אמרי הצבי א רצ

הרמב"ם ואח"כ הביא שיטת גדולי המחברים והוא הרמב"ם ז"ל אבל הסברא בעצמותה נכונה היא וגם הרמב"ם מודה לסברא זו כמו שיבואר לקמן וא"כ דבלישנא אחרינא מבואר דבנזקי דקל לא שמו בששים רק בפני עצמו ורק אגב קטינא דארעא ולא הוזכר כלל אם היה נזקי ממונו או אם היה נזקי גופו ומבואר מזה דאין חילוק כלל בין נזקי גופו לבין נזקי ממונו ורק לעולם בנזקי דקל שמין אגב קטינא דארעא. וא"כ צרכינן לומר דהא דבלישנא קמא נקיט דר"פ ור"ה עביד כוותיה דר"נ בששים ע"כ היינו בנזקי פירות וגם אין חילוק בין נזקי גופו לנזקי ממונו דלעולם בנזקי פירות משערינן בששים ובזה סבירא להו לר"פ ור"ה כר"נ ומש"ה בל"ק נקיט כוותיה דר"נ ובלישנא בתרא לא נקיט כוותיה דר"נ ובל"ב נקיט שמו דיקלא ובלישנא קמא לא נקיט דיקלא ונוכל לומר דלא פליגי כלל לישנא קמא ולישנא בתרא אליבא דר"פ ור"ה בריה דר"י וא"כ ס"ל לר"פ ולר"ה דבנזקי פירות בין נזקי ממונו בין נזקי גופו שיימינן בששים ובנזקי דקל בין נזקי ממונו ובין נזקי גופו לעולם לא שיימינן בששים רק אגב קטינא דארעא. ועל זה קאמר הש"ס והילכתא כוותיה דר"פ ור"ה בדיקלא דארמאי והלכתא כוותי' דר"ג בדיקלא פרסאה והיינו דהש"ס הוא כמכריע בין פלוגתא דריש גלותא לבין ר"פ ור"ה והיינו דבדיקלא ארמאה יש חילוק בין נזקי פירות לנזקי דקל דבנזקי פירות משערינן בששים ובנזקי דקל משערינן בפני עצמו אגב קטינא דארעא ולא משערינן בששים כר"נ דר"פ ור"ה פליגי על ר"נ בזה דר"נ סובר דגם בנזקי דקל משערינן בששים והם פליגי עליו בנזקי דקל ומש"ה א"ש דלא קאמר הש"ס והלכתא כר"נ בדיקלא ארמאה ורק דפסקינן כר"פ ור"ה בדיקלא ארמאה ואין חילוק כלל בין נזקי ממונו לנזקי גופו והלכתא כוותי' דריש גלותא בדיקלא פרסאה והיינו בין בנזקי פירות ובין בנזקי דקל משערינן בפני עצמו ואפילו אגב קטינא דארעא לא שיימינן הואיל דהוא דקל חשוב והפירות חשובין לא הקילו רבנן על המזיק כלל. ולפ"ז מיושב שפיר כל הדקדוקים הנ"ל ודוק היטב בזה

נמצא לפי"ז פסקו של רבינו הרמב"ם ז"ל עולה כפתור ופרת דכתב הרי שאכלה פירות דקל א' וכן הלוקט פירות דקל חבירו ואכל אם היה דקל רומי וכיוצא בו כו' והיינו דאין חילוק כלל בין חקי גופו לנזקי ממונו לעולם משערינן בששים בדיקלא ארמאה אבל בדיקלא פרסאה משערינן בעיניה כמה היה שוה וכתב הרמב"ם ז"ל לדינו רק על הפירות החילוק בין פירות דקל רומי ובין דיקלא פרסאה כדמסיק הש"ס ההילכתא כוותיה דר"פ ור"ה בדיקלא ארמאה וכוותיה דר"ג בדיקלא פרסאה והדין דגבי קציצת דקל עצמו לא כתב כלל כאן דבודאי הרי הוא ככל נזק דעלמא דבדיקלא ארמאה משערינן אגב קטינא ולא בששים הואיל דכשישיימנו בעיניה לא יהיה שוה כ"כ ושיימינן אותו אגב ארעא וכמ"ש הרב המאירי הבאתיו לעיל דהוה כמו פירות שאינן גמורים דשיימינן אגב ארעא כל זמן שיוכל האילן להתקיים ובדיקלא פרסאה הואיל דחשיב משערינן בעיניה

וכ"כ השמ"ק שם בשם הרב המאירי שכ"כ בדעת הרמב"ם וז"ל וגדולי המחברים [הוא הרמב"ם ז"ל] נוטים בזה לדרך אחרת ונראה שלדעתם אילן עצמו אינו בדין זה אלא ששמין אותו בפני עצמו ולא נאמר, לדבריהם דבר זה אלא בפירות אילן שאם אכלתן בהמתו או קצצן הוא לחבירו אם פירות של אילן בינוני הוא שמין אותם בששים ואם של אילן חשוב שמין אותם על גב האילן עכ"ל הרי שכ"כ בפירוש בדברי הרמב"ם ז"ל דדוקא בפירות הדין כן לחלק בין דיקלא ארמאה לדיקלא פרסאה ובגוף האילן לא כתב מזה ורק מ"ש בדבריו של הרמב"ם ולא נאמר לדבריהם כו' נראה שמפרש בדברי הרמב"ם שמפרש הסוגיא דקץ קשבא שהיה רק על הפירות ולע"ד לפי האמור הא דקץ קשבא מיירי שפיר רק על האילן גופיה ורק שבמסקנת הסוגיא מסקינן להאי חילוקא

ועיין בלח"מ שהביא ג"כ דברי הרב המאירי הנ"ל אבל עכ"פ גם דעת המאירי בדברי הרמב"ם שבאילן עצמו משערינן בעיניה ורק דבודאי בדיקלא ארמאה ע"כ צרכינן לשער אגב ארעא וכמ"ש בטעם הדבר וזה מיקרי בעיניה ודוק

ועפי"ז מובן היטב דברי הרי"ף ז"ל שהביא ההוא עובדא דקץ קשבא פלוגתא דריש גלותא ור"נ והדר הביא ב' לישנא דר"פ ור"ה בריה דר"י והילכתא כר"פ ור"ה בדיקלא ארמאה והלכתא כוותיה דר"ג בדיקלא פרסאה עכ"ל ולמה הביא הני ב' לישני דר"פ ודר"ה. ולפי האמור א"ש והוא ז"ל ג"כ מפרש הסוגיא כמו שפרשתי לדעת הרמב"ם ז"ל וסובר ג"כ כן להלכה

(ג) ונוכל לומר עוד בזה דגם מהתוספתא מוכח כן דאיתא בתוספתא דב"ק (פ"ו) אין שמין בית קב מפני שמשביחו ולא בית כור כו' ר' יהודה אומר משום ר"ע אכלה פירות נטועות שמין להם נטיעות נטיעות עצמן שמין לו להן בית סאה כו' עכ"ל. ובירושלמי בפרקין (ה"ב) מובא תוספתא זו ואיתא הנוסחא אר"י משום ר"ע אכלה פירות גמורין משלם פירות גמורין נטיעות שמין לו נטיעות נטיעות שמין לו בית סאה כו'. ועיין בפ"מ מה שפי' ועיין במראה הפנים הביא הגירסא של התוספתא ונדחק לפרש ולהשוות הנוסחאות וכתב שם ליישב דברי הרמב"ם ז"ל עפ"י פירושו שפי' בפ"מ עיי"ש, ולענ"ד ברור שט"ס יש בדפוס הירושלמי בלשון התוספתא והנוסחא שכתב בתוספתא היא נכונה וכצ"ל גם בירושלמי כן והפי' בתוספתא הוא במ"ש אכלה פירות נטיעות שמין להם נטיעות פי' כמה היו הנטיעות יפות עם הפירות וכמה הם יפים עכשיו בלא הפירות. נטיעות עצמן דהיינו שקלקלה הנטיעות עצמן שמין להם בית סאה וכן פי' המג"א. ולכאורה י"ל דנקיט התנא דגם בקלקלה נטיעות עצמן ג"כ שמין בית סאה והיינו בס' דהא במתני' ג"כ נקיט האי לישנא שמין בית סאה באותה שדה כו' וקאמר הש"ס דמשערינן בס' ואם נפרש גם. בתוספתא כן א"כ מבואר דגם בנטיעות גופי' משערינן בששים. אלא דאחר העיון לא נוכל לפרש כן מדחלקן התנא דתוספתא ונקיט ברישא אכלה פירות נטיעות שמין להם נטיעות והיינו כמו שמפורש בגמ' בס' ואם נימא דבנטיעות עצמן ג"כ הדין כן א"כ למה חלקן התנא הי"ל למיכללינהו כולה כ"א אע"כ דהכוונה הוא דבאכלה נטיעות עצמן אין שמין בששים רק שמינן אגב ארעא והא דנקיט שמין להן בית סאה הוא לאו דוקא או איזהו ט"ס יש. [ונוכל לומר עוד לפרש התוספתא בזה דהנה סתם נטיעות הוא שנים ובב"ב סופ"ב מבואר דיניקת אילן מן הקרקע הוא ל"ב אמה ובית סאה הוא חמשים על חמשים וב' אילנות שיעור יניקתן הוא וא"כ הוא קרוב לשיעור בית סאה ובאמת לאו דוקא נקיט בית סאה בזה וי"ל בזה)

אבל עכ"פ נוכל להביא ראיה למ"ש לעיל דיש חילוק בין אכלה פירות מן האילן לבין הזיקה האילן דבאכלה פירות משערינן בששים ובהזיקה להאילן משערינן רק אגב ארעא וי"ל בזה

(ד) עוד בדרך אחר נלע"ד ליישב דברי הרמב"ם ז"ל והוא דהרמב"ם ז"ל היה מפרש הסוגיא בההוא גברא דקץ קשבא מחבריה שהיה בהאילן פירות ג"כ ותבע זה בעל האילן שזה, ישלם לו עבור האילן ועבור הפירות ופסק ריש גלותא שישלם לו בעיניה והיינו שר"ג ראה השלשה אילנות עם הפירות והיו שוים מאה זוזי והיינו עם הפירות שעליהם היו שוים כן וא"צ שישלם לו תילתא ור"נ פסק שישומו בששים הן הפירות והן האילן ופריך ליה רבא אם אמרו בנזקי ממונו יאמרו בנזקי גופו ומשני ליה אביי דאין חילוק כלל ולעולם משערינן בששים ומסיק הש"ס ר"פ ור"ה בריה דר"י עבוד עובדא כוותיה דר"נ בששים ומשמע לכאורה דבנידון דאירע לקמייהו כמו שאירע לפני ר"ג ור"נ דהיינו שקץ אילן עם הפירות שמו הכל בששים בין הדקל ובין הפירות ולא איתפרש כלל בין אם בהמתו הזיקה או אדם המזיק. והדר קאמר הש"ס לישנא אחרינא ר"פ ור"ה שמו דיקלא אגב קטינא דארעא והיינו דלישנא בתרא פליגי על ל"ק דלל"ק משערינן הכל בששים בין הפירות ובין האילן ול"ב סוברים דהדקל גופיה לא שמינן בששים רק אגב קטינא דארעא ורק הפירות משערינן בששים ופליגי לישנא בתרא על ל"ק ונוכל לומר עוד דל"פ כלל ורק ל"ב פירושי קמפרש דהא דבל"ק קאמר עביד עובדא כוותיה דר"נ בס' היינו רק על הפירות ולא חילקו כלל בין, אם היה נזקי ממונו או נזקי גופו רק לעולם שמו בששים אבל הדקל עצמו שמו רק אגב קטינא דארעא ופליגי על ר"נ דר"נ סובר דגם האילן משערינן לעולם בששים והם פליגי עליו בזה. ועל זה קאמר הש"ס והלכתא כוותיה דר"פ ור"ה