אמרי הצבי א רצז

דאיכא לאשתלומי מהאיך לא משתלם מהאי אלא רביע דהוא פ"נ דידיה אבל היכא דליכא לאשתלומי מהאי אע"ג דפלגא הזיקא עבד משתלם נזקו משלם ממי שאפשר להשתלם ממנו משום דא"ל את קא גרמת לי וליכא בין לשנא קמא לל"ב כלום אלא בפי' תשלומי שור תם נחלקו דלא קאמרינן מאי בינייהו כו' עייש"ה. והנה מפי' דברי הרמב"ן ז"ל הנ"ל הבאתי ראי' לעיל למ"ש דבשנים שהזיקו הוה כל אחד על חציה דין מזיק ממש ועל חציה השניה צריך לשלם מדינא דגרמי שהרי בגרמתו אתעביד הנזק הואיל דעשאו בצירוף חבירו ומכ"ש בזה א"י וזה א"י דודאי הוה על חציה השניה כדין גורם להזיק וחייב מדד"ג הואיל דחבירו לבדו לא היה יכול להזיק ולעיל ביארתי היטב ענין זה. וכן מבואר בלשון הרמב"ן ז"ל שכתב משום דא"ל את גרמת לי הרי דנחית לסברא זו וז"ב לע"ד

והנה לסברא זו י"ל דא"כ מאי טעמייהו דרבנן דחולקים על ר"נ וס"ל דאי ליכא לאשתלומי מהאי לא משתלם מאידך ודוחק לומר דחולקים על גוף הסברא הנ"ל דהא באמת היא סברא טובה ונלע"ד דרבנן סברי ג"כ להאי סברא רק דיש לומר דס"ל דגרמי פטור אלא דא"כ לא הוי שתקו הראשונים ז"ל לומר אי גרמי חייב או פטור תליא בפלוגתא דר"נ ורבנן

לכן נלע"ד דפליגי רבנן על ר"נ וס"ל דזה לא מקרי גרמי אלא גרמא והטעם דהחילוק שבין גרמי לגרמא הוא דבגרמי עושה מעשה ובגרמא אינו עושה מעשה וא"כ הכא שבאנו לחייב לזה שהזיק עם חבירו רוצין אנו לחייבו על חלקו של חבירו מטעם גרמי הלא לא עשה מעשה בחלקו של חבירו ומה שעשה מעשה בחלקו הלא באמת חייב על זה ולא נוכל לחייבו על חלקו של חבירו ומש"ה סברי רבנן דלא מקרי רק גרמא ואינו מחויב לשלם עבור חלקו של חבירו ור"נ סובר דזה מקרי גרמי הואיל דאתעביד ההיזק ע"י מעשה דידיה ודוק היטב בזה כי הוא נכון לע"ד

(ב) ומעתה עפ"י הצעות הנ"ל יתיישבו היטב דברי הרמב"ם ז"ל כמין חומר ומקודם נפרש הסוגיא דקתני בברייתא ליבה וליבתה הרוח אם יש בליבויו כדי ללבותה חייב ואם לאו פטור כו'. והנה הכא היה ההיזק ע"י שניהם ע"י ליבויו דידיה וט"י ליבוי של הרוח והוי ממש כמו שנים שהזיקו ומן הרוח ליכא לאשתלומי וא"כ לר"נ היל"ל דהוא צריך לשלם הכל וא"כ אמאי אם אין בליבויו כדי ללבותה פטור ליהוי כשנים שהזיקו וזא"י וזא"י דסובר ר"נ דכל היכא דליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי ולכאורה י"ל בזה טובא

והנה באמת ראיתי כי בחידושי אנשי שם על המרדכי פ' הפרה (אות ב) העיר בזה קצת שכתב שם על הא דשנים שליבו וז"ל ואין להקשות הרי בפרק הכונס כתב המרדכי ומכאן נראה שאם שנים הביאו עצים ואש ושניהם ליבו ואין בכל אחד כדי ללבות פטורין. ולפי תי' הנ"ל חייבין אפילו אחד בעד חבירו די"ל דהתם הטעם דלא הוה אלא גרמא ולכך פטורין כמו שאמר רב אשי הטעם בהדיא בגמ' כו' עיי"ש ודבריו דחוקים וצריכים ביאור ועיין מה שכתבתי לעיל בזה והבאתי דבריו הנ"ל ומה שהביא ראיה דקאמר רב אשי גרמא בעלמא הוא הוא גופיה אינו מובן דאמאי ליהוי רק גרמא ועיין לעיל

אולם בירור הדברים נלע"ד לפרש דהאי ברייתא אזלא אליבא דרבנן וקתני אם יש בליבוי כדי ללבותה חייב והיינו שברוח אין בו כדי ללבות וכמ"ש התוס' והראשונים ואם לאו פטור והיינו שאין בליבוי לבד כדי ללבות ורק בצירוף הרוח ליבה אז פטור והיינו פטור מנ"ש אבל ח"נ משלם דהיינו על מה שהזיק הוא בליבויו כמו בכל שנים שהזיקו ואחד לית ליה לשלומי דסוברים רבנן דמשלם אידך רק החצי וה"נ ממש הוה הדין כן. וע"ז פריך הש"ס ליהוי כזורה ורוח מסייעתו והיינו דכמו דחזינן לענין שבת אע"ג דהרוח מסייעתו אפ"ה חייב הזורה א"כ ה"ה הכא נמי לחייב הוא לשלם נ"ש אע"ג שלא היה בליבויו כדי ללבותה רק בצירוף הרוח ומשני רב אשי דגבי זורה ורוח מסייעתו חייב משום דמלאכת מחשבת אסרה תורה אבל הכא גרמא בעלמא וגרמא בניזקין פטור וה"נ דבשנים שהזיקו דסברי רבנן דאין אחד משלם עבור חבירו הוא משום דנהי דחבירו לבד לא היה יכול להזיק וא"כ הי"ל להיות חייב לשלם הכל כי לית ליה לחבריה לשלם מטעם דד"ג אשר באמת זה הוא טעמו של ר"נ וכבר כתבתי לעיל דרבנן לא חשבו ליה גרמי רק גרמא וגרמא בנזקין פטור וזה הוא הפי' בהסוגיא כאן אבל הכא גרמא בעלמא הוא שגרם שע"י ליבויו היה הרוח יכול ללבות ולא מיחשב רק גרמא וגרמא בניזקין פטור וא"כ מש"ה אינו מחויב לשלם הכל רק החצי וברייתא דקתני ואם אין בליבויו כדי ללבות פטור היינו פטור מנ"ש אבל ח"נ משלם שפיר והבן בזה

מיהו אפי' אם נימא דדוחק לפרש מלת פטור דוקא פטור מנ"ש אבל ח"נ משלם ג"כ נוכל לפרש היטב הסוגיא עפ"י דרך הנ"ל ובהקדם מה שכתבתי לעיל דהיכא דלא היה רק ליבוי לבד דלא הוי מעשה ורק דהתורה חייבה דכתיב שלם ישלם המבעיר את הבערה וא"כ אם ליכא תשלומי נזק שלם גם ח"נ לא משלם דלאו שם מבעיר עלה אבל אם חייב נ"ש שם מבעיר עלה אע"ג דחציה הוא מדין מבעיר וחציה מטעם גורם להבעיר וכמו שכתבתי הסברא לר"נ אבל לרבנן דס"ל דלא משלם עבור חלקו של חבירו א"כ במבעיר גם על חלקו לא משלם כלל הואיל דבאמת ליבה לא חשיב מעשה ורק דהתורה קראתי מבעיר וחייבו לשלם וכל זה הוא דוקא אם ישלם כולו אבל אם לא יצטרך לשלם רק חצי' אז אמרינן דפטור לגמרי ואינו משלם כלל. ולפי"ז יתפרש ג"כ הסוגיא על הדרך שכתבתי ואין מהצורך להאריך בזה. מיהו מ"ש בראשונה דנפרש מלת פטור רק מנ"ש אבל חצי נזק משלם א"ש יותר

ואחר ההצעה הנ"ל עולין דברי הרמב"ם ז"ל כפתור ופרח והוא דהיה מפרש דהסוגיא דידן הוא רק לפרש הברייתא דאזלא אליבא דרבנן דס"ל דכי ליכא לאשתלומי מהאי לא משתלם מהאי וא"כ כי ליבה ולא היה בליבויו כדי ללבותה רק בצירוף הרוח וא"כ הוה כמו שנים שהזיקו ואין לאחד לשלם וה"נ ליכא לאשתלומי מן הרוח והוה הדין דהמלבה א"צ לשלם כל הנזק או אפי' גם מח"נ ג"כ פטור וכמו שכתבתי לעיל אבל לר"נ דסובר כי ליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי א"כ פשיטא דהמלבה חייב לשלם הכל כדין שנים שהזיקו ממש ומה לי אם שני בני אדם הזיקו או אדם ורוח הזיקו ולא היה אחד יכול להזיק דודאי חייב לשלם הכל וא"כ הרמב"ם ז"ל לשיטתו דפוסק בפי"ב מהל' נ"מ (הי"ט) כר"נ ע"ש א"כ שפיר פסק סתם דליבה וליבתה הרוח חייב והיינו אפילו לא היה בליבויו כדי ללבותה ומש"ה כ' סתמא דחייב

וכשנדקדק היטב בלשון הרמב"ם נראה כי הדברים מכוונין שכתב וז"ל ליבה וליבתה הרוח חייב שהרי הוא גרם וכל הגורם להזיק משלם נ"ש מן היפה שבנכסים כשאר כל המזיקין עכ"ל ובאמת יש לדקדק הרבה בלשון רבינו ז"ל א' במ"ש שהרי הוא גרם ואיך אתינן עלה מדין גורם והלא מדין מבעיר אתינן עלה וגם לשון זה וכל הגורם להזיק כתבה רבינו ז"ל בפ' ז' מהל' חובל (ה"ז) עיי"ש

ולפי האמור יתפרש היטב דליבה וליבתה הרוח הרי הוא ממש כמו שנים שהזיקו דפוסק הרמב"ם ז"ל כר"נ דהיכא דליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי וא"כ ה"נ הוה הדין כן דהא מן הרוח אינה משתלם ומשלם המלבה הכל והטעם הוא משום גורם דהיינו חציה שם מזיק עליו וחציה מדין גרמי. וזה שדקדק רבינו ז"ל וכתב ליבה וליבתה הרוח חייב שהרי הוא גרם כוונתו דחציה מדין מזיק וחציה מדין גרמי וזהו שכתב וכל הגורם להזיק משלם נ"ש מן היפה שבנכסים והיינו דמשלם נ"ש וא"ש יותר לפי מה שפירשתי דפטור היינו מנזק שלם אבל ח"נ משלם וכ' רבינו כאן דמשלם נ"ש ומדוקדק היטב לשון הרמב"ם ז"ל ודוק

ומה שפסק (בפ' י"א מהל' שכנים) דפטור וכמו, שהקשה ה"ה ג"כ א"ש עפ"י מה שכתבתי לעיל בדברי התוס' והמרדכי שפטרו בשנים שהביאו עצים ואור וכתבתי שם בתי' הב' עפ"י דברי רש"י לקמן (בדף ס"ב) דמבעיר הוא פושע והא דחייב הוא משום דגזה"כ הוא וזה דוקא היכי דעביד בלחודיה וכתבתי שם דזה דוקא אם הדליק בשלו והלכה האש והבעירה בשל אחרים אבל כי הבעיר בשל אחרים חייב שעיר מדין מזיק עיי"ש וא"כ בהל' שכינים דהוא לא הזיק בשל אחרים רק שהמוץ הלך אח"כ לרשות אחר