אמרי הצבי א רפו

כיצד משערינן הנזק רואין מה שהפסידה ושמין מי שבא לקנות ס' חלקים כדי מה שאכלה כמה היה נותן בהם עתה קודם אכילתה וכמה היה פוחת בשביל אכילתה וכן נותן לניזק וכן הדין אם אכלה מעט או הרבה שמין כך וא"א הרא"ש ז"ל כתב שעדיין פוחתין מזה ששמין כמה הרויח הניזק שלא הוכחש שדהו במה שלא נשארו בה הפירות עד שנגמרו וכן מנכין למזיק והרמ"ה כתב שאין מנכין אותו כו' עכ"ל ועי' בדרישה שכתב שהטור סתם כהרמ"ה הואיל דהביאו באחרונה ועיי"ש מ"ש לתרץ דברי הטור ומהב"י משמע דהטור פוסק כהרא"ש ז"ל עיי"ש וא"כ צ"ע אצלי דעת הרא"ש ז"ל דהואיל דפוסק כחכמים דרואין אותו כמה היתה יפה וכמה היא יפה וא"כ הואיל דאינו משלם רק מה שהיה שוה בשעת שהיתה ההיזק וא"כ לא שייך לומר תו דמנכין כחש גופנא ולכאורה י"ל טובא בזה

(ב) והנה נזדמן לי בשאלה ספר רבינו ירוחם ז"ל וראיתי לו שם במישרים נתיב (ל"א) שכתב ג"כ כמו רבו הרא"ש ז"ל ואעתיק לשונו הטהור כי יש בדברים הקדושים הללו הרבה סברות מהראשונים ז"ל כאשר יבואר קצת

וז"ל הרבינו ירוחם ז"ל כל בהמה או אדם שהזיקו משערין מה שהזיקו בששים כלומר כמה הזיקו סאה משערינן ששים סאה כמה יהיה שוין בלא חסרון סאה וכמה הם שוים עתה כשחסרה מזה סאה ונפסדה הסאה וכן הן רב הן מעט משערינן לעולם בסאה [צ"ל בסמ"ך] ממה שהזיקה כמה יהיה נפחתים מערכם ס' כיוצא בזה אם היו נפסדין מהן אחת וכן קלח אם הזיק שמין ס' קלחים כאלו וכמה הם שוים אחר שנפחת אחת מהן ואותו הפחת ישלם ולעולם שמין בס' כמ"ש וכמו שהן עתה וכל זה כשלא אכלה פירות גמורים אבל אכלה או הפסיד האדם פירות גמורים שאינם צריכים לקרקע משלם כל שויים אם סאה סאה אם סאתים סאתים ויש מחלוקת בגמ' כשאכלה פירות שאינם גמורים שמשערין בס' אם מנכה מזה התשלומין כחש גופנא כלומר שהיו עומדין הפירות בגפנים עד הבציר היו הגפנים מכחישים יוסר ועתה שאכלתן הבהמה קודם הבציר לא יכחיש כ"כ הגפן והרמ"ה פסק דלא מנכינן כחש גופנא בעבור כי כשלוקחים באונס קודם זמנן ובישול הפירות עושה היזק לגפן וע"כ לא מנכינן וכן נראה מהרי"ף והרמב"ם ז"ל אבל הרא"ש כתב דמנכינן וראשון עיקר עכ"ל הטהור

והנה נראה מדברי הרי"ו ז"ל דלא פסק בזה כרבו הרא"ש מדכתב בסיף והראשון עיקר וזה קצת סיוע לדברי הדרישה שכתב שגם הטור לא פסק בזה כאביו הרא"ש ז"ל

והנה מ"ש הרי"ו בסברת הרמ"ה דמש"ה לא מנכינן כחש גופנא בעבור כי כשלוקחים באונס קודם זמנן ובישול הפירות עושה היזק לגפן וע"כ לא מנכינן. הנה סברא זו כבר כתבוהו הגאונים ז"ל, מובא כאן בש"מ בד"ה כחש גופנא באה"ד וז"ל אך מתשובת הגאונים ז"ל נראה להיפוך דכחש גופנא ר"ל שמיד כשקטף זה אותו כשהוא סמדר הוכחש הגפן כי נסתמו משקין המגיעין לחלוחית לענפיו וחולקין אם יש לו עוד לבעל השדה על המזיק זה הכחש חוץ מדמי הסמדר שרואין כאילו הם ענבים עומדות ליבצר מר אית ליה כחש גופנא כלומר וישלם לו אותו הכחש ג"כ ומר לית ליה כחש גופנא ולא ישלם ולפי"ז צ"ל בגמ' מאן תנא דאית ליה כחש גופנא שישלם עוד אותו הכחש האי תנא הוא דתניא כו' ר"ל מאן תנא דאית ליה כחש גופנא שישלם עוד אותו הכחש האי תנא הוא כלומר דפליג על ר"ש בר יהודה ואומר דאונס משלם את הצער וממילא ר"ש דקאמר אינו משלם את הצער למה ליה [צ"ל לית ליה] כחש גופנא ולא ישלם כלום וכך כתובה הנוסחא בדברי הגאונים ז"ל וכן מצאתי במקצת ספרים מאן תנא דאית ליה כחש גופנא האי תנא הוא דתניא כו' כנ"ל שיטה עכ"ל. והנה לפי"ד הגאונים ז"ל צריכינן לפרש האי דקאמר אביי הני תנאי ורשב"י אמרו דבר אחד ה"פ דלית להו כחש גופנא והיינו דסברא זו שייכא גם בהפילה מחמת הכאה דהזיק להאשה וכן אם נבעלה באונס ורשב"י ור' יוסי ובן עזאי כולהו סבירא להו דלא משלם זה והוה הפירוש דלא סבירא ליה האי סברא דכחש גופנא ויש להאריך ולהסביר עוד פירוש הסוגיא לפי גירסת וסברת הגאונים ז"ל

אבל עכ"פ מצינו לסברא זו שכתב הרי"ו בדברי הרמ"ה דכתיבא ג"כ בדברי הגאונים ז"ל הנ"ל. אבל בגוף הסברא שכתב הרי"ו בדברי הרמ"ה ז"ל לא זכיתי להבין כי נראה לכאורה דנקיט שני הסברות והיינו אף כי יש סברא לזכות להמזיק ולנכות לו מן החיוב תשלומין שלו כחש גופנא מה שהיה נכחש הגפן וכנגד זה איכא תו סברא להיפך לחייבו יותר בתשלומין דהיינו מה שנתקלקל הגפן ע"י מה שתלש הפירות קודם זמנן וחשבינן זה כנגד זה ומשלם רק שיווי הפירות דהיינו דמי הזיקו והלא בש"ס פליגי תנאי אי מנכינן כחש גופנא או לא והנה האי תנא דסובר דמנכינן כחש גופנא ע"כ לא ס"ל האי סברא דנתקלקל הגפן ע"י שתלשן קודם זמנן וכפירש"י וכהגירסא שלפנינו וא"כ לית לי' להאי תנא האי סברא כלל דנתקלקל הגפן ע"י מה שתלשן קודם זמנן והאי תנא דסובר דלא מנכינן כחש גופנא לית לי' האי סברא דכחש גופנא ואיך כתב הרי"ו בדברי הרמ"ה לשתי הסברות הנ"ל אשר הם מהיפוך להיפוך בהגירסות דהיינו גירסת רש"י וכמו שהיא לפנינו וגירסת הגאונים אשר הוא בהיפוך ממש מהגירסא שלפנינו. אם לא שנפרש שהרי"ו מפרש בדברי הרמ"ה דסובר דהטעם דמ"ד דלא חייש לכחש גופנא משום הואיל דאיכא כנגד זה סברא לחייבו יותר בתשלומין משום דנתקלקל הגפן ע"י מה שתלש הפירות קודם זמנן ומוקמינן זה החיוב כנגד זה הפטור ומש"ה סובר דלא מנכינן לי' כחש גופנא. ולפי"ז נצטרך לומר דגם בדמי ולדות איכא האי סברא דמזיק לאשה ע"י מה שהפילה ורש"י ז"ל נשמר מזה וכתב דהוא בכלל נזק וצרכינן לדחוק לפי"ז הפירוש בדברי הרי"ו לפרש סוגית הש"ס וקצרתי

אבל עכ"פ חזינן דהרי"ו כתב טעמו בדברי הרמ"ה ז"ל מה שפסק דלא מנכינן כחש גופנא והלא לדידן דפסקינן כחכמים דרואין אותו כמה היתה יפה וכמה היא יפה א"כ לא שייך כלל לנכות כחש גופנא וכמו שביארתי לעיל

(ג) והנה לכאורה יש לדקדק דקשה ג"כ בהא דקאמר הש"ס לקמן ר' יוסי אומר נכי חיה ובן עזאי אומר נכי מזונות דהא עיקר שימת דמי ולדות הוא דשמין את האשה כמה היתה שוה קודם שילדה דהיינו קודם שהפילה דהיתה האשה עדיין עם הולדות במעיה דהיתה שוה יותר מאשה ריקנית כי גם הולד שוה דבר מה ושמין אותה כמה היתה שוה למכור האשה עם הולד במעיה וכמה היא שוה עכשיו אחר הולד וזה ישלם וא"כ איך שייך לנכות עוד דמי חיה ודמי מזונות דהא כבר נוכה זה דהא למשל אם השפחה בלא ולד היא שוה מאה זהובים והולד כשנולד ג"כ שוה חמשים ואם ימכור אדם שפחה עם ולדה שכבר נולד יתנו לו מאה וחמשים זהובים וכשירצה למכור שפחה מעוברת עם הולד שבמעיה לא יתנו לו רק ק"ך כי הלוקח יחשוב שיצטרך להוציא עוד עשרה זהובים בדמי חיה ודמי מזונות ועשרים זהובים ינכה עבור הספק דדילמא תפיל הולד ולא יתן עבור השפחה מעוברת עם הולד רק מאה ועשרים וא"כ כששמין גבי תשלומי דמי הולדות כמה היתה האשה שוה עם הולד וכמה הוא שוה עכשיו וא"כ נישום אותה שבעודה מעוברת עם הולד היתה שוה מאה ועשרים ועכשיו כשהפילה מחמת ההכאה היא שוה רק מאה וישלם זה עשרים מה שנפחתה עתה מדמיה ממה שהיתה שוה קודם שהפילה וא"כ איך שייך לנכות עוד דמי חיה ודמי מזונות דהא כבר נחשב זה הנכיון בהחשבון דהא כששמין אותה כמה היתה שוה קודם שהפילה ושמוה מאה ועשרים כבר נחשב הפחת הזה דהא כשנולד הולד שוה חמשים וחשב הלוקח כמה יצטרך להוציא בדמי חיה ובדמי מזונות ואח"כ כמה שוה הספק הזה דשמא תפיל וא"כ האיך שייך לנכות עוד מתשלומי דמי ולדות דמי חיה ודמי מזונות ולכאורה י"ל בזה טובא

ולולא דמסתפינא הייתי אומר בזה דהא דאמרינן דשומת דמי ולדות הוא ששמין כמה היתה שוה האשה למכור כשהיתה שוה עם הולד וכמה היא שוה לאחר שהפילה וכדרך שכתבתי לעיל וכמבואר לעיל (בדף מ"ט) נלע"ד דזה תליא בפלוגתא דתנאי דהכא דכמו דפליגי כאן רבנן ור' יהושע באכלה או הזיקה פירות דרבנן דסברי הכא דרואין אותה כמה היתה יפה וכמה היא יפה אלמא דסברי דעיקר שיימינן כמה היה ההיזק בשעת מעשה ההיזק ולא משגחינן במה שהיה יוכל הדבר לבא לידי שבח ועילוי רק משלם