אמרי הצבי א רפח

דקאמרי רבנן שמין אותן כמה היה יפה וכמה היא יפה דהוה הפי' כמה היה שוה עכשיו בשעה שהזיקה מ"מ לא הוה הפי' כמה אדם היה נותן בהם לעקרן עכשיו תיכף כשהיא שחת או כשהפירות עדיין הם סמדר לעקרן תיכף רק כמה היה נותן בהם שיהיה הפירות מחוברין עדיין בקרקע ובאילן עד שיגמרו ויש לומר עוד יותר דהא כששמין בס' הוה עם הקרקע כמה היה נותן בהם הלוקח בעד הקרקע והפירות אם לא היו נתלשין וכמה הם שוין עכשיו כשתלש ממקצת הקרקע הפירות וכן פירש"י בד"ה כמה היתה יפה הקרקע למכור כשהיא עם השחת עכ"ל וא"כ הרי יוכל לקיימן הפירות על הקרקע ועל האילן עד שיגמרו ואפילו אם נימא דהפי' היא שמוכר לו הפירות בלבד ששים פעמים כמו שהזיק ובלא הקרקע מ"מ נוכל לומר דהפי' היא כמה יתן בעד כל הפירות הנ"ל שיניחם המוכר להשאר מחוברין עד שיגמרו והוה הפלוגתא בין רבנן לר' יהושע דרבנן סברי דשמין כמה היה נותן בעד הפירות הללו שיהיו מחוברין לקרקע עד שיגמרו. מיהו הואיל דהשתא עדיין לא נגמרו הרי הם נישומים בזול משום דלמה לו ליתן מעות מקודם זמן מה קודם הגמרן ובודאי אינם נישומים רק בזול וגם דאיכא עוד ספק דילמא יתקלקלו הפירות אבל כשהפירות נגמרו כבר לגמרי בודאי דהם נמכרים ביוקר יותר ובזה פליגי רבנן ור' יהושע דרבנן סברי דשמין רק כמה היו שוין אז בשעת ההיזק אם יהיו נשארים בהקרקע עד שיגמרו אבל לא שיימינן כמה היו שוין פירות גמורים דא"כ הפסיד המזיק ור' יהושע סובר דשמין כמו אלו היו פירות מחוברין וכמש"ל

וא"כ לפי האמור דגם לרבנן דסברי רואין כמה היתה יפה וכמה היא יפה הוה הפי' כמה היו הפירות יפין אז למכור על מנת שיהיו נשארים בהקרקע עד שיגמרו לגמרי א"כ הרי יכחישו הפירות בהקרקע שיהיו יונקים מהקרקע עד גמר גידולן וא"כ שפיר שייכא האי פלוגתא דאי חיישינן לכחש גופנא אי לא חיישינן גם לרבנן דסברי רואין כמה היתה יפה וכמה היא יפה עכשיו ג"כ שייכא האי פלוגתא. ולפי"ז מיושב הקושיא הנ"ל על הרא"ש שפוסק כרבין דרואין כמה היתה יפה וכמה היא יפה ואפ"ה פסק דחיישינן לכחש גופנא ולפי האמור א"ש. וא"ש גם מה שהוצרך הרבינו ירוחם להסביר הטעם דס"ל להרמ"ה להלכה דלא חיישינן לכחש גופנא וכמ"ש לעיל ולפי האמור א"ש הכל כנלע"ד לכאורה

שוב ראיתי ביש"ש בפרקין (סי' ח"י) שפי' כן בפשיטות וז"ל שם חזקיה אומר קלח בס' קלחים כו' ואעפ"י שאמר חזקיה סתם קלח בס' קלחים מ"מ אין פירושו ששמין סתם בלא שדה וכמה ששים חלקים כמו זה שוה וכמה עכשיו חסר מדמיו בעבור חלק ס' הנאכל כו' זה אינו חדא דלישנא דמתני' כמה היתה שוה וכמה היא שוה משמע להדיא דעיקר השומא על השדה קאי דאי הוה קאי על פירות היל"ל כמה היו שוין וכמה הן שוין כו' ואף שהרא"ש לא הזכיר כלל שומת שדה כו' מ"מ נ"ל דע"כ כדפי' כו' ותדע מדכתב הרא"ש דמנכין כחש גופנא כו' עיי"ש והרי שגם כוונתו ז"ל להקשות כן ומכח קושיא זו פי' כן הסוגיא עיי"ש היטב ונהניתי כי זכיתי לכוון לדעתו הגדולה אולם מה שהיש"ש פי' כפשוטו כן. ולפי האמור לפי כל הראשונים ז"ל הוה הפי' כפשוטו כמש"ל ורק לפי שיטת הרא"ש ע"כ צרכינן לפרש כן

(ו) ואחר כל ההצעה הנ"ל נוכל ליישב קושית הדרישה בשם הש"ג (בסי' שצ"ד) שהבאתי לעיל דהטור פוסק כהרא"ש דמנכינן כחש גופנא ומדוע גבי דמי ולדות לא כתב כלל דנכי חיה ונכי מזונות ומשום זה כתב הדרישה דהטור לא ס"ל באמת כהרא"ש בזה רק דלא מנכינן כחש גופנא ודייק לה ג"כ מדהביא דעת הרמ"ה לבסוף עיי"ש. והנה באמת גם הטור בקיצור פסקי הרא"ש הביא ב' הדעות הנ"ל והביא ג"כ דעת הרמ"ה לבסוף ומשמע דהכי ס"ל וכן יש לדייק דגם הרמ"א ז"ל היה מפרש דעת הטור כהדרישה דהא דרכו של רבינו הרמ"א ז"ל להביא תמיד דעת הטור והרא"ש ז"ל ובכאן לא הביאם כלל וע"כ דגם הרמ"א ז"ל היה מפורש דהטור פוסק באמת כהרמ"ה דלא חיישינן לכחש גופנא מדהביא דעת הרמ"ה לבסוף ועיין ג"כ בספר יד מלאכי ח"ב כללי הטור (סי' ו') מ"ש בזה אלא דתירוץ זה הוא רק לתרץ הקושיא על הטור אבל מה יהיה התירוץ על הרא"ש ז"ל כי קושית הש"ג הנ"ל קשה ג"כ על הרא"ש שפוסק כאן דמנכינן כחש גופנא ומדוע לא הביא כלל לעיל בפרק הפרה כשהביא הדין דתשלומי דמי ולדות הי"ל להביא הא דר' יוסי ובן עזאי דנכי חיה ונכי מזונות וחידוש על הש"ג שהקשה רק על הטור והלא על הרא"ש קשה ג"כ ולא שייך תירוצו של הדרישה

אולם לפי מה שביארתי לעיל מיושב שפיר קושית הש"ג הנ"ל דדוקא לר' יהושע דסובר דבאכלה סמדר רואין אותו כאלו ענבים עומדות לקצור והטעם דצריך לשלם לו כל השבח שהיה ראוי להשביח וא"כ גם בתשלומי דמי ולדות הוה הדין דצריך לשלם לו כל מה שהיה עתיד הולד להיות שוה תיכף לאחר הלידה ועל זה קאמר בן עזאי דנכי מזונות ור' יוסי סובר דנכי חיה אבל לדידן דפסקינן דא"צ לשלם בדמי ולדות רק כפי ששוה אז למכור בשעת ההכאה ואפילו שיהיה במעי האשם עד שתלד מ"מ הלא הלוקח כבר חשב לנכות מה שיצטרך להוציא בדמי חיה ודמי מזונות כגון שהאשה שוה מאה והולד לאחר הלידה הוא שוה חמשים וכשמוכר האשה מעוברת עם הולד אינו נותן רק מאה ועשרים כי יחשב כי יצטרך להוציא עשרה זהובים בדמי חיה ומזונות ועשרים ינכה בעבור כי עוד יש ספק דילמא תפיל וא"כ איך שייך לנכות עוד דמי חיה ומזונות הלא תיכף בשעת השומא נכי זה משא"כ באכלה פירות דשמין בששים והיינו כמה היה אדם נותן עבור כל הפירות ע"מ שיניהם המוכר עוד בשדהו עד שיגדלו ויגמרו ואח"כ חושבין כמה הוא נותן פחות בעבור חסרון הערוגה הזאת וא"כ צריך הניזק לנכות לו כחש גופנא דהיינו דאם לא היה חסר הערוגה הזאת היה מכחש השדה והגפן מה שהיה גדילין הפירות באותו מקום וכמש"ל ומעתה מיושב שפיר דברי הרא"ש והטור ושפיר נוכל לומר דגם הטור פוסק בכחש גופנא כהרא"ש וגבי דמי ולדות לא שייך כלל לנכות דמי חיה ודמי מזונות וכמ"ש ודוק

[טו] דף נט ע"א בתוס' ד"ה אכלה סמדר וז"ל ואפילו אם נתקלקל המשויירת משלם כענבים העומדת לבצור ודוקא בסמדר דענבים פעמים שאלו מתקלקלים ואלו ניצולים לפיכך אין נידונין במשוייר אבל תבואה רגילה להתקלקל כולה יחד כו'

ולכאורה לא זכיתי להבין במ"ש התוס' דאפילו אם נתקלקל המשויירת משלם כענבים העומדת לבצור כו' דהאיך נוכל לחייבו להמזיק לשלם מספק ובפרט אם רואין שהמשויירין נתקלקלו. ולכאורה היה נוכל לומר הטעם הואיל דבניזקין אזלינן בספיקו לחומרא כמ"ש הרשב"א ז"ל בחידושיו לעיל על (דף ב' ע"ב) בד"ה אבל במחוברת דניזקין חמור יותר מספק ממונא דאזלינן לקולא לנתבע אבל בנזיקין ספיקו לחומרא עיי"ש אלא דלפי"ז אינו מובן מ"ש התוס' אח"כ ודוקא בסמדר דענבים כו' לפיכך אין נידונין במשוייר כו' דהא אפילו בתבואה הו"ל למיזל לחומרא ואפילו אם נתקלקל אח"כ הנשאר ג"כ הי"ל לומר דניזיל בספיקו לחומרא הואיל דהוה ספק ניזקין ולכאורה י"ל בזה

מיהו י"ל דבתבואה אמרינן דרוב פעמים אם נתקלקל רובא גם השאר היה נתקלקל אם לא הזיקתן ואף דאין הולכין בממון אחר הרוב היינו דוקא להוציא אבל כאן הרוב מסייע להמוחזק אבל בסמדר שפיר אמרינן דיכול להיות שאלו נתקלקלו ואלו לא היו מתקלקלים ומש"ה אזלינן בספיקו לחומרא ולעיל על (דף ב' ע"ב) [או"ד] הארכתי בביאור דברי הרשב"א ז"ל. ועיין במוהרש"א ובמוהר"ם מש"פ בדברי התוס' הנ"ל וי"ל בזה

[טז] שם בגמרא דתניא ר' יוסי אומר נכי חיה בן עזאי אומר נכי מזונות כו' ומ"ד נכי מזונות אבל נכי חיה לא דא"ל איתתא דידי פקיחא היא ולא מיבעיא חיה

ולכאורה י"ל מהא דמס' סוטה (דף י"א ע"ב) ותאמרן המילדות וגו' מאי חיות אילימא חיות ממש אטו חיה מי לא צריכי חיה אחריתי לאולידה אלא אמרו לו אומה זו כחיה נמשלו כו'. והנה חזינן דהש"ס קאמר דחיה ג"כ צריכי חיה אחריתי לאולידה והאיך יכול הוא לטעון אתתא דידי פקיחא היא ולא מיבעיא חיה דהא אפילו אם מיעוטא דמיעוטא אתרמי דלא צריכה חיה