אמרי הצבי א כח

דעיקר כוונתם דגלי קרא לא הוי מכח גזרת הכתוב גבי הקדש דוקא רק עיקר הסברא הוא הואיל דא"א לחיוב האחד שיהיה בלתי החיוב השני בשום אופן. ואם כן בכי האי גוונא גלי קרא דלא אמרינן קלב"מ רק אמרינן דחייב בשניהם וכמש"ל. אולם אם נימא דדוקא בהקדש הדין כן ומשום דגזרת הכתוב הוא אין ראיה מהקדש להא דהכא גבי כופר. אם לא דנימא דתשלומי כופר גם כן יהיה שוה לתשלומי הקדש לענין זה דלא היינו פוטרים אותו מטעם קלב"מ אי לאו דגלי קרא דעליו דדרשינן מיניה ולא על האדם ואכתי י"ל בזה

עודני חוזר ושב לעניננו דלא נוכל לפרש דדוקא מטעם גזרת הכתוב גבי הקדש דלא אמרינן גביה קלב"מ דא"כ אף בדאיכא עוד איסור אחר עמו גם כן הי"ל לומר דחייב לשלם להקדש הואיל דהגילוי היה גבי תשלומי הקדש דלא אמרינן קלב"מ למיפטריה מתשלומין ואמאי קאמר הש"ס בפסחים כ"ט דלרנבה"ק האוכל חמץ של הקדש במועד לא מעל ומשום דאיכא חיוב כרת ופוטר מתשלומין הלא גבי תשלומי הקדש גלי קרא דחייב לשלם. ודוחק לומר בכוונתם דבהקדש גלי קרא היינו דבהא דחייב כרת גבי הקדש גלי קרא דאינו פוטר מתשלומין הא ודאי דדוחק לפרש כן דמאי גריעותא דחיוב כרת דהקדש משאר חייבי כריתות. וע"כ צריכינן לומר דהכוונה הוא דבתשלומין דהקדש גלי קרא דלא פטר ליה כרת מתשלומין ואם כן תקשי אפילו אם איכא עוד חיוב כרת מלבד הכרת דהקדש גם כן ליחייב בתשלומי הקדש. אלא ע"כ דהפירוש הוא דגבי הקדש גלי קרא הכוונה דהואיל דהם בדבר אחד וא"א בשום אופן כלל שיהיה החיוב האחד בלעדי החיוב השני ולעולם איכא הני שני חיובים כאחד כרת וממון וחייב. ואם כן שפיר כתב הר"י ז"ל הכי נמי גבי כופר דלא שייך למיפטריה מדין קלב"מ רק הא דפטור הוא משום דגלי קרא דעליו ולא על האדם והבן בזה

(ה) אולם מה שי"ל עוד בדברי הר"י לפי' המוהרמ"ל הנ"ל מהא דמס' מכות דף ד' ע"ב דטעמיה דר"מ דלוקה ומשלם דגמר ממוש"ר ורבנן דסברי דאין לוקה ומשלם דלא גמרי ממוש"ר דעדים זוממין ממונא ולא ילפינן ממוש"ר דהוא קנסא עש"ה. ובתוס' ד"ה סבר לה מ"ש לפרש בזה והלא במוש"ר לא משכחת לה לזה בלא זה רק לעולם מחוייב מלקות וממון. ואם כן היאך יליף ר"מ לעדי זוממין משם ולמה הוצרך הש"ס לומר טעמא דרבנן דסברי עדים זוממין ממונא ולא ילפינן מקנסא והא בעדים זוממין משכחת לה לחיוב מלקות בלא חיוב ממון כגון שהעידו שהוא בן גרושה וכדומה באופן דליכא חיוב ממון כלל ורק חיוב מלקות בלחודיה ואי דגבי עדות ממון לא משכחת לה לחיוב ממון בלא חיוב מלקות אם כן אם נימא דגם בכה"ג סובר גם כן הר"י דלא שייך לומר קלב"מ א"כ היל"ל דבעדים זוממין לוקין ומשלמין וממילא גם בכ"ד היל"ל לוקין ומשלמין. וכמ"ש התוס' בד"ה סבר לה הנ"ל ולכאורה צ"ע בזה

[יג] בתוד"ה כיון וז"ל בירושלמי יש דישן לא מחייב אלא כשהשכיב עצמו אצל הכלים. אבל אם ישן והביאו כלים אצלו ושברן פטור דהם גרמו לו. וכן אם היה ישן והלך חבירו לישן אצלו והזיקו זה את זה הראשון פטור והאחרון חייב עכ"ל. ועיין לקמן בתוס' דף כ"ז ע"ב ד"ה ושמואל הביאו גם כן דברי הירושלמי הזה. ובמס' סנהדרין דף ע"ו ע"ב בתוס' ד"ה רוצח וז"ל ויש עניני אונס דאפילו נזיקין פטור כמו שמחלק בירושלמי בין בא וישן אצל הכלים להיה ישן והביאו כלים אצלו ועיין בנ"י סוף פרק כיצד הרגל וברי"ף שם הביא הירושלמי בקיצור ועיין בנ"י שם ובחידושי אנשי שם מה שהוסיף בדברי הנ"י שם יעויין שם היטב. והנה לפמ"ש התוס' בכאן הטעם דפטור הראשון אם הביאו כלים אח"כ משום דהם גרמו לו. ולקמן בדף כ"ז ע"ב נראה מתוס' שמפרשים הטעם הואיל דהוי אונס גמור ופטור. ומדברי הנ"י סוף פרק כיצד משמע גם כן הטעם דפטור משום דהשני גרם והוה כאילו השני עשה ההיזק. ואולם מתחלת דבריו שם וכפי הגהות חידושי אנשי שם נראה דהטעם דפטור הואיל דהוי אונס גמור ומשום הכי פטור. ושמעינן מזה דהא דפסקינן אדם מועד לעולם כו' היינו דוקא היכא דלא הוה אונס גמור אבל היכא דהוא אונס גמור פטור. והוא דומיא דפטרה התורה לנערה המאורסה מקרא דולנערה לא תעשה דבר. וכן נראה מפסקו של הרמ"א בחו"מ סימן שע"ח ס"א וז"ל המחבר בס"א אסור להזיק ממון חבירו ואם הזיקו אע"פ שאינו נהנה חייב לשלם נ"ש בין שהיה שוגג בין שהיה אנוס. וכתב הרמ"א ודוקא שאינו אנוס גמור כמו שיתבאר כו' ועיין בש"כ שם סק"א וב'

והנה ראיתי כאן בהגהות הש"ס דפוס וויען] מהגאון המנוח מוהר"צ חיות ז"ל שהביא בשם הגאון בעל יד המלך ז"ל שתמה ע"ד הירושלמי הנ"ל מהא דפסק הרמב"ם בפ"ח מהלכות חובל ה"ד דאם גברא אלימא אנסו להביא לו ממון של אחר ונשא ונתן ביד מחייב ואין לך אונס גמור יותר מזה שאפילו במקום פקוח נפש דעת הרמב"ם דחייב לשלם משום שאסור להציל עצמו בממון חבירו וכתב שם דלפי הסברא הואיל דחבירו גרם ההיזק במה שהניח הכלים אצלו ל"ק כלל. אולם להסברא הואיל דהוי אונס גמור אם כן קשה קושיא הנ"ל. וכתב לתרץ שם דלסברת הש"ך בסי' שע"ח סק"ב לחלק בין היכא דהזיק במתכוין דחייב אפילו באונס גמור והיכא דהזיק שלא במתכוין פטור באונס גמור אם כן ל"ק כלל וכתב דהש"ך כוון לתרץ זה והביא עוד שם דברי המח"א הלכות נזקי ממון ס"ו ע"ש. והנה ראיתי במח"א שם שהאריך בביאור הדברים והביא דברי המהרש"ל שכתב הטעם דבנשא ונתן ביד חייב משום דזכה ביה בהגבהתו והוה שלו לענין אחריות יעויין שם א"כ ל"ק כלל קושית הגאון בעל יד המלך ז"ל

ובגוף הקושיא של בעהמ"ח יד המלך נ"ל דל"ק כלל. דהנה באמת לקמן בב"ק דף סמ"ך ע"ב ויתאוה דוד ויאמר מי ישקני מים מבור כו' מאי קא מיבעיא ליה כו' ר"ה אמר גדישים דשעורים דישראל הוי דהוו מטמרי פלשתים בהו וקא מיבעיא ליה מהו להציל עצמו בממון חבירו. שלחו ליה אסור להציל עצמו בממון חבירו אבל אתה מלך אתה ומלך פורץ לעשות לו דרך ואין מוחין בידו כו' כל הסוגיא ושיטת רש"י הוא דאפילו במקום פקוח נפש אסור להציל עצמו בממון חבירו ואפילו על מנת לשלם. ושיטת התוס' הוא דבמקום פקוח נפש מותר להציל עצמו בממון חבירו רק שחייב לשלם מה שהזיק לחבירו ומה שקשה על רש"י ז"ל יעויין בפר"ד להגאון בעל מלמ"ל דרוש דרך החיים דרוש י"ט יעויין שם היטב. ועיין מס' כתובות דף י"ט ע"א קסבר ר"מ עדים שא"ל חתמו שקר ואל תהרגו יהרגו ואל יחתמו שקר ובשמ"ק כתובות שם יעוש"ה

והנה מצינו שני עניני אונסין דאיכא אונס שאנסו המלך אבל לא הוי סכנת נפשות ואיכא גם כן אונס שהוא סכנת נפשות. והנה היכא דאנסו בגוונא דליכא סכנת נפשות בודאי דחייב לשלם אם נשא ונתן ביד והיכא דאנסו ואיכא סכנת נפשות גם כן לשיטת רש"י בכל גוונא אסור להציל עצמו בממון חבירו. ולשיטת התוס' י"ל היכא דליכא סכנת נפשות מודו דאסור להציל עצמו בממון חבירו אפילו על מנת לשלם

מיהו י"ל גם אם ליכא סכ"נ מ"מ היכא דיש לחוש דיכוהו יש לומר דנגידא חמירא ממיתה וכדאשכחן במס' כתובות דף ל"ג ע"א אלמלא נגדוהו לחנניה מישאל ועזריה כו' וי"ל בכ"ז. והנה היכא דהציל עצמו בממון חבירו פשיטא דצריך לשלם ומכל שכן לשיטת רש"י ז"ל. ואם כן היכא דאנסו המלך ונו"נ ביד דהציל את עצמו בזה ומשום הכי צריך לשלם. משא"כ היכא דהזיק באונס גמור ולא הציל את עצמו כלל שפיר פטור היכא דהיה אונס גמור. ואולי נוכל להעמיס זה בכוונת הש"ך ז"ל שכתב לחלק בין הזיק במתכוין או הזיק שלא במתכוין ועיין לקמן בפרק הכונס דף סמ"ך ע"ב [אוכ"ד] ובפרק מרובה דף פ' ע"א [אוקנ"א אק"ב] מ"ש שם עוד בענין זה. והנה יש להביא ראיה עוד מהא דלקמן דף קי"ב ע"א אמר רבא הניח להם אביהם פרה שאולה כו' כסבורים של אביהם הוא וטבחוה ואכלוה משלמין דמי בשר בזול [ופי' רש"י כל זוזא חשבינן בארבע דנקי וכולהו דמים לא משלמי דאי הוו ידעי דבעי שלומי לא הוו אכלי בישרא] ואם הניח להם אביהם אחריות נכסים חייבין לשלם וכן פסק בחו"מ שמ"א ס"ד ע"ש וחזינן דאם היו סבורין שהוא של אביהם משלמין רק דמי בשר בזול ולא מה שהזיקו משום דהיו שוגגין והא אדם מועד לעולם. אע"כ משום דזה הוי כאונס גמור והרי מבואר דין זה בהדיא גם בש"ס דילן וכן פסק להלכה בחו"מ שע"ח ס"א אסור להזיק ממון חבירו ואם הזיקו חייב לשלם בין שהיה אנוס. וכתב הרמ"א ודוקא שאינו אונס גמור. וכתב הש"ך בסק"א הלשון מגומגם וכך היל"ל וי"א דוקא שאינו אנוס גמור דמלשון הרמב"ם והמחבר משמע דאין חילוק. וכן כתב הה"מ דלהרמב"ם אין חילוק עכ"ל הש"ך. ולע"ד איני מבין דברי הש"ך ז"ל דנהי דבפ"ו מהלכות חובל ה"א כתב הרמב"ם המזיק ממון חבירו חייב לשלם כו' בין שהיה אנוס הרי הוא כמזיד וכתב הה"מ עלה וכבר כתבתי פ"א דאונס