אמרי הצבי א רפד

דר"י משום פרוטה דר"י מ"מ הלא בע"כ הוא נעשה שומר אבידה וא"כ בודאי דחייב ג"כ בשליחות יד להיות לגמרי ברשותו אלא דאכתי יש סברא לומר דדוקא ש"ח הוא דחייב בשליחות יד אבל שומר אבידה לא יחייב בשליחות יד וגלי קרא דחייב בשליחות יד דכתיב על כל אבידה אבל עכ"פ לא מצינן למילף ש"ש משומר אבידה די"ל דוקא שומר אבידה הואיל דבע"כ נעשה שומר וא"כ הוא דחייב אם שלח בו יד אבל ש"ש גמור לא יתחייב בשליחות יד ומש"ה איצטריך קרא לאשמועינן דש"ש חייב בשליחות יד ולמ"ד דקרא אתא לאשמעינן דשליחות יד א"צ חסרון וילפינן דש"ש חייב בשליחות יד מק"ו מש"ח אבל בלאו הק"ו לא הוה ידעינן זה. וכמ"ש לעיל ויש עוד להאריך בזה וקצרתי

[יב] שם בתוד"ה נפלה לגינה וז"ל והוא שאינה יכולה לירד דא"כ [נלע"ד דצ"ל דאל"כ] אפי' נפלה משלמת מה שהזיקה דתחלתה בפשיעה וסופה באונס הוא כו' עכ"ל. ולכאורה לא זכיתי להבין דהלא לא הוי האונס בא מכח הפשיעה ולא ליחייב. והנלע"ד דצרכינן לומר דג"כ הוי האונס בא מכח הפשיעה דאם אינה יכולה לירד והמקום שהולכת בו הבהמה ברה"ר הוא גבוה הרבה מהגינה הסמוכה אז הבהמה יראה והולכת למרחוק ואינה הולכת כלל בסמוך בהקצה הסמוך לגינה ואינו בא שתפול להגינה אבל כשאינה גבוה הרבה הרה"ר מהגינה והבהמה יכולה לירד אז אינה יראה כ"כ והולכת בסמוך ועי"ז אירע שנפלה להגינה ומקרי שפיר האונס בא מכח הפשיעה כנלע"ד בזה. ועי' בשמ"ק כאן בד"ה נפלה מ"ש בשם תלמיד הר"פ ומ"ש הרשב"א בשם הראב"ד ז"ל

ולכאורה נראה דסברת הרשב"א בשם הראב"ד הוא משום האי טעמא לא מקרי תחלתו בפשיעה וסופו באונס הואיל דאין האונס בא מכח הפשיעה והתוס' ס"ל הסברא שכתבתי דשפיר מקרי אונס בא מכח הפשיעה. ועיין בש"ע (סי' שצ"ד ס"א) הביא הרמ"א שתי דעות הללו בש"ע ופוסק כדעת הרשב"א בשם, הראב"ד דפטור בכה"ג אם נפלה באונס והוא משום האי טעמא דאין האונס בא מכח הפשיעה. ועיין בשמ"ק כאן מ"ש בשם הראב"ד בחידושיו לפי' התוס' נראה דסובר דגם בכה"ג מקרי, אונס בא מכח הפשיעה היינו שכתב כן לשיטת התוס' אבל איהו לדידיה סובר דלא מחייב בכה"ג דאין האונס בא מכח הפשיעה וי"ל בזה

[יג] (א) דף נח ע"א בגמ' ואימא ה"נ מבריח ארי מנכסי חבירו מדעתו הוא האי לאו מדעתו אי נמי מבריח ארי מנכסי חבירו לית ליה פסידא האי אית ליה פסידא ע"כ. ובתוס' ד"ה א"נ וא"ת והרי פורע חובו דחשבינן ליה מבריח ארי בנדרים (דף ל"ג) אע"ג דאית ליה פסידא. ועיי"ש מ"ש דשני התירוצים שמתרץ הש"ס הם רק תי' א' עייש"ה ולכאורה דחוק קצת

ולולא דמסתפינא היה נ"ל לומר לתרץ קושית התוס' הנ"ל ולפרש סוגית הש"ס בכאן ובהקדם צריך אנכי להאריך קצת

הנה במסכת כתובות (דף ק"ז ע"ב) במתני' מי שהלך למדה"י ועמד אחד ופרנס את אשתו חנן אומר איבד את מעותיו נחלקו עליו בני כהנים גדולים ואמרו ישבע כמה הוציא ויטול כו' ובגמ' תנן התם המודר הנאה מחבירו שוקל לו את שקלו ופורע את חובו כו' אלא פורע לו את חובו הא קמשתרשי ליה אמר רב אושעיא הא מני חנן היא דאמר איבד את מעותיו ורבא אמר אפי' תימא רבנן הב"ע שלוה ע"מ שלא לפרוע בשלמא רבא לא אמר כר' אושעיא דמוקי לה כרבנן אלא ר"א מ"ט לא אמר כרבא כו' ועיין ברש"י ותוס' ובראשונים שם. ועי' ברא"ש כתובות הביא ב' התירוצים של ר' אושעיא ורבא וברא"ש על נדרים פ"ד (ס"ב) לא הביא רק תירוצא דמתרץ רבא והשמיט לדר"א ועיין בב"י ביו"ד (סי' רכ"א) תמה בזה דמדוע השמיט הרא"ש בנדרים לתירוצא דרב אושעיא ולא הביא רק התי' של רבא והי"ל להביא תירוץ של רב אושעיא דמוקי כחנן דהלכתא כוותיה וכתב הב"י דסובר הרא"ש דנהי דהלכה כחנן דפורע חובו של חבירו איבד מעותיו מ"מ גבי מודר הנאה חשיב ליה רבא כמהנהו ואסור ולהכי לא בעי לאוקמי מתני' כחנן, אע"ג דהלכתא כוותיה ואוקמה בדיהיב ליה ע"מ שלא לפרוע והלכה כרבא דבתרא הוא ומפני כך השמיט אוקימתא דרב, אושעיא ומזה הטעם איצטריך לאוקמי מתני' דזן את אשתו ואת בניו אפי' כרבנן כי היכי דתיקום לה אליבא דהלכתא דאי לא הוה מתוקמא אלא כחנן לא הוה מתוקמא מתני' דגבי מודר הנאה אליבא דהלכתא וכדפרישית אליבא דרבא ואפשר דלישנא דרבא דייק הכי כו' אבל הרמב"ם ז"ל כתב בפ"ו מהל' נדרים דמותר לו לפרוע שהרי לא הגיע לידו כלום אלא מנע ממנו התביעה ומניעת התביעה אינו בכלל איסור הני' כו' עי"ש. המורם מדברי הב"י דרבא סובר דלענין מודר הנאה גם חנן מודה דאסור לו לפרוע חובו של המודר אע"ג דפורע חובו של חבירו פטור אפ"ה מקרי הנאה לענין מודר הנאה ורב אושעיא סובר דלא מקרי הנאה כלל אלא שסובר הב"י דהרמב"ם חולק בזה על הרא"ש וסובר דאם נימא דפורע חובו של חבירו פטור ממילא לא מקרי תו הנאה. ולכאורה י"ל בזה דהא באמת סברתו של הב"י אליבא דרבא היא נכונה דנהי דאם פרע כבר חובו של חבירו דפטור מ"מ לכתחלה האיך מותר לו לפרוע חובו של המודר וגם דהב"י דייק לה לסברתו מדנקיט רבא הלשון אפי' תימא ד"ה גבי מודר הנאה דיהיב ליה וכו' כלומר אע"ג דהלכה כחנן צריכינן לאוקמא מתני' בגוונא אחרינא משום דבמתני' דבמודר הנאה מתניא מודה חנן דהויא הנאה ואסור ולפיכך צריך לאוקמי דיהיב ליה ע"מ שלא לפרוע כו' עייש"ה וא"כ מדוע לא מפרש הרמב"ם ז"ל ג"כ הכי דפליגי בזה הסברא ר' אושעיא ורבא וא"כ לדידן דפסקינן כחנן היל"ל דפסקינן כרבא ואף ע"ג דפורע חובו של חבירו שלא מדעתו פטור אבל במודר הנאה אסור וכרבא וגם דהש"ס נקיט לתירוצא דרבא לבסוף הי"ל למיפסק כן ומדוע פוסק הרמב"ם באמת דלא כרבא וסובר דמותר לו לפרוע חובו של המודר ולכאורה י"ל בזה

והנה הרמב"ם ז"ל בפכ"ו מהל' מלוה (הל' ו') וכן הפורע שטר חוב של חבירו שלא מדעתו אפי' היה החוב על המשכון אין הלוה חייב כלום ונוטל משכונו בחנם והרי אבד זה הנותן את מעותיו שמא היה הלוה מפייס את המלוה ומוחל לו עכ"ל ועיין בה"ה שם מפורש בגמ' נדרים (ל"ג) וכתובות (ק"ח) ובהלכות ומ"ש אפי' היה חוב על המשכון ירושלמי בהלכות שם עכ"ל ה"ה והנה לא הביא הרמב"ם להא דקאמר בירושלמי אפי' בבע"ח דוחק ג"כ יכול לומר מפייס הוינא ליה ומחל משמע דבבע"ח דוחק ס"ל להרמב"ם דחייב ועיין בש"ע חו"מ (קכ"ח ס"א) פוסק המחבר כהרמב"ם והוסיף דאפי' בע"ח דוחק ג"כ פטור ועיין בש"כ (סק"ג) תמה על המחבר שכתב דגם בבע"ח דוחק הוה הדין כן דהא הרמב"ם לא הביאו כלל להלכה ואי משום דהירושלמי כ' כן הלא הש"ס דילן חולק בזה וגם דהירושלמי בעצמו במסקנא לא מסיק כן רק דבבע"ח דוחק חייב עיי"ש ועיין באו"ת דחה דבריו יעוש"ה

(ב) ולעד"נ לומר בזה בדברי הרמב"ם ז"ל בהקדם מה שיש להסביר הא דאמר רב הושעיא הא מני חנן היא ומשום דהוה כמבריח ארי והלא אמאי הוי פורע חובו של חבירו רק מבריח ארי הא חזינן דהמקדש אשה בהנאת מחילת מלוה מקודשת וא"כ היכי הוי מבריח ארי הלא מיחשב הנאה מעליא מדחזינן דמהני לענין קידושין

והיה נ"ל להסביר הדבר עפ"י מ"ש הש"ך (בסי' רל"ב סק"ב) בשם הש"ג סו"פ הגוזל בתרא על הא דאר"נ בב"מ (דף ס"ד) האי מאן דיזיף פשיטי מחבריה ואשכח ביה טפייתא אי בכדי שהדעת טועה חייב להחזיר ואי לא מתנה בעלמא הוא דיהיב ליה והרי"ף הביאו בסו"פ הגוזל בתרא וכתב הש"ג עלה וז"ל וכן נראה בעיני שהמלוה את חבירו ואינו תובע הלואתו אין הלוה חייב לשלם לו מאליו הואיל ואינו תובעו במתנה ביקש ליתן לו עכ"ל ובש"כ הניח בצ"ע עיי"ש והמעיין היטב בהאי דינא דהש"ג יראה מבואר דנפקא ליה להאי דינא מדינא דר"נ וא"כ לדידן דפסקינן הלכתא כר"נ בדינא הוי באמת הדין כן כמ"ש בש"ג הנ"ל. וא"כ לפי"ז שפיר נוכל להבין הא דפורע חובו של חבירו חשיב מבריח ארי בעלמא הואיל דכ"ז שלא תובעו ליכא עליו חיוב לשלם ורק