אמרי הצבי א כז

משלם דמי מה שאכל שאינו לוקה ומשלם ואם אכל בשגגה מוסיף חומש כו' ובכ"מ מ"ש ואינו משלם כו' בר"פ אלו נערות דף ל"ב אמרינן דלרבי יוחנן כל היכא דאיכא ממון ומלקות ואתרו ביה מילקא לקי ממונא לא משלם. וברפ"ז דתרומות תנן האוכל תרומה מזיד משלם את הקרן ואינו משלם את החומש ומוקי לה התם ר"י בירושלמי בשלא התרו בו אבל התרו בו לוקה ואינו משלם עכ"ל. ועיין ברמב"ם פ"א מהלכות מעילה ה"ג כל המועל בזדון לוקה ומשלם מה שפגם מן ההקדש בראשו כו' וכתב בגליון הרמב"ם עלה תימא והא אין אדם לוקה ומשלם ורבינו עצמו פסק בפ"ו מהלכות תרומות הלכה ו' כו' וכבר נשאלה שאלה זו מאת הרב הגדול מו"צ מוהר"ש אאליון להרב המובהק החסיד מוהר"ש אבוהב ותשובתו תמצא בספר דבר שמואל סי' שכ"ו ואח"כ זה שמעתי מפי הרב המורה השואל הנ"ל דתי' דלצדדים קתני והאריך בקו' ע"ז דלפעמים הרמב"ם קיצר במקום שאמרו להאריך עכ"ל הגליון. והנה מ"ש לצדדים כו' היינו דהא דמשלם היינו בלא אתרו ביה. ולפע"ד קשה להעמיס כן בדברי הרמב"ם ז"ל. ולע"ד לפי האמור מובן שפיר דהנה בתרומה משכחת לה הלאו בלא תשלומין כגון שהזר אכל תרומה שנפלה לו מאבי אמו כהן או אפילו בתרומה דידיה דעדיין לא נתנה לכהן דהוי ממון שאין לו תובעים ורק מפני גזל השבט צריך לשלם וי"ל בזה. אבל בתרומה שנפלה לו מאבי אמו כהן בודאי דליכא כלל חיוב תשלומין והלאו איכא וגם חיוב ממון משכחת לה שאכלו בשוגג דליכא מלקות או דלא התרו בו. ומשום הכי אם אכל זר תרומה דכבר אתא ליד כהן דאיכא גם כן חיוב תשלומין תו אמרינן קלב"מ ופטור אם אכלן במזיד ובהתראה. אבל בנהנה מן ההקדש בזדון דלעולם לא משכחת הלאו בלתי החיוב ממון בזה שפיר אמרינן דלוקה ומשלם כיון דהתורה חייבה לשניהם למלקות ולממון ולא מיפטר בזה מטעם קלב"מ. ומיושב שפיר דברי הרמב"ם אם נימא דסובר כסברת הר"י וכפירושו של המוהרמ"ל ודוק

(ג) והנה במסכת ב"מ דף צ"א ע"א ת"ר החוסם את הפרה ודש בה לוקה ומשלם ד' קבין לפרה וג' קבין לחמור והא אינה לוקה ומשלם כו' רבא אמר אתנן אסרה תורה אפילו בא על אמו ופירש"י וחייב לצי"ש ר"פ אמר משעת משיכה איחייב לה במזונותיה ומילקי לא לקי עד שעת חסימה. וכ"פ בש"ע חו"מ סי' של"ח ס"ד כתירוצו דר"פ. והנה לכאורה התם הוי ג"כ בענין אחד במעשה אחת. ואפילו הכי לרבא אמרינן ביה קלב"מ ולר"פ דמחייב הוי הטעם משום דאין באין כאחד. אולם לאחר העיון א"ש דהא כי חסם פרתו ודש בה דאז ליכא כלל חיוב ממון ולוקה שפיר. וא"כ משכחת לה חיובא דמלקות בלבד בלא חיוב ממון כלל. ומשום הכי היכא דדש בפרת חבירו וחסם דאז איכא גם כן חיוב ממון אמרינן דקלב"מ ופטור מתשלומין לרבא ולר"פ דחייב בתשלומין הוה הטעם משום דבשעת משיכה כו' והר"י ז"ל לא קאמר לסברתו הנ"ל אלא היכא דלא משכחת לה כלל חיובא דמלקות בלא חיוב ממון בהדי' ובכי האי גוונא שפיר כתב הר"י ז"ל דבכה"ג לא שייך לומר קלב"מ להיות פטור מתשלומין וכמש"ל

ועוד י"ל ליישב הא דחוסם פי פרה דהתם הא דחייב לשלם הוא מטעם גזל דהא הואיל דהתורה אמרה לא תחסום שור בדישו א"כ הוי כאילו התנה בפירוש שיתן מזונות להפרה לאכול. דהנה באמת י"ל הא אמאי צריך לשלם הא לא הוה רק כמו גורם ומניעת הריוח. אולם צריכינן לומר הואיל דהוה כמו תנאי א"כ צריך לשלם מדינא. ובאמת כתב שם השמ"ק בב"מ בשם חכמי הצרפתים שיטה אחרת בזה לומר שאף הב"ד מחייבין ליתן אף בחייבי מיתה ואין גורסין מי אמרינן ליה זיל שלים וכו' וכן בלקוט תאנה ותקנה לי גנבותיך ב"ד מחייבין ליתן. וכן החוסם את הפרה משלם לא אמרו אין אדם מת ומשלם אלא בדבר הבא דרך נזיקין. אבל בדבר שקיבל עליו דרך תנאי ומשא ומתן כגון אתנן וחוסם אף אם לא קיבל עליו הרי הוא כמי שקיבל הואיל ומן התורה הוא וכן מכר בשבת כו' והשמ"ק סיים דשיטת הסוגיא אינה מוכרחת כדבריהם עכ"ל. אבל מ"מ עיקר החיוב מה שחייב לשלם גבי חוסם פי פרה הוא משום דהוי כמו גזל אבל קרא מיותר לחייבו לית לן. ואם כן שפיר משכחת לה החיוב תשלומין על גזל לשלם היכא דליכא מלקות. וא"כ בכה"ג הואיל דמשכחת לה לחיוב תשלומין בלא שום חיוב מלקות דחסימה בכה"ג שפיר סובר רבא דאמרינן בזה קלב"מ. ור"פ דמחייבו בתשלומין הוא מטעם אחר הואיל דהחיוב ממון והחיוב מיתה אינן באין כאחד. והנה לרבי דסובר בסנהדרין דף ע"ט ע"א דקרא דנפש תחת נפש אתא דאף אם איכא אסון ג"כ משלם דמי אשה הא אי לאו דגלי קרא בהדיא הוה אמינא דאמרינן בזה קלב"מ ורבנן דפליגי על רבי וסבירא להו דאמרינן ביה באמת קלב"מ. וכמבואר שם בסנהדרין וס"ל דנתכוין להרוג את זה והרג את זה חייב מיתה. והרמב"ם ז"ל בפרק ד' מהלכות רוצח וש"נ ה"א פוסק המתכוין להרוג את זה והרג את זה פטור ממיתת ב"ד ומן התשלומין כו' ועיין בכ"מ שכתב הטעם למה פסק כן. ואם כן קשה לכאורה הא בכי האי גוונא לא אמרינן קלב"מ למיפטר מממון הואיל דעיקר החיוב שחייב לשלם ממון דמי הנהרג הוא רק בכה"ג ולא משכחת לה בענין אחר. ובכה"ג לסברת הר"י הנ"ל וגם לפמ"ש לעיל בשיטת הרמב"ם דסובר כסברת הר"י א"כ לא שייך לומר בכה"ג קלב"מ למיפטר מן תשלומין. מיהו י"ל בזה הא דרבי מחייב ליה מקרא דנפש תחת נפש בנתכוין להרוג את זה כו' דחייב לשלם ממון היינו הואיל דאית לן מיעוטא מקרא דעליו דאדם שהרג פטור מכופר אם כן הוה אמינא דגם דמים דהיינו מה שהיה הנהרג שוה ג"כ יהיה פטור אע"ג דלא הוי כלל חיוב מיתה כגון נתכוין להרוג את זה והרג את זה. ומשום הכי צריכינן קרא לחייבו ממון בכה"ג. וזה הוא כוונת התוס' כאן שכתבו וכאן נמי אין שייך להזכיר תדב"ח דלקמן דף כ"ו משמע דאי לאו קרא דעליו ולא על האדם הוה ילפינן אדם משור שיתחייב מזיד מיתה וכופר ומעליו פטרו ליה אפילו שוגג דומיא דשור דאין מזיד לשור כו' וכוונתם הוא דרק הואיל דגלי קרא עליו ודרשינן ולא על האדם לפטור הא אי לאו הכי היה חייב לשלם ואם כן נוכל לומר דלרבי גם כן הוה אמרינן כן דפטור גם מדמים. ומשום הכי צריכינן קרא דנפש תחת נפש. ועיין לקמן בדף כ"ו ע"א תוס' ד"ה ויהא אדם מ"ש בזה

ומה שפסק רבינו הרמב"ם ז"ל דנתכוין להרוג את זה והרג את זה דפטור ממיתת ב"ד ומן התשלומין. וכתב הכ"מ דפוסק כתנא דב"ח וכמבואר שם בארוכה ובמגדל עוז האריך בביאור דבריו יעויין שם היטב. ולרבנן דסברי דאיכא חיוב מיתה ולא ממון נוכל לומר בזה דרבנן סברי גם כן דהואיל דילפינן מקרא דעליו ולא על האדם,. ומשום הכי פטור מכופר וממילא דה"ה מדמים פטור דגלי קרא או דסברי דאין דמים לבן חורין. והרמב"ם ז"ל בפ"י מהלכות נזקי ממון הלכה י"ד פוסק בהדיא דאין דמים לבן חורין. וא"כ הרמב"ם לשיטתו פשיטא דא"ש מה שפסק בנתכוין להרוג את זה והרג את זה דפטור ממיתת ב"ד ותשלומין ונוכל לומר דלרבנן גם כן הוה הדין כן ודוק היטב בכל זה ויעויין בתוס' סנהדרין שם בד"ה בין ובב"ק שם דף כ"ו ע"א בתוס' ד"ה עליו ובד"ה ויהא אדם. ויעויין בחידושי הר"ן מס' סנהדרין ע"ט מ"ש בזה ודוק

(ד) והנה לפי הנראה מדברי השמ"ק כתובות דף למ"ד ע"ב שהאריך שם בביאור הסוגיא ובדברי התוס' דכתובות שם ד"ה זר ובתוס' פסחים הנ"ל נראה קצת שמפרש לדבריהם דהא דכתבו דבהקדש לא אמרינן קלב"מ לרבי דסובר הזיד במעילה במיתה ולאביי דסובר דמיתה בידי שמים גם כן פוטר מתשלומין לרנבה"ק. אם כן איך משכחת לה שיחייב קרבן מעילה במזיד ואף אם הוא שוגג גם כן לא משכחת לה דיחייב קרבן מעילה דהואיל דאם היה מזיד היה פטור משום דקלב"מ. אם כן גם בשוגג אמרינן קלב"מ ולא משכחת לה קרבן מעילה [וכעת נלע"ד להוסיף עוד להקשות להסוברים דחייבי מלקות שוגגין פטורין מתשלומין. אם כן גם לדידן תיקשי דהיאך משכחת לה דחייבה תורה קרבן מעילה הא לעולם הוה חייבי מלקות שוגגין וי"ל בזה] וכתב השמ"ק לפרש דברי התוס' שכתבו דגלי קרא היינו דהתורה גלי דבהקדש לא אמרינן קלב"מ וכו' יעויין שם היטב בדבריו. ועיין בפרשת דרכים דרוש כ"ו דרך מצפה שהביא קושית התוס' הנ"ל וכתב וז"ל ותי' דגזרת הכתוב הוא בהקדש דלא אמרינן קלב"מ למיפטר מתשלומין. דאל"כ אין לך אדם שמועל בהקדש. והרב בצלאל בחידושיו הרחיב הדיבור בזה וכתב דאף לדידן דלא קיימא לן כרנבה"ק מ"מ צריכין אנו לתירוץ התוספות דהא אנן קיימא לן דהיכא דאיכא מלקות אין אומרים לוקה ומשלם ואלו הרמב"ם בפ"א מהלכות מעילה כתב דכל המועל בזדון לוקה ומשלם מה שפגם מן ההקדש בראשו. הרי דגבי הקדש סבירא ליה להרמב"ם דאדם לוקה ומשלם כו' יעויין שם היטב. ואם כן אם נימא דהטעם הוא דהואיל דבהקדש דוקא גלי קרא דלא אמרינן בזה קלב"מ אם כן לכאורה אין ראיה משם לסברת הר"י הנ"ל שכתבתי לעיל. אולם פשטן של הדברים נלע"ד