אמרי הצבי א רפה

היכא דתובעו אז איכא עליו חוב לשלם וא"כ בכה"ג מקרי הנאה ומש"ה כי אמר לה הרי את מקודשת לי בהנאת מחילת מלוה דאז אי לאו הקידושין היה תובעה וא"כ היה עליה חוב גמור לשלם ומש"ה מקרי שפיר הנאה וא"כ חזינן דיש חילוק בין בע"ח דוחק או לא וכן מוכח מסוגיא דב"מ שם בהא דאר"נ לפי שיטת הש"ג הנ"ל וכמו שכתבתי

ונוכל לומר דבזה פליגי רב אושעיא ורבא דרב אושעי' דמשני הא מני חנן היא ס"ל כרב נחמן וכדינא דהש"ג הנ"ל דאין על הלוה חיוב לפורעו כ"ז שלא תבעו וא"כ עדיין אין החיוב עליו ומקרי שפיר מבריח ארי ואפי' בלוה סתם ג"כ אין החיוב עליו לפרוע עד שיתבענו המלוה וא"כ לרב אושעי' הוי הדין דפורע חוב של חבירו פטור הואיל דמיקרי מבריח ארי וכ"ז בשלא תבעו אבל כשתבעו דזה מקרי בע"ח דוחק ומש"ה חייב בכה"ג דבכה"ג לא מיקרי מבריח ארי. ורבא לא ס"ל כר"נ וא"כ סובר דעל הלוה מוטל לפרוע אפי' אם לא תובעו המלוה וא"כ לא מיקרי כלל מבריח ארי דהא חזינן דזה מקרי הנאה גמורה דהא אם מקדש האשה בהנאת מחילת מלוה מקודשת ומש"ה הוצרך רבא לאוקמי דמיירי בשלוה ע"מ שלא לפרוע ואז הוה רק מבריח ארי אבל בשלוה סתם מקרי שפיר הנאה גמורה וחייב ולפי"ז לא תליא לרבא כלל בין בע"ח דוחק או לא דהא אפי' בשלוה סתם לא מקרי מבריח ארי ולרב אושעי' הוה החילוק בין אם תובעו דזה מקרי בע"ח דוחק חייב ובשלא תובעו פטור והירושלמי דסובר דאפי' בבע"ח דוחק ג"כ הדין כן דמקרי מבריח ארי ולכאורה הא לענין קידושין חזינן דמקרי הנאה גמורה וגם הכי נימא דמותר לו למודר הנאה למחול החוב שמגיע לו מחבירו שאסרו עליו מליהנות ממנו וע"כ צריכינן לומר דס"ל להירושלמי דיש חילוק בין אם כבר הכריח ארי שפרע לו כבר דאז שפיר מקרי מבריח ארי אבל בקידושין דמקרי הנאה היינו קודם שמחל לה אז מקרי שפיר הנאה ואם ההנאה שוה פרוטה יכול לקדשה בההיא הנאה וכן לענין מודר הנאה אסור לו למחול והה"נ דאם כבר מחל לו אפשר דמה שעשה עשוי כנלע"ד בסברת הירושלמי ומאי דפליגי בש"ס דילן רב אושעי' ורבא שניהם ס"ל דבבע"ח דוחק לא מקרי מבריח ארי

ומעתה לפי"ז א"ש הא דלא הביא הרמב"ם ז"ל לדינא אפי' בבע"ח דוחק משום דהש"ס דילן בין רבא ובין רב אושעי' ס"ל דבבע"ח דוחק חייב דרבא סובר דדוקא בלוה ע"מ שלא לפרוע הוא דפטור ורב אושעי' פליג וסובר דפטור רק בבע"ח דוחק והיינו כשתובעו וכמש"ל ומש"ה פסק כש"ס דילן והא דלא פסק כרבא דהוא בתרא משום דבבע"ח שאינו דוחק ס"ל להירושלמי וגם רב הושעי' ס"ל כן דפטור והו"ל רבא יחיד כללו של דבר לעולם פוסק כרבים. וגם י"ל הואיל דרב נחמן בב"מ (ס"ד) משמע דסובר דכ"ז שלא תבעו ליכא עליו חיוב לשלם וא"כ הלכתא כר"נ בדינא ורב הושעי' אזיל ג"כ בשיטת ר"נ ומשום האי סברא הוא דאמרינן דכל שאין בע"ח דוחקו ואינו תובעו הוה רק מבריח ארי ומש"ה פוסק הרמב"ם כרב אושעיא לגמרי ופוסק כחנן דפורע חובו הוה רק מבריח ארי ודוק בזה

(ג) ומעתה נבא לסוגיין דלפי האמור נוכל ליישב קושית התוס' הנ"ל דמ"ש מפורע חובו דמקרי מבריח ארי אע"ג דאית ליה פסידא ומכח זה נדחקו לומר דשני תירוצי הש"ס הם תי' אחד עיין היטב בדבריהם הקדושים אבל לפי האמור נוכל ליישב קושית התוס' הנ"ל ולומר דשפיר הם שני תירוצים בש"ס ויש נ"מ לדינא בין השני תירוצים והוא דתירוצא קמא הוא מבריח ארי מנכסי חבירו מדעתו האי שלא מדעתו וא"כ כל שהוא מדעתו חשיב מבריח ארי ולעולם פטור ול"ק מהא דפורע חובו משום דהוא מדעתו חשוב מבריח ארי ואין חילוק כלל בין בע"ח דוחק או לא ולעולם פטור. והדר מתרץ הש"ס א"נ מבריח ארי מנכסי חבירו לית ליה פסידא נלע"ד דה"פ מבריח ארי מנכסי חבירו לית ליה פסידא היינו דלחבירו לית ליה פסידא עדיין והיינו אם ראובן מבריח ארי מנכסי שמעון לית ליה פסידא לשמעון היינו שאין ההיזק ברור לפנינו עדיין אבל האי אית ליה פסידא כלומר דבנפלה לגינה הרי ההיזק לפנינו ושפיר חייב והתוס' בעצמם לקמן כתבו קצת כעין סברא זו עיין היטב בדבריהם וא"כ ל"ק מהא דפורע חובו דהא גם בפורע חוב עדיין אין ההיזק לפנינו דכ"ז שלא תובעו עדיין אינו מחויב לשלם לו וא"כ פטור וכ"ז שלא תובעו אבל כשתובעו המלוה ומקרי זה בע"ח דוחק דאז אית ליה פסידא דהיינו שהפסידא של הלוה מוכן אז לא מקרי מבריח ארי וחייב ודוק היטב בפי' זה כי בזה יהיו מיושבים קושיות התוס' שהקשו כאן מהא דב"מ (צ"ג) ומב"ק (קט"ז) וכו'

ומעתה שפיר יש נ"מ לדינא בין תי' קמא לתי' בתרא דלתי' קמא פורע חוב של חבירו פטור אפי' בבע"ח דוחקו הואיל דהוא מדעתו לעולם חשיב מבריח ארי ולתי' בתרא כל שהפסידא מוכן לפנינו דהיינו שבע"ח דוחקו חייב לשלם לו ולא מקרי מבריח ארי אלא בשאין בע"ח דוחקו וכמש"ל והבן

ומעתה לפי פי' זה נוכל ליישב דברי הרמב"ם ז"ל דלא הביא לדינא דאפי' בע"ח דוחקו ג"כ הדין כן אבל לפי האמור נוכל לומר דגם הרמב"ם ז"ל היה מפרש לסוגיין כן וא"כ לתי' בתרא כשבע"ח דוחקו חייב וזהו הנ"מ בין תירוצא קמא לתי' בתרא ופוסק הרמב"ם כתירוצא, בתרא כדרכו בקודש וא"ש ג"כ הא דלא הביא לתירוצא דרבא בכתובות (ק"ח) דמיירי בשלוה ע"מ שלא לפרוע משום דסתמא דש"ס כאן חולק ע"ז ודוק

[יד] (א) שם ע"ב בגמ' כיצד משלמת כו' מנה"מ א"ר מתנה דא"ק ובער בשדה אחר מלמד ששמין ע"ג שדה אחר כו' היכי שיימינן אריב"ח סאה בששים סאין כו' חזקיה אמר קלח בששים קלחים כו' עד לבסוף הסוגיא דמסיק הש"ס כחש גופנא איכא בינייהו אמר אביי הני תנאי ורשב"י אמרו דבר אחד כו' דתניא ר' יוסי אומר נכי חיה בן עזאי אומר נכי מזונות כו' כל הסוגיא והנה הרי"ף והרמב"ם ז"ל פסקו כחזקי' דמשערינן בס' שיעורין כמותן ופסקו כחכמים דרואין אותו כמה היתה יפה וכמה הוא יפה והאי פלוגתא אי חיישינן לכחש גופנא או לא חיישינן לא הביאו כלל וגם בש"ע בחו"מ (סי' שצ"ד) לא הובא כלל דין זה להלכה אי חיישינן לכחש גופנא ורק הרא"ש פסק דחיישינן לכחש גופנא והטור (בסי' שצ"ד) הביא שתי הדעות הללו ויתבאר אי"ה לקמן

ונראה פשוט מה דלא הביאו כלל להאי פלוגתא דכחש גופנא משום דזה דכחש גופנא שייך דוקא אי אמרינן דרואין אותן כאלו הן ענבים עומדת ליבצר וכר' יהושע וכרשב"י או לריה"ג דסובר נידון במשוייר דאז משלם לו כמו אילו הזיק פירות גמורין וא"כ שפיר שייך לומר דמנכין ליה כחש גופנא דהא אילו היו הפירות גדילין עד גמרן היה מכחש בהגפן אבל אם נימא דרואין אותו כמה היתה יפה וכמה היא יפה וא"כ אינו משלם לו רק כפי מה שהיו הפירות שוין בשעת, ההיזק וא"כ האיך שייך לומר דינכה לו כחש גופנא דהא באמת, לא משלם לו מה שהיה נכחש הגפן ושישלם לו מה שעבר הא באמת כבר הוכחש הגפן מעט ומה ינכה לו בזה והרי"ף והרמב"ם והמחבר שפסקו כחכמים דרואין אותו כמה היתה יפה וכמה היא יפה וא"כ אינו משלם לו רק כפי שהיו שוין הפירות בשעת ההיזק וא"כ לא שייך כלל האי סברא דכחש גופנא כלל ומש"ה לא הביאו כלל להאי דינא דכחש גופנא כן נלע"ד פשוט

אבל לא זכיתי להבין דברי הרא"ש ז"ל בסוגיין כאן (סי' ח') דפוסק ג"כ כחזקיה דמשערינן בס' קלחים וכתב עוד ובפירות שאינם גמורין שמין כמו שהוא עתה ודלא כריה"ג דאמר בחזיז נידון כמשוייר שבו ולא כר' יהושע דאמר בסמדר רואין אותו כאילו הן ענבים עומדת ליבצר אלא שמין כמו שהוא עתה בס' ובפירות גמורים דלא צריכי לארעא משלם פירות גמורים אם סאה סאה אם סאתים סאתים כר"ש והא דפליגי רשב"י ור' יהושע בכחש גופנא פסק מוהר"מ הלוי ז"ל דלא מנכין כחש גופנא דאמרו לו לר"ש אינו דומה מפוייסת לאנוסה ויחיד ורבים הלכה כרבים כו' ונראה לי דמנכין כחש גופנא כר' יוסי וכבן עזאי דאמר נכי חי' נכה מזונות כו' עכ"ל והטור בחו"מ (סי' שצ"ד) כתב וז"ל בהמה שאכלה או הפסידה פירות מחוברין