישב דברי ה"ה ז"ל על דרך הפלפול אבל לדינא הלא הביא הרמ"א ז"ל (בסי' תי"ח) דאם שנים ליבו ואין בכ"א כדי ללבות שניהם פטורין וכאשר הבאתי לעיל

שוב ראיתי בספר מעשה חושב כתב ג"כ ליישב דברי הרמב"ם ז"ל הנ"ל ודרך ג"כ בדרך זה דרב אשי סובר דאשו משום ממונו והאריך בפלפול גדול ולא יכולתי לעמוד על סוף דעתו הגדולה איך מתורץ אם לא שנימא דכוונתו ג"כ הוא רק לתרץ קושית הש"כ על תירוצא של ה"ה מדוע השמיט הרמב"ם ז"ל לתירוצא דרב אשי יעוש"ה בזה

[כב] שם בגמרא תני רב יוסף מאי דכתיב לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר כיון שניתן רשות למשחית אינו מבחין בין צדיקים לרשעים כו'

ולכאורה לא זכיתי להבין הא דקאמר הש"ס כיון שניתן רשות למשחית הלא מכת בכורות היה ע"י הקב"ה בכבודו ובעצמו כדדרשינן באגדה ועברתי בארץ מצרים והכיתי כל בכור אני ולא מלאך אני ולא שרף כו'. והנה באמת כתיב בפירוש בפסוק בפרשת בא (י"ב פסוק כ"ג) ולא יתן המשחית לבא אל בתיכם לנגוף וברש"י שם פסוק (כ"ב) ואתם לא תצאו וגו' מכילתא מגיד שמאחר שניתן רשות למשחית לחבל אינו מבחין בין צדיק לרשע ולילה רשות למחבלים הוא שנאמר בו תרמוש כו' עכ"ל. ורמב"ן ז"ל טען עליו בזה וכי אסור לאדם בכל לילה לצאת מפתח ביתו עד בקר מן המקרא הזה והיל"ל שהלילה הזה נתנה בו רשות למשחית לחבל ולכן הזהירה ממנו אבל לא ראה הרב לומר כן מפני שהקב"ה בעצמו ובכבודו הוא המכה והביא הרמב"ן ז"ל המכילתא כו' וכתב שם והענין לומר שהזהיר הכתוב את ישראל במצרים שלא יצאו מפתח ביתם בלילה ההוא לפי שהקב"ה עובר במצרים כמלך שעובר ממקום למקום וספקלטורים לפניו שלא יפגע בו אדם ולא יסתכל בו כענין ובא ה' אלהים כל קדושים עמך כו' וכיון שמצינו בשעה שנתן רשות למשחית לחבל שאינו מבחין בין צדיק לרשע לפיכך אין אדם רשאי לשנות דרך העולם שיצא בלילה לפי שהוא זמנו של חיות שניתן להם לטרוף ואין להבחין בין צדיק, לרשע עכ"ד הקדושים. וכתב עוד שם בפסוק (כ"ג) וטעם ולא יתן המשחית והוא המלאך המשחית בעולם בעת הנגף כענין ויאמר ה' למלאך המשחית בעם רב עתה הרף ידך לא המשחית במצרים כי הקב"ה הוא המכה עכ"ל. והנה מבואר בדברי, קדשו יען כי היה אז ההכאה ע"י הקב"ה בכבודו ובעצמו וממילא היה אז במצרים מלאך המשחית כי בעת הנגף יש ג"כ רשות למלאך המשחית. והנה באמת מצאתי במד"ר פ' בא כי י"א שהיה ג"כ אז מלאך המשחית שהרג ג"כ את האמהות של מצרים שהיו מעוברות עם בכורים וז"ל שם בפ' (י"ז) ועבר ה' לנגוף את מצרים י"א ע"י מלאך וי"א הקב"ה בעצמו ומהו שאמר לנגוף מלמד שאף המעוברות שהיו ראויות לילד הפילו ומתו האמהות והמשחית יצא וחבל כל מה שמצא ואין לנגוף אלא עוברות שנאמר ונגפו אשה הרה כו' ועיי"ש בידי משה שמפרש דהי"א קמא דקאמרי ע"י מלאך היינו שהיה הכאת הבכורים ע"י הקב"ה בכבודו ובעצמו כדכתיב רק שהיה ג"כ מלאך המשחית להרוג האמהות יעוש"ה בפירושו והרי מבואר שהיה ג"כ מלאך המשחית וחידוש על הרמב"ן ז"ל שלא הביאו והנה נוכל לומר כי כוונת הרמב"ן ז"ל שכתב בפ' (כ"ג) כי בעת הנגף היה ג"כ מלאך משחית נוכל לכוין ג"כ במד"ר הנ"ל יען כי אז היה שעתא דדינא במצרים והי' ג"כ מלאך המשחית וי"ל בזה רק קצרתי

והנה עפי"ז נתיישב לי מה שי"ל דקאמר רב יוסף דמקרא דואתם לא תצאו הוא משום דניתן רשות למשחית ותיכף אח"ז