אמרי הצבי א רפ

הדין דגם בגבו מעות ג"כ הוי הגבאי רק ש"ח ובנאמן הקהל כתב שם הנתה"מ בריש דבריו דאפילו בגבו מעות ונאבדו ג"כ הנאמן פטור ואותן האנשים שגבו מהן המעות צריכין לשלם מחדש המגיע מהן יעוש"ה

ולע"ד הוה הדין דבגבאי שגבה מעות הוה בודאי ש"ש וכן בנאמן הקהל שגבו לצורך הקהל מעות לפמ"ש הש"ך דהוי הנאמן ש"ש משום פרוטה דר"י דעושה מצוה א"כ בודאי די"ל דחייב לשלם ורק בלקח משכון בזה הוי הדין דפטור משום דלא הוי ש"ש לבעל המשכון והם צריכים לשלם לצדקה ולקהל המגיע מהם ובגבאי צדקה בודאי הוי הדין כן דבגבו מעות הוי ש"ש משום המצוה וכן בנאמני הקהל לפ"ד הש"כ דזה מיחשב ג"כ ש"ש משום המצוה. והש"כ (בסי' ע"ב ס"ק ל"ד) הביא תשובת הגאונים נאמני הצבור שמשימין עליהם לגבות המס ולפקח על עסקיהם הם כש"ח ופטורים מגנבה ואבדה וכתב הש"כ דאתיא כמאן דפסק כרבה ולא כר"י ע"ש ולע"ד אולי מיירי בתשובה שם בתופסי משכון על המס אבל בגבו מעות י"ל דגם הגאונים סברו דהוה ש"ש ודוק

[ח] (א) דף נז ע"א בגמרא איתיביה רבה לר"י השב אין לי אלא בביתו לגינתו ולחורבתו מנין ת"ל תשיבם מ"מ כו' כל הסוגיא

ולכאורה יש לעיין בשומר אבדה שבא בעל האבדה ואמר סימנים אלא שעדיין לא לקחה לביתו ועדיין הוא ביד המוצא והמוצא כבר אמר לו שיוכל ליקח אם עדיין הוא ש"ש או ש"ח או דגם ש"ח לא הוה תו עלה

והנה ש"ש לאחר שכלתה זמנו ששכרו לשמור אם הוה עכ"פ ש"ח עד שיחזיר החפץ המופקד עיין במס' ב"מ (מ"ט ע"א) ההוא גברא דיהיב זוזא אשומשמי לסוף אייקר שומשמי הדרי בהו ואמרי לית לן שומשמי שקול זוזך לא שקול זוזי איגנוב אתא לקמיה דרבא א"ל כיון דאמרי לך שקול זוזך ולא שקלת לא מיבעיא ש"ש דלא הוי אלא אפילו ש"ח נמי לא הוי כו' וכתבו בתוס' ד"ה אלא והא דאמר בפרק האומנין (דף פ' ע"ב) טול שלך והבא מעות ש"ח היינו משום דמעיקרא היה ש"ש וכשאמר ליה טול שלך לא לסלק עצמו לגמרי משמירה קאמר אלא שלא יהיה ש"ש עכ"ל משמע מדברי התוס' דכשהיה מעיקרא ש"ש אמרינן דאף שסילק עצמו מהשמירה היינו משמירה שהיה מקודם עלה הוא דסילק עצמו ולא הוי תו ש"ש אבל ש"ח מיהו הוי אבל אם מעיקרא לא היה רק ש"ח אמרינן דכשסילק עצמו משמירה לגמרי סילק נפשיה מדין שמירה ואפילו ש"ח ג"כ לא הוי ומש"ה בההוא עובדא דשומשמי דלא הי' מעיקרא רק ש"ח וכשסילק עצמו מהשמירה וא"ל שקול זוזך אמרינן דלא הוי אפילו ש"ח כלל

אולם י"ל דהא היה יכול להשתמש בהמעות שלקח מן הלוקח על השומשמי וא"כ הו"ל לוה עלייהו וראיתי במח"א בהל' שומרים (סי' כ') שהביא דברי התוס' הנ"ל וכתב עלה וז"ל ולכאורה נראה דזה אתי שפיר לפמ"ש התוס' בפ' המפקיד (דף מ"ג ע"א) דאסור ללוקח להשתמש במעות ואינו אלא ש"ח אבל לפי לשון האחר שפי' דמותר הלוקח להשתמש במעות דהא ודאי בההוא עובדא דשומשמי מעיקרא הלוקח ש"ש היה או חייב אפילו באונסין הדרא קושיא לדוכתה, כו' עיי"ש בדבריו שהאריך בזה וכתב ליישב דברי התוס' דבההוא עובדא דשומשמי מכי הדרי בהו ואמרו דלית לן שומשמי נפטרו מדין ש"ש ואינם אלא ש"ח וכי חזרו ואמרו ליה טול את שלך לסלוקי עצמם משמירה לגמרי קא"ל משא"כ באומנין דהוי ש"ש כי א"ל טול את שלך לא לסלוקי עצמם משמירה אלא לאפטורי נפשייהו מגנבה ואבידה כדין ש"ש. וכן נראה מדברי הבעה"ת (שער נו"ן) עכ"ל וכתב שם בהג"ה וז"ל לפי האמור נראה דש"ש אפילו שאמר טול את שלך ש"ח מיהו הוי אמנם אם הקדים לו שכרו ואחר שעבר זמן מה א"ל טול את שלך אף שמדברי התוס' נראה דאף בכה"ג ש"ת הוי מדברי רש"י ז"ל בסוגיא דהאומנין (דף פ"א) גבי מאי דקאמר תלמודא טול את שלך איצטריכא ליה סד"א ש"ח נמי לא הוי קמ"ל ופירש"י ש"ח לא הוי דאינו שומרו לו עוד קא"ל קמ"ל דאינו תופסו על שכרו הוא קא"ל עכ"ל. נראה דכה"ג שכבר נתן לו שכרו אם א"ל אחר זמן טול את שלך אפילו ש"ח לא הוי כו' עיי"ש בהג"ה מ"ש עוד בזה. וא"כ הכא בשומר אבדה לאחר שאמר בעל האבדה הסימנים והמוצא א"ל טול שלך אם הוי ש"ח עכ"פ או דגם ש"ח לא הוי תליא בשיטת רש"י ותוס' דלשיטת רש"י כל שהקדים לו שכר שמירה וא"ל הש"ש להמפקיד טול שלך דלא הוי אפילו ש"ח ג"כ וא"כ ה"ה גם גבי שומר אבדה לא הוי אפילו ש"ח ג"כ אבל לשיטת התוס' דגם כשהקדים לו שכרו וא"ל טול שלך הוי עכ"פ ש"ח א"כ ה"ה הכא בשומר אבדה ג"כ הוי ש"ח עכ"פ

אולם יש לומר עוד דאפילו לשיטת התוס' דסברי דבכה"ג הוי ש"ח עכ"פ מ"מ זה דוקא ללישנא קמא אליבא דר"י דטעמא דהוה ש"ש משום פרוטה דר"י וא"כ הוי ממש כמו ש"ש דעלמא שמקבל שכר שמירה וא"כ אף שכבר אמר בעל אבדה סימנים וא"ל המוצא טול שלך הוי אכתי ש"ח עכ"פ אבל ללישנא בתרא אליבא דר"י דהוה ש"ש משום דרחמנא שעבדיה בע"כ א"כ י"ל דכשנודע של מי הוא האבדה וא"ל המוצא טול שלך דאז תו כלתה שמירתה לגמרי ואפילו ש"ח לא הוי תו משום דלא שעבדיה רחמנא בע"כ אלא כ"ז ששם אבדה עליה אבל לא לאח"כ ופקע שעבודיה לגמרי ודוק בזה

והנה י"ל עוד היכא דלא א"ל טול שלך רק שבעל האבדה אמר סימנים אם הוי ש"ש עדיין או דלא הוי אלא ש"ח או דאפילו ש"ח ג"כ לא הוה. והנה בש"ש שכלתה זמנו שקיבל עליו לשמור בשכר אם הוי עדיין ש"ח עכ"פ זה למד הב"י (בסי' שמ"ג) דהוי ש"ח מדחזינן דשואל שכלתה זמן השאלה דהוי ש"ש עכ"פ וה"ה בש"ש שכלתה זמנו ג"כ נחית חד דרגא והוי ש"ח עכ"פ וכ"פ בש"ע חו"מ (סי' שמ"ג ס"ב) ועיין במח"א הל' שומרים (סי' י"ט) האריך לפלפל בזה ומסיק ג"כ להלכה כן וא"כ ה"נ בשומר אבדה דהוה ש"ש מטעם פרוטה דר"י א"כ אפילו כשאמר בעל האבדה הסימנין אם לא א"ל המוצא טול שלך לכ"ע הוי ש"ח עכ"פ אפילו לשיטת רש"י דס"ל דאפילו ש"ח לא הוי תו היכא דא"ל טול שלך אבל היכא דלא אמר לי' טול שלך שפיר הוה ש"ח עכ"פ וכל זה ללישנא קמא אליבא דר"י דשומר אבדה הוי ש"ש משום פרוטה דר"י אבל ללישנא בתרא דהוי ש"ש משום דרחמנא שעבדיה בע"כ א"כ זה דוקא כשעדיין מחויב לשמור דהיינו כשעדיין הוא אבדה שאין ידוע של מי הוא אבל כשנודע של מי הוא שבעל אבדה יודע מי הוא המוצא אפילו ש"ח ג"כ לא הוי תו ואמרינן דלגמרי כלתה לה שמירתו דהי"ל לבעל האבדה לילך להמוציא וליקח אבדתו

(ב) והנה לכאורה י"ל גם לרבה דס"ל דשומר אבדה הוי ש"ח אם לאחר שאמר בעל האבדה סימנים ולא לקחה עדיין מיד המוצא אם המוצא הוי עדיין ש"ח או דאמרינן לרבה דסובר דלא הוי אלא ש"ח וכשאמר בעל אבדה סימנים ויודע מי הוא המוציא ויכול ליטלה ולא נטלה דאפילו ש"ח לא הוי תו כלל

והנה המח"א שם בהל' שומרים (סי' י"ט) נסתפק בזה בש"ח שכלתה זמן שמירתו ואח"כ נאבד אצלו בפשיעה אם חייב הש"ח בפשיעה או לא והביא דברי הב"י (בסי' שמ"ג) ובש"ע שם שהבאתי לעיל ומפלפל המח"א לסתור ראייתו משואל וכתב שם וז"ל ואף את"ל דש"ש לזמן ועבר הזמן ש"ח הוי כמש"פ מרן בשלחנו הטהור מ"ט דזמן לא היה אלא שבעבור הזמן אינו עוד ש"ש אבל ש"ח מיהו הוי מ"מ בנ"ד שהוא ש"ח וא"ל שמור זה עד זמן פלוני כשעבר הזמן אף ש"ח לא הוי דהא עד אותו זמן קיבל להיות ש"ח ולא יותר. איברא דראיתי לריטב"א ז"ל בפ' האומנין וז"ל ומסתברא דפקדון בעלמא שיש בו זמן והגיע זמנו ש"ח הוי עליו עד שיאמר לבעלים טול את שלך שאיני רוצה לשומרו וכדאמרינן גבי אומן שאומר גמרתיו עכ"ל. וכבר כתבתי שאין מכאן ראיה והאריך בזה עיי"ש והנה אין ספר הריטב"א בידי לעיין בו אולם ראיתי בשמ"ק שם בב"מ (דף פ"א ע"א) בד"ה או דילמא ש"ש נמי לא הוי פי' אבל ש"ח פשיטא דהוי דהא לא סגי בלא"ה כיון שחייב להחזירה לרשות הבעלים מדעתם ואסיקנא דש"ש הוי דהואיל ונהנה מהנה ומסתברא דפקדון בעלמא שיש בו זמן והגיע זמנו ש"ש הוה עליו עד שיאמר לבעלים כו' הריטב"א. וכן הביא הקצוה"ח (בסי' שמ"ג סק"א) דברי הריטב"א וכתב בו ג"כ והגיע זמנו ש"ש הוה עליו כו' והמח"א העתיק הגירסא והגיע זמנו ש"ח הוה עליו ולפי הנראה גירסת המח"א נכונה יותר כנראה למעיין בזה וא"כ הוה הדין דש"ח אפילו לאחר שכלתה זמנו ג"כ הוה ש"ח עדיין עד שיאמר לו טול את שלך: