אמרי הצבי א כט

גמור שכתבו ז"ל שהוא פטור והרב לא חילק עכ"ל. אבל הכ"מ תמה ע"ד ה"ה שהרי מדין היה עולה בסולם כו' משמע בהדיא שהוא פטור באונסים גמורים עכ"ל הכ"מ. ויש להוסיף עוד דהא בפרק א' מהלכות חובל הלכה י"א פוסק הרמב"ם כירושלמי הנ"ל באם היה אחד ישן ובא אחר ושכב בצדו עיין שם היטב. והרי מבואר בהדיא דפוסק הרמב"ם כהירושלמי הנ"ל וגם מהא דסבורין של אביהם ואכלוהו דפוסק הרמב"ם בפרק א' מהלכות שאלה ה"ה כרבא דמשלם רק דמי בשר בזול. וע"כ הטעם משום דאונס גמור פטור. ועיין בתוס' לקמן דף כ"ז ע"ב בד"ה ושמואל הביאו ראיה להירושלמי משם מהא דטבחוה ואכלוה משלמין דמי בשר בזול שכך נהנו. אבל מה שהזיקו לא דאנוסין הן עכ"ל. והרי מבואר בהדיא כן ועיין בבא בתרא דף צ"ג ע"ב בתוס' ד"ה חייב הביאו גם כן הירושלמי הנ"ל וגם הא דטבחוה ואכלוה משלמין דמי בשר בזול עיין שם היטב

יד (א) דף ד ע"ב תני ר' חייא עשרים וארבעה אבות נזיקין תשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה וגנב וגזלן ועדים זוממין כו'. ועיין תוס' ד"ה ועדים זוממין פי' ריב"א דאפילו שילם על פי העדים זוממין חייבין דלא שייך בממון כאשר זמם ולא כאשר עשה דאפשר בחזרה ור"י מפרש דל"צ להאי טעמא דגבי ממון מחייבינן להו בק"ו דגבי ממון עונשין מן הדין. והא דאמרינן במכות דף ה' הרגו אין נהרגין היינו משום דהתם אין עונשין מן הדין. והנה לכאורה י"ל בזה דהא אם כבר שילם הממון אם כן דל ההזמה מ"מ ליחייבו העדים הנזומין לשלם להלוה ששילם על פיהם מטעם דינא דגרמי דהא בעדים שאמרו אח"כ שקר העדנו דאינם נאמנים לחזור ממה שהעידו מקודם דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד. ואפילו הכי נאמנים לגבי עצמן שהם צריכין לשלם להלוה מטעם דינא דגרמי שגרמו להזיק בעדותן. וכן פסק להלכה בחו"מ סי' כ"ט ס"ב וסי' מ"ו סל"ז. ועיין בטור חו"מ סימן ל"ח מ"ש בשם הר"ח ובב"י ובד"מ שהביאו דברי הרא"ש ורי"ו שחולקים על שיטת הר"ח וס"ל דהעדים צריכין לשלם מדינא דגרמי. ועיין בש"ך ל"ח ס"ק א' שהעלה דגם הר"ח מודה לזה דהיכא דשילם הלוה על פי עדותם ואחר כך הודו ששקר העידו דצריכים לשלם יעויין שם היטב בדבריו. והאחרונים תמהו על הש"ך יעויין בקצה"ח שם סק"א שהניח בצ"ע. ואם כן י"ל הכא במ"ש כל הני טעמים דל"ש בהו כאשר זמם ולא כאשר עשה שהריב"א כתב הטעם משום דאפשר בחזרה והר"י מפרש הטעם משום דגבי ממון עונשין מן הדין תיפוק ליה דחייבין העדים לשלם מדינא דגרמי שגרמו היזק לשלם להלוה וכמו אם הודו בעצמם אחר כך שהעידו שקר. ולכאורה ר"ל בזה דשפיר הוצרכו התוס' לומר דחייבין לשלם מדין הזמה דלא נוכל לומר בזה משום דינא דגרמי חדא דתו הוי בכלל נזק וכמו דקאמר הש"ס לקמן דרבי אושעיא לא תני האונס ומפתה ומוש"ר ממה נפשך אי נזק תני ליה אי צער תני ליה אי פגם היינו נזק מאי אית לך למימר קנסא בקנסא לא קא מיירי ור"ח דתני לה הוא משום קנס דהא ר"ח בקנסא נמי איירי. אבל משום פגם לבד לא הוה תני לה משום דהוא בכלל נזק ולקמן פריך ג"כ הש"ס לר' אושעיא דליתני המטמא ומדמע ומנסך ומשני ממה נפשך אי היזק שאינו ניכר שמיה היזק הא תני ליה נזק ואי היזק שאינו ניכר לא שמיה היזק הו"ל קנסא ובקנסא לא קא מיירי לימא קסבר ר"ח היזק שאינו ניכר לא שמיה היזק דאי שמיה היזק הא תני ליה נזק ומשני תנא הזיקא דמינכרא ותנא הזיקא דלא מינכרא אלמא דגם לר"ח אמרינן דאי היה בכלל נזק לא הוה תני לה באפי נפשיה. וא"כ גבי עדים זוממין כשכבר פרע הלוה על פי עדותן אם נימא דגם בממון אמרינן כאשר זמם ולא כאשר עשה אם כן הא דיהיו העדים צריכים לשלם ללוה הוא מטעם נזק ומטעם דינא דגרמי א"כ תקשי הא הוי בכלל נזק ול"ל למיתני באפי נפשיה עדים זוממין. וע"כ צריכינן לפרש דהוא מטעם דין הזמה ולא מטעם דין נזק ור"ח קתני סתמא עדים זוממין בכלל הכ"ד נזיקין ומשמע אפילו כשכבר פרע הלוה למלוה וע"כ הוצרכו התוספות לומר הטעם דבממון לא שייך לומר כאשר זמם ולא כאשר עשה. ועיין לקמן בפרקין על דף ה' ע"א [אות ט"ז אוק"א] מ"ש שם בזה. ויתכן יותר לומר בזה על פי מה דקאמר שם הש"ס לקמן לר"ח דליתני מוסר ומפגל וקאמר דלא תני מוסר משום דבדיבורא לא קא מיירי ומוסר דיבורא הוא ופריך והא עדים זוממין דיבורא דלית ביה מעשה הוא וקתני ומשני התם אע"ג דלית ביה מעשה רחמנא קריא מעשה דכתיב ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו. והנה ז"ל היכא דאנו מחייבין אותן מטעם דין הזמה הוא דשייך לומר דמיקרי מעשה מה שאין כן אם נימא דמדין הזמה לא נוכל לחייב אותם הואיל דכבר נעשה המעשה וכתיב כאשר זמם ורק שנחייבם מטעם נזק שהזיקו להלוה ששילם על פי עדותן אם כן תו לא הוה רק דיבורא בעלמא ובדיבורא לא קמיירי ר"ח ור"ח קתני סתמא בברייתא עדים זוממין בתוך הכ"ד נזיקין ואם כן גם היכא דכבר שלמו ע"פ עדותן הוא גם כן בכלל. ואם כן לא שייך בזה לומר הטעם משום כאשר זמם דהא כבר נעשה המעשה. ומשום הכי הוצרכו התוספות לומר דגבי ממון אפילו שכבר נעשה המעשה גם כן מחייבינן להו מדין הזמה ולא שייך בזה לומר כאשר זמם ולא כאשר עשה

אולם בגוף הקושיא הנ"ל נלע"ד לומר בזה דכוונת התוספות הוא היכא דהעדים הנזומין עומדים בדיבורם שמה שהעידו בראשונה הוא אמת והעדים המזימין העידו שקר ורק דגזרת הכתוב הוא שהעדים השניים המזימין הם נאמנים יותר מהעדים הראשונים וגם העדים הראשונים הניזומין צריכים לשלם מה שרצו להפסיד להלוה מטעם כאשר זמם וכ"ז הוא אם אנו דנין מטעם דין הזמה, אבל אם נימא דמכח הזמה ליכא לחייבינהו הואיל דכתיב כאשר זמם ולא כאשר עשה א"כ תו לא נוכל לחייב להעדים הראשונים מטעם שגרמו היזק לחבירו דהא הם עומדים בדיבורם ואומרים שמה שהעידו בראשונה הוא אמת. ועיין לקמן על דף ע"ג ע"ב מ"ש שם הבעה"מ והרמב"ן בסוגיא דמיפך והזמה ושם בארתי סברתם וכתבתי שם להסביר דברי הרמב"ן במה שהקשה על הבעה"מ וכתבתי שם כעין סברא זו בדברי הרמב"ן יעויין שם היטב מה שכתבתי שם [אוק"ח] וגם י"ל עוד בזה דהא העדים האחרונים המזימים אינם יודעים גם כן אם המעשה הוא אמת או לא וזה נלעד"נ

(ב) ועיין בריטב"א במס' מכות דף ג' ע"א בד"ה אלא באומר העדנו שכתב שם ז"ל ומסתברא דאפילו בהא לא אמרו שהם משלמין ע"פ עצמן אלא בשאומרים עדות שקר העדנו והוזמנו ונתחייבנו אבל אם אומרים עדות אמת העדנו אלא שהוזמנו על פי עדות שקר ונתחייבנו אין משלמין שהרי לפי דבריהם שלא כדין נתחייבו והפה שאסר הוא הפה שהתיר כו' ובשאומרים העדנו שקר והוזמנו שהם חייבים אפילו בשלא שילם הלוה כלום ומשום כאשר זמם ולא כאשר עשה דאילו בששילם פשיטא דחייב מדד"ג דהדרי ליה ממונא למריה עכ"ל. והנה שמעינן מדבריו ז"ל האי חילוקא בין היכא דהעדים שאומרים הוזמנו אם מודים ששקר העידו או אם עומדים בדיבורם מה שהעידו בראשונה אלא שאומרים שהמזימים העידו שקר, וגם שמעינן מדברי הריטב"א ז"ל מ"ש בסוף דבריו דחולק על דברי התוספות על סברת הריב"א וגם על סברת הר"י וס"ל דגם בממון אמרינן אין עונשין מן הדין ואמרינן דוקא כאשר זמם ולא כאשר עשה אולם אחר זמן רב ראיתי עוד בריטב"א במס' מכות על דף ב' ע"ב בד"ה תדע וז"ל ומ"מ לענין הפסק היכא דחייבוהו ממון ושילם קודם שהוזמו ואח"כ הוזמו דעת רבינו הרמב"ן ז"ל שמשלמין משום דינא דגרמי כו' והאריך שם ולבסוה"ד כתב ז"ל ומ"מ נראה מן הדברים האלו דכי אמרינן כאשר זמם ולא כאשר עשה היינו לפטור העדים מתורת הזמה שהיה כן גזרת הכתוב. ומ"מ אף בזו האחרונים נאמנים על הראשונים ככל הזמה שקודם מעשה דאי לא כי איתא לממונא ברשותיה דהיאך אמאי מיהדר וכי ליתיה אמאי משלמי עדים נימא אוקי תרי בהדי תרי ואוקי ממונא היכא דקאי ככל תרי לבהדי תרי בהכחשה אלא ודאי כדאמרינן ולא אמרו תרי לבהדי תרי אלא בעדות המוכחשת וכדאי הוא רבינו לסמוך עליו בזה עכ"ל הריטב"א ז"ל. ולכאורה נראין דבריו כסותרין קצת למ"ש לקמן בדף ג' בד"ה אלא באומר העדנו הבאתיו לעיל. ויש לחלק ולומר דיש חילוק בין אם אנו באין לדון ע"פ דבריהם בלבד שהם אומרים העדנו והוזמנו ונתחייבנו לשלם, אבל האמת הוא כדברינו אלא שהעדים המזימים אותנו העידו שקר להזים אותנו בשקר אז הוא דכתב הריטב"א דנאמנים לגבי עצמן שלא ישלמו והפה שאסר הוא הפה שהתיר ובכי האי גוונא הוא שכתב הריטב"א ז"ל בדף ג' דפטורין העדים מלשלם בכה"ג. לבין היכא דאנו דנין ע"פ העדים השניים ורק שלא נוכל לעשות בהעדים הראשונים דין הזמה מ"מ העדים השניים נאמנים יותר מן העדים הראשונים, ובכי האי גוונא הוא שכתב הריטב"א בדף ב' ע"ב בד"ה תדע, ומ"מ אף בזו האחרונים נאמנים על הראשונים ככל הזמה שקודם מעשה כו' ודוק היטב כי קצרתי מעט בזה: