אמרי הצבי א רפט

מ"מ הלא הרוב בודאי צריכין חיה וא"כ האיך יכול זה לאפוקי ממונא מכח האי סברא דאמר אתתא דידי פקיחא ואפילו לפמ"ש לעיל בשם הרשב"א דבספק ניזקין אזלינן לחומרא מ"מ הלא היכא דהוא נגד הרוב בודאי דלא שייך לומר דאזלינן בספיקו לחומרא הואיל דהרוב פוטרו מלשלם ולכאורה י"ל

בזה

[יז] (א) שם בגמ' ר"פ ור"ה ברדר"י עביד עובדא כוותיה דר"נ בששים לישנא אחרינא ר"פ ור"ה ברדר"י שמו דיקלא אגב קטינא דארעא והילכתא כוותיה דר"פ ור"ה ברדר"י בדיקלא דארמאי והילכתא כוותיה דריש גלותא בדיקלא פרסאה ע"כ. ועיין ברי"ף ז"ל הביא ג"כ לשון הש"ס ממש והביא ב' הלשונות הללו ולכאורה י"ל דהא לעולם הילכתא כלישנא בתרא ולמה הביא הרי"ף ז"ל גם ללישנא קמא אם לא שנאמר דהרי"ף מפרש דלא פליגי הני ב' לישני וסובר דלישנא בתרא אתא לאוסופי אלישנא קמא דבל"ק קאמר סתמא בששים אבל אינו מפרש אם גם אגב קרקע שיימינן ואתא לישנא בתרא לאוסופי דשיימינן ג"כ אגב קרקע ובששים

ועיין ברא"ש שכתב והקוצץ דקל של חבירו אי דקלא ארמאי הוא שמין אותו בס' דדיקלא ארמאי היינו דקלא שלא נגמר גידולו ולא הגיעו לכך שיהיה ראוי לעוקרו ולשתלו במקום אחר הילכך הוה כפירות שאינם גמורים ונישום בס' ודקלא פרסאה היינו דקלא שנגמר גידולו והגיעו לכך שאם יעקרו וישתלוהו במקום אחר יתקיים הילכך הוה כפירות גמורים ושמין אותו בפני עצמו כר"ש וריש גלותא טעה בזה שהיה נראה לו שכל אילן חשיב כפירות גמורים עכ"ל. והובא דעת הרא"ש ז"ל בטוח"מ (ס"ס שצ"ד) והביא שם ג"כ דעת הרמב"ם ז"ל שיש לו שיטה אחרת בזה כאשר יבואר. וז"ל הרמב"ם ז"ל סופ"ד מהל' נזקי ממון הי"ד הרי שאכלה פירות דקל אחד וכן הלוקט פירות דקל חבירו ואכל אם היה דקל רומי וכיוצא בו שאין התמרים שלו יפות משערים אותו בס' על גבי הקרקע ואם דקל פרסי וכיוצא בו הוא שהתמרים שלו יפות ביותר משערים הדקל בפני עצמו כמה היה שוה וכמה הוא שוה עתה עכ"ל. ודבריו הקדושים ז"ל אינם מובנים כלל כאשר כבר עמד עליהם הלח"מ ואנקוט תמצית קושיות של הלח"מ ז"ל בזה חדא דהפי' הפשוט בסוגית הש"ס הוא דקץ הדקל עצמו ומדוע פי' הרמב"ם ז"ל לדינו על הפירות דוקא והטור כתב באמת לדינו רק על הדקל גופיה. ועוד הקשה דהא כל השקלא וטריא בהסוגיא הוא רק על נזקי גופו כשקץ הוא בעצמו אבל אכלה בהמתו לכ"ע הוה בששים דהכי משמע מדברי רבא דקאמר אם אמרו בנזקי ממונו יאמרו בנזקו גופו משמע דמשום דהוה נזקי גופו קשיא להו ואהכי אמרו בגמ' בלישנא בתרא דר"פ ור"ה ברדר"י שמו דיקלא אגב קטינא דארעא וריש גלותא סבר בהא דמשערינן ליה באנפי נפשיה אבל בנזקי ממונו כ"ע מודו דמשערינן בששים וע"ז מסיק הש"ס הילכתא כוותיה דר"פ ור"ה ברדר"י בדיקלא ארמאי והילכתא כוותיה דר"ג בדיקלא פרסאה והרמב"ם ז"ל לא חילק כלל שכתב הרי שאכלו פירות דקל א' וכן הלוקט פירות דקל חבירו הרי שהשוה מדותיו דגם בנזקי ממונו יש חילוק בין דיקלא ארמאה לדיקלא פרסאה וגם על הטור קשה שהשוה מדותיו לחלק בין דקל ארמאה דהיינו שאינו ראוי לעקרו ולשתלו במקום אחר לבין דיקלא פרסאה שראוי לעקרו ולשתלו במק"א וכתב כן בין בנזקי גופו ובין בנזקי ממונו ובאמת לפי שטחיות הסוגיא בנזקי ממונו אין חילוק כלל בין דיקלא ארמאה לדיקלא פרסאה ולעולם היל"ל דמשערינן בששים בנזקי ממונו. וראיתי בשמ"ק כאן בד"ה והילכתא כוותיה דריש גלותא בדקלא פרסאה ה"מ בנזקי גופו אבל בנזקי ממונו בס' הרא"ה ז"ל עכ"ל הרי שדעת הרא"ה ז"ל באמת הוא דעתו כן לפרש הא דקאמר הש"ס והילכתא כוותיה דר"ג בדיקלא פרסאה הוא רק בנזקי נופו לבד אבל בנזקי ממונו לעולם משערינן בששים

ועוד הקשה הלח"מ שם דהא מ"ש הרמב"ם דבדיקלא ארמאה משערינן בששים ע"ג הקרקע לא אתיא לא כל"ק ולא כל"ב דלל"ק סברי ר"פ ור"ה ברדר"י דמשערינן בששים ולא הוזכר כלל דבעינן דוקא ע"ג הקרקע ולל"ב סוברים ר"פ ור"ה ברדר"י דשמין ע"ג קרקע ולא הוזכר כלל בששים אם לא שנאמר דל"ב מוסיף אל"ק ופסקינן בדיקלא ארמאה כלישנא בתרא עיי"ש בלח"מ

(ב) ולע"ד נראה לתרץ דברי הרמב"ם ז"ל ומקודם יש לדקדק בלשון הש"ס דקאמר ר"פ ור"ה ברדר"י עביד עובדא כוותיה דר"נ בששים ובלישנא אחרינא לא קאמר כוותיה דר"נ רק שמו דיקלא אגב קטינא דארעא. וגם יש לדקדק דמדוע בלישנא קמא לא קאמר דעביד עובדא כוותיה דר"נ בששים אגב קטינא דארעא. וגם למה בלישנא אחרינא קאמר הלשון שמו דיקלא ובלישנא קמא קאמר סתמא. ועוד יש לדקדק דהא עיקר בר פלוגתא דריש גלותא היה ר"נ דדן בששים והי"ל להש"ס לומר הילכתא כוותיה דר"נ בדיקלא ארמאה והילכתא כוותיה דר"ג בדיקלא פרסאה ומדוע שבקיה הש"ס כאן לדר"נ ונקיט והילכתא כוותיה דר"פ ור"ה ברדר"י

ונלע"ד כי מכח אלו הדקדוקים יצא לו לרבינו הרמב"ם לדינו מ"ש להלכה כי הרמב"ם היה מפרש פי' אחר בהסוגי' אשר לפי הפי' זה יתיישבו כל הדקדוקים לנכון ויתפרש היטב לשון הש"ס בדקדוק גדול והוא כי ריש גלותא פסק בקץ קשבא לשלם כמה שוה בעיניה ור"נ פסק לשום בששים כמו בנזקי ממונו בששים ה"ה בנזקי גופו ופריך ליה רבא אם אמרו בנזקי ממונו יאמרו בנזקי גופו ואביי השיב לו כי אין חילוק כלל בין נזקי ממונו לנזקי גופו ולעולם משערינן בששים וקאי הש"ס השתא דאין חילוק בין נזקי ממונו לנזקי גופו וגם אין חילוק כלל בין נזקי פירות לבין נזקי הדקל דלעולם משערינן בששים דהא חזינן דאביי א"ל לרבא מאי דעתך דתניא המבכיר כרמו של חבירו סמדר כו' ואלו בששים לא קתני ודחי ליה אביי דה"נ הוה הפי' בששים והתם היה נזקי פירות ואפ"ה היה ס"ד דאביי דהיינו טעמא דרבא דס"ל לחלק בין נזקי ממונו לנזקי גופו ודחי ליה אביי דה"נ בששים משערינן אלמא דאין חילוק כלל בין נזקי פירות לנזקי אילן. ולבסוף קאמר הש"ס ר"פ ור"ה ברדר"י עביד עובדא כוותיה דר"נ בששים והיינו שפסקו כר"נ דאין חילוק בין נזקי ממונו לנזקי גופו ורק לעולם משערינן בששים ונקיט סתמא דר"פ ור"ה ברדר"י עביד עובדא כוותיה דר"נ ולא הוזכר במה היה המעשה אם בנזקי פירות בלבד אם בנזקי דקל ג"כ וגם לא הוזכר אם היה בנזקי ממונו או בנזקי גופו ורק מדנקיט הש"ס כוותיה דר"נ משמע דהיה בנזקי גופו ג"כ דעיקר הפלוגתא בין ריש גלותא לר"נ היה בנזקי גופו כדקפריך לי' רבא לר"נ אם אמרו בנזקי ממונו יאמרו בנזקי גופו וקאמר הש"ס דר"פ ור"ה עביד עובדא כוותיה דר"נ בששים וקאמר הש"ס סתמא כוותיה דר"נ וקאי על הא דלעיל אם יש חילוק בין נזקי ממונו לנזקי גופו וקאמר הש"ס דר"פ ור"ה עביד עובדא והיינו דאין חילוק כלל בין נזקי ממונו לנזקי גופו אבל אם אמרינן ג"כ דאין חילוק בין נזקי פירות לבין נזקי האילן עצמו לא נוכל להוכיח מזה דהא לא הוזכר כלל לעיל בפלוגתא דר"נ וריש גלותא זה ויש לומר דמדנקיט סתמא כוותיה דר"נ בששים קאי בין לנזקי אילן ובין לנזקי פירות ואולם יש לומר דהואיל דר"נ ור"ג לא איפלגו בזה לעיל לא נוכל להוכיח מזה הלשון מדנקיט סתמא כוותיה דר"נ ונוכל לומר ג"כ דיש חילוק בין נזקי אילן לבין נזקי פירות. אולם מדנקיט הש"ס לישנא אחרינא ר"פ ור"ה שמו דיקלא אגב קטינא דארעא דקדק הש"ס לומר שמו דיקלא ולא נקיט בלישנא קמא לשון זה וגם בלישנא אחרינא לא קאמר כוותיה דר"נ והיינו שבלשון השני קאמר שמו דיקלא והיינו שהיה בנזקי דקל ומש"ה לא שמוהו בששים ולא פסקו כר"נ בזה דהא ר"נ שם גם נזקי דקל בששים ומש"ה לא קאמר הש"ס כר"נ והא דשמו אגב קטינא דארעא ולא שמו להדקל בפני עצמו היינו משום דהדקל בפני עצמו לעקרו אינו שוה כ"כ רק דמי עצים ושמו אגב ארעא והיינו כ"ז שיתקיים הדקל שיהיה עומד בקרקע והוה כפירות שאינן גמורים דשמין ג"כ אגב קרקע הואיל דעתה כל זמן שאינן גמורים עדיין אינן שוה כ"כ ושמין להו אגב ארעא שיהיו נשארים בהקרקע עד שיגמרו ופירות מחוברים שמין להו בעיניה ודקל ג"כ דומה לפירות שאינן גמורים ומש"ה שמין אגב ארעא וכ"כ בשמ"ק בד"ה ולענין פסק כתב הרב המאירי ז"ל א"כ למה אמרו באילן עצמו ששמין בששים ולא כפירות גמורים הם אומר אני מפני שמ"מ צריך הוא לקרקע כו' עכ"ל. הרי שכתב ג"כ לסברא זו אלא שהרב המאירי ז"ל כתב שם לסברתו הנ"ל לשיטת החולקים על