אמרי הצבי א רצג

וקראו בעל השדה הואיל שהוא באמת בעל השדה ומש"ה חייב בעל השדה אם נתן לו רשות להגדיש ולפי"ז יהיה מדוייק יותר לשון רבינו ז"ל שכתב שהשומר בגרנות כיון. שא"ל הגדיש בכאן כמי שא"ל הגדיש ואני אשמור לך הוא חשוב הכוונה הואיל שהוא בעצמו הוא שיושב ומשמר דומה ממש לבית ובבית גם רבי מודה דגם בסתמא קיבל עליו נטירותא ויהיה דברי הרמב"ם ז"ל רק באם בעל השדה בעצמו הוא השומר הגדישין ולפי מ"ש בראשונה יהיה הפי' אפילו אם בעל השדה הושיב שומר אחר ג"כ אמרינן דבסתמא קיבל עליו נטירותא וכן נראה יותר נכון לדינא

ומעתה יצא לנו דעיקר הפי' בדברי הרמב"ם ז"ל הוא דבעל השדה חייב היינו בעל השדה ממש ואין לנו עתה עסק עם השומר כלל רק כל שא"ל בעל השדה הגדיש הו"ל כאלו אמר בפירוש ואני אשמרנו וגם בסתמא קיבל עליו נטירותא ומשום דהוה כבית ממש ובבית סובר הרמב"ם דגם לדידן דפסקינן כרבי אפ"ה אמרינן דגם בסתמא קיבל עליו נטירותא דגם רבי מודה בזה לרבנן וכדאיתא בירושלמי דר' ירמיה סובר כן וסוגיא דילן דמתרץ ר"פ אתיא כתירוצא דר' יצחק בירושלמי בפירקין וכתירוצא קמא בירושלמי לעיל בפרק הפרה והא שלא הביא הרמב"ם בפירוש לדין זה דגבי בית בסתמא ג"כ קיבל עליו נטירותא היינו משום דלא הוזכר בפירוש בש"ס דילן וגם מדנקיט הרמב"ם דוקא בחצר וגבי המגדיש פוסק כתירוצא דר"פ ממילא מבואר דסובר כן להלכה

ועיין בהג"א פרק שור שנגח את הפרה שם על מתני' דהקדר וז"ל דוקא בחצר אינו חייב עד שיקבל עליו שמירה אבל אם הכניס ענינו לבית בעל הבית ברשות סתמא דמלתא קיבל עליו בעה"ב נטירותא ואפי' רבי מודה כו' עכ"ל. הרי דהג"א פוסק ג"כ כמו הירושלמי הנ"ל ועיין בש"כ (סי' רצ"א סק"ח) הביא דברי הג"א הנ"ל ומסיק הש"כ כן להלכה דבבית בודאי אמרינן דגם בסתמא קיבל עליו נטירותא וא"כ שפיר יש לפרש תירוצא דר"פ כן וכן ג"כ לשון הרמב"ם ז"ל כמ"ש בעזה"י. ועיין בש"ע חו"מ (סי' שצ"ג ס"ד) העתיק המחבר ממש לשון הרמב"ם ז"ל והרמ"א לא הגיה כלל ועיין בבאה"ג שם. וא"כ גם דברי המחבר יתפרשון כן כמו שפירשתי דברי הרמב"ם ז"ל וא"כ לדינא נלע"ד הבעל השדה צריך לשלם לו דהוה כמי שקיבל נטירותא בפירוש ואין בעל השדה יכול לדחותו להשומר הגדישין רק דהוה כאלו קיבל עליו בפירוש נטירותא

אולם ראיתי בפי' המשנה לרבינו הרמב"ם ז"ל על מתני' דהמגדיש וז"ל כיון שיאמר שומר השדות בבקעה לשום אדם שיגדיש בתוך השדה ויתן לו רשות הרי הוא כאילו קיבל עליו לשומרו ולפיכך יהיה השומר חייב ואעפ"י שלא א"ל אני אשמור אבל בעה"ב כבר ביארנו כי הוא אינו חייב עד שיקבל עליו לשמור עכ"ל. הרי מבואר דס"ל כפירש"י ותוס' דעיקר חיובא לשלם הוא רק על השומר ועיקר תליא בנתינת רשות של השומר וצ"ע כעת

והנה ראיתי בסמ"ע שם (ס"ס שצ"ג) שדקדק על לשון הרמב"ם והמחבר הנ"ל וכתב ליישב דצ"ל דמיירי בבעל השדה שהוא עצמו שומר השדה ואפשר דדרכן היה בכך מש"ה סתמו ולא הוצרכו לכתבו וא"ש כיון דבעל השדה הוא עצמו השומר והוא הנותן לו רשות להגדיש מש"ה הרי"ף והרמב"ם מודים בזה דאף דבעלמא לא אמרינן עול ואנטר לך קאמר בזה דבלא"ה משמר השדה ויושב בצדו דהו"ל סתמא כאלו קיבל עליו שמירתו וכתב שם ליישב גם דברי הרא"ש בפסקיו עיי"ש. והנה אם נפרש כדברי הסמ"ע דמיירי שהוא עצמו השומר א"כ פשיטא דא"ש לפמש"ל ומשום דהוה כמו בית ממש אלא דכבר כתבתי לעיל דגם אם אין בעל השדה בעצמו הוא השומר ג"כ א"ש כמו שביארתי לעיל. אבל גם לפ"ד הסמ"ע יש לעיין ג"כ מדברי הפי' משניות להרמב"ם ז"ל שמפרש שהיה לו שומר אחר והשומר הוא שנתן לו רשות וא"כ כ' בחיבורו להיפוך מן מ"ש בפי' המשנה וי"ל בזה

וכבר כתבו ז"ל שהיכא שהרמב"ם ז"ל סותר עצמו מפי' המשנה לחיבור היד אין לסמוך אלא על מ"ש בחיבור כ"כ הרב"י ביו"ד (סי' רצ"ד) ד"ה ומ"ש שנוהגת והביא דבריו הרב בעל יד מלאכי ז"ל בח"ב בכללי הרמב"ם (אות א') והביא הרבה מפרשים שכ"כ והביא ג"כ דברי המוהרי"ק ז"ל בפי"א מהל' תרומות סוף (הי"א) שכתב כי לא דקדק במשנה כל הצורך עכ"ל יעוש"ה. ונהירנא כי ראיתי כתוב בספר יען כי בפי' המשנה הוא מועתק מלשון ללשון ע"כ יש לסמוך יותר על חיבורו הגדול והאריכו בזה

[יט] בגמ' לימא תנן דלא כרבי כו' אר"פ הכא בנטר בי דרי עסקינן דכיון דא"ל עייל וגדיש עייל ואנטר לך הוא ועיין ברש"י ותוס' ועיין ברא"ש בכאן (סי' יו"ד) וז"ל אין להביא ראיה מכאן דהלכה כרבי שכן דרך הגמ' לאהדורי ולאוקמי מתני' אליבא דכולי תנאי אע"ג דלית הלכה כוותי' כדאמרי' בריש שנים אוחזין לימא מתני' דלא כסומכוס נימא מתני' דלא כבן ננס ואפשר דנפ"מ בהך דר"פ אף לרבנן דכי היכי דלרבי בנטר בי דרי היכא דא"ל עייל עייל ואנטר לך קאמר ה"נ לרבנן נטר בי דרי העלהו מעלה אחת ויהיה שלא ברשות דידיה כסתמא דעלמא ואם אכלתן בהמתו של בעל השדה חייב עכ"ל. וכבר תמהו הב"ח והדרישה להקשות ולפרש דברי הרא"ש ז"ל ועי' ביש"ש בפירקין (סי' כ"ב) שהביא דברי הרא"ש ז"ל וכתב עליו וז"ל אף שדבריו מתוקים מ"מ לא סלקא לפע"ד אליבא דהלכתא כלל דמאי טעמא יהא שלא ברשות חייב כי לא מצינו חילוק בין רבי לרבנן אלא היכא דברשות דרבנן סברי סתמא כשנתן לו רשות אדעתא דלשומרו הוא ור' סבר שנתן לו רשות לכנוס ולא לשמרו אבל היכא דלא נתן רשות לא מצינו חילוק בין ר' לרבנן כלל וא"כ כי היכי דבלא ברשות לר' לא מועיל נטר בי דרי כלל ה"ה לרבנן כו' עיי"ש

ולעד"נ בכוונת דברי הרא"ש ז"ל והוא דהנה השומר הגדישין היה לוקח תשלומין שכר שמירה מן בעלי הגדישין וכל מי שהיה רוצה להניח גדישו בהבקעה זו היה מניח גדישו שם ואמר לשומר שישלם לו שכר שמירתו וישמור גם גדישו וא"כ אם השומר מקבל עליו לשמור והרי הוא משלם לו שכר שמירתו או שכל בני הבקעה שכרו להם שומר ואם יהיה הרבה גדישין יהיה הריוח לבעלי הגדישין כי יצטרכו ליתן פחות וא"כ הרי תליא בדעת השומר אם ירצה לקבל עוד לשמור הרי הרשות בידו וא"כ הרי היה לו לבעל השדה להעלות על דעתו דדלמא יביא עוד אדם אחר גדישו למקום הזה שישמרנו השומר והוה ג"כ כאלו בעל השדה נתן רשות לאנשים אחרים להביא גדישין לכאן וא"כ שפיר אמרינן דאם אכלתן בהמתו של בעל השדה דבעל השדה צריך לשלם דהי"ל לשמור בהמתו וזה לא מקרי שלא ברשות ונהי דלא מקרי ברשות גמור מ"מ גם שלא ברשות לא מקרי. אולם דוקא לענין זה אם אכלתן בהמתו של בעל השדה דחייב בעל השדה אבל אם נאבדה שפיר פטור בעל השדה ודינו רק עם השומר ומעתה יתפרש היטב דברי הרא"ש ז"ל שהרא"ש היה מפרש דהא דמשני ר"פ הכא בנטר בי דרי עסקינן וכו' והיינו שבעל השדה א"ל עייל וגדיש וסובר רבי דכי א"ל עייל וגדיש עייל ואנטר לך קאמר וא"כ לרבי חייב בעל השדה לשלם דזה הוה כאלו בפירוש קיבל שמירה וא"כ לרבנן אמרינן דאפילו אם לא נתן לו בעל השדה רשות להכניס גדישו ג"כ חייב בעל השדה אם אכלתן בהמתו ולא מחשבינן ליה כאלו הכניס שלא ברשות משום דדרך שכל מי שירצה לשלם להשומר יוכל להכניס גדישו א"כ הוה כאלו נתן לו רשות להכניס ודי אם השומר נתן לו רשות להכניס ומשום דהי"ל לבעל השדה לאסוקי אדעתיה דשמא יכניסו גדישם לבקעה הלז וכמש"ל ונוכל לומר עוד יותר דלרבנן אפי' אם גם השומר לא נתן לו רשות להכניס ג"כ הדין כן ומשום דהואיל דכך היה המנהג שכל מי שירצה להכניס גדישו למקום הזה יוכל להכניס והשומר ישמור והוא ישלם שכר שמירה וא"כ אפילו כי לא אמר כלל להשומר שיכניס שם גדישו ג"כ חייב בעל השדה ומשום דזה הוה כאלו נתן לו בעל השדה רשות להכניס ונהי דלרבי בעינן דוקא שבעל השדה יתן לו רשות להכניס אבל לרבנן אפי' כי לא נתן לו על השדה בפירוש רשות להכניס אלא שהכניס סתמא ג"כ לרבנן הוה הדין דאם אכלתן בהמתו של בעל השדה דבעל השדה חייב וזה הוא כוונת הרא"ש במ"ש דכי היכי דלרבי בנטר בי דרי היכי דא"ל עייל עייל ואנטר לך קאמר ה"ה לרבנן נטר בי דרי העלוהו