אמרי הצבי א רצד

מעלה אחד כלומר דהואיל דהשדה מיוחדת עתה לכך שכל מי שירצה להכניס גדישו ולשלם לשומר הרשות בידו ובודאי דהדין הוא דאם הכניס בסתמא ולא שאל כלל לא לבעל השדה ולא לשומר דמחויב לשלם שכר השמירה המגיע על חלקו וא"כ מש"ה שלא ברשות דידיה דהיינו של בעל השדה והיינו שלא שאל לבעל השדה כלל הוה כסתמא דעלמא ואם אכלתן בהמתו של בעל השדה חייב כנלע"ד בפי' דברי הרא"ש ז"ל ומיושב הכל ודוק

ולפי האמור נוכל להבין ג"כ דברי הטור (בס"ס שצ"ג) וז"ל ואם אמר ליה שומר השדה כנוס והגדיש אע"פ שלא א"ל בעל השדה כנוס הו"ל כאלו נתן לו רשות לכנוס ופטור הוא בנזקי בעל השדה והשומר חייב בנזקי פירותיו אעפ"י שלא קיבל עליו שמירתו עכ"ל וכוונתו דהטור מפרש בדברי הרא"ש כמו שפירשתי בטעמו רק דס"ל כמו שכתבתי בראשונה דבעינן דוקא שיתן לו השומר רשות ואעפ"י שבעל השדה לא נתן לו רשות מ"מ הואיל שהשדה מוכנת לכך להעמיד שם גדישין ושהשומר ישמרם א"כ הו"ל כאלו נתן לו רשות בעל השדה והיינו דוקא לענין זה שאם אכלתן בהמתו של בעל השדה חייב וכמש"ל בדברי הרא"ש והטור הביא ממש כדברי הרא"ש ז"ל והבן בזה. שוב עיינתי עוד הפעם בדרישה כתב ג"כ לתרץ דברי הרא"ש וגם ביש"ש כתב ג"כ קצת כן יעו"ש והוא על הדרך שכתבתי. אולם לפי מה שכתבתי מבואר יותר בטעמא ובסברא

[כ] (א) דף ס ע"א בגמ' ת"ר ליבה וליבתה הרוח אם יש בליבויו כדי ללבותה חייב ואם לאו פטור אמאי ליהוי כזורה ורוח מסייעתו כו' רב אשי אמר כי אמרינן זורה ורוח מסייעתו ה"מ לענין שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה אבל הבא גרמא בניזקין הוא וגרמא בניזקין פטור. ובתוס' ד"ה והכא גרמא בנזקין מתוך כך נראה דאם שנים הביאו עצים ואור וליבו שניהם ואין בכל אחד כדי ללבות פטור ותימא הוא עכ"ל. והמרדכי בפרקין כאן (בסי' ס"ב) פסק בפשיטות כן והרמ"א (בסי' תי"ח ס"ט) הביא דברי המרדכי הנ"ל לפסק הלכה ולכאורה י"ל בזה דהא גבי שבת אמרינן דבזה א"י וזה א"י חייבין וא"כ למה לא יתחייבו כאן לשלם בכה"ג ולקמן יבואר אי"ה

והנה הרי"ף ז"ל בפרקין הביא לברייתא זו וקושית הש"ס דליהוי כזורה ורוח מסייעו ותירוצא דרב אשי עיי"ש. ולכאורה י"ל דהא הרי"ף ז"ל פוסק דגרמי חייב וא"כ אמאי פוסק כאן כרב אשי. אולם י"ל דזה לא הוי אלא גרמא ולא גרמי וגרמי חייב אבל גרמא פטור. אבל אכתי י"ל לפמ"ש הראב"ן ז"ל מובא בש"ך שם (סי' תי"ח סק"ד) וז"ל הראב"ן פרק הגוזל קמא בספרו (דף צ') וז"ל הוה עובדא דאדם אחד שרף שטר על חבירו ובאו לדין לפני רב אשי והיה פוטרו כדברי רבה ולפי שמועתו שאמר בפרק הכונס גבי ליבה וליבתה הרוח דאמר רב אשי גרמא בעלמא הוא וגרמא בניזקין פטור ואכפי' רפרם לרב אשי בדברים ובדין ואגבי' ביה ככשורא מן המובחר וכיון דרב אשי ורפרם עבדו עובדא ודנו דיני דגרמי כוותייהו קיי"ל דאינון בתראי עכ"ל הרי דהראב"ן ז"ל ס"ל דהכא הוי ג"כ גרמי וא"כ תקשי לרבינו הרי"ף ז"ל דפוסק דגרמי חייב ואמאי פסק הכא כתירוצא דרב אשי ולכאורה י"ל בזה טובא

והנלע"ד לומר בזה בהקדם מה שיש לעיין בזה דהנה להסוברים שיש חילוק בין גרמי לגרמא דגרמי הוא עושה מעשה בגוף הדבר הניזק ומש"ה חייב אבל גרמא אינו עושה מעשה בגוף החפץ ומש"ה פטור וא"כ י"ל הכא בבא אחר וליבה דהמלבה חייב ואמאי ליחייב הלא אינו עושה מעשה כלל וא"כ פשיטא דליפטר דהא אינו עושה מעשה רק שמנפח בפיו ובודאי דלא עשה מעשה כלל וגם דלא עשה מעשה בגוף דבר הניזוק וגם לא בדבר המזיק

והנה ראיתי בספר מנחת יעקב בסוף הספר בתשובה י"ג שהביא ראיה מכאן לאסור לנפוח העפרורית או נוצה מבגדי אשתו נדה דהוי נגיעה ממש דכחו כגופו דמי מדחזינן דהמלבה חייב אף שלא עשה רק הפחת רוח בעלמא חייב כאלו הזיק בגופו ואין לומר דחייב המלבה מטעם גרמי אבל לעולם דלא מיחשב כנגיעה ממש דא"כ תקשי למ"ד גרמי פטור אמאי חייב מלבה עייש"ה בדבריו ולעיל על (דף י"ז ע"ב) [או"א] הבאתי דבריו ופלפלתי בענין זה עיין לעיל שם

וכעת נלע"ד לומר בזה דמש"ה המלבה חייב הואיל דהוא עיקר העושה את האש וחייבה רחמנא לשלם כדכתיב המבעיר את הבערה אלמא דעיקר תליא בהמבעיר ואעפ"י שאינו עושה מעשה בגוף החפץ וגם דהוא רק מעשה קלישא שמנפח בפיו ואפ"ה חייבה רחמנא להמבעיר לשלם

ועפ"י האמור נוכל להבין ג"כ דברי התוס' והמרדכי שכתבו דאם שנים הביאו עצים ואור וליבו שניהם ואין בכל אחד כדי ללבות דפטורין והקשיתי דהא בזה א"י וזה א"י חייבין גבי שבת ולמה לא יתחייבו כאן אבל לפי האמור א"ש דדוקא כשהוא מבעיר בעצמו הוא דחייבה אותו תורה אבל באם אינו מבעיר בעצמו רק בהצטרף עמו חבירו ואין בכל אחד מהם לבדו כדי ללבות לא חייבה התורה והטעם בזה הואיל דבאמת הליבוי לא חשיב מעשה כלל ורק דגזה"כ הוא לחייבו וזה דוקא היכא דיש בליבוי לבד כדי ללבות אבל אם אין בליבוי לבד כדי ללבות רק בהצטרפות ליבוי של חבירו ג"כ לא מחייב דהא באמת אם שנים הזיקו דחייבין בזה א"י וזה א"י כבר כתב הרמב"ן ז"ל לעיל בפ' שור שנגח את הפרה (בדף נג) דבשנים שהזיקו בזה א"י וזה א"י דחייבין הוא משום דחציה חייב מטעם מזיק וחציה מטעם גרמי שהרי הוא גרם שיהיה ההיזק כי בלעדו לא היה חבירו יכול להזיק לבדו הבאתיו לעיל שם. וא"כ י"ל דדוקא היכא דהזיקו היזק גמור בידים משא"כ הכא גבי מבעיר אם הוא רק מלבה דבאמת לא עשה מעשה כלל ורק שהתורה חייבה אותו ואמרינן דוקא על מבעיר הוא חייב אבל לא על גרמי הבא מכח מבעיר. והרי מה שאתה רוצה לחייבו על מה שליבו שניהם כאחד א"כ באנו לחייבו על שחבירו ליבה על ידו ואמרינן דבזה לא מחויב מן התורה וא"כ גם על חלקו דהיינו על מה שהבעיר הוא ג"כ לא מחויב הואיל דתו לאו שם מבעיר עלה דהא לא הבעיר הוא כולו והתורה אמרה המבעיר את הבערה משמע דוקא כשהוא בלבדו הבעיר הכל

ולפי"ז אם שניהם ליבו כאחד ויש בכל אחד מהם כדי ללבות שפיר חייבין משום דשם מבעיר על כל אחד מהם ועי' מ"ש לעיל שם על (דף נג) [אול"ג אוק"ג] באם שנים הזיקו וכל א' מהם יכול בעצמו להזיק אם שייכא האי סברת הרמב"ן ז"ל נ"כ בזה והארכתי שם קצת

(ב) והנה לכאורה יש לעורר עוד על סברא זו דהא התוס' כתבו דאם שנים הביאו עצים ואור וליבו שניהם כו' הרי עשו מעשה שהביאו עצים ואור ולתחייבו תו על המעשה דהבאת עצים ואור. אולם באמת א"ש שהרי באמת בהבאת העצים ואור בלא הליבוי לא היה ההבערה כלל שהרי דקדקו וכהבו דאם שנים הביאו עצים ואור וליבו שניהם ואין בכל אחד מהם כדי ללבות וא"כ על הבאת העצים והאור לא נוכל לחייבם דעדיין לא נעשה ההיזק בזה ועיקר ההיזק בא על ידי הליבוי וא"כ על הליבוי לא נתחייבו שניהם הואיל דהליבוי אין בו מעשה ורק דגזה"כ הוא המבעיר את הבערה אבל לא כשהבעירו שניהם וכמש"ל וא"כ תו לא נוכל לחייבו על מעשה דהבאת עצים ואור משום דבזה לא נעשה ההיזק ודומה להא דאמר רבה בב"ק (דף כ"ו ע"ב) זרק כלי מראש הגג והיו תחתיו כרים וכסתות ובא אחד וסילקן או קדם וסילקן פטור מ"ט בעידנא דשדי' מיפסק פסוקי גיריה עיי"ש והכא עדיף יותר דאפי' לשיטת הרי"ף ז"ל דסובר דלא פסקינן כרבה בזה ומשום דרבה לטעמיה דלא דאין דינא דגרמי אבל לדידן דפסקינן דד"ג חייב. מ"מ הכא י"ל דשיטת התוס' הוא אפי' למאן דדאין דד"ג דהכא עדיף יותר ויש סברא טובה לפוטרו דבשלמא בזרק כלי מראש הגג הרי כבר עשה מעשה הנזק דהיינו שע"י סילוקן של הכרים הרי מעשה הזריקה הוא גוף הנזק משא"כ הכא הבאת העצים והאור עדיין אין שום התחלת הנזק בהו ורק עיקר הוא ע"י הליבוי שליבו שניהם ומש"ה פשיטא דאמרינן דזה לא מיחשב שעשה מעשה ההיזק בהבאת העצים והאור ורק עיקר ההיזק מתחיל בהליבוי וא"כ אם שניהם ליבו כאחד ואין בכ"א מהם כדי ללבות פטורים דלאו שם מבעיר עליו ודוק