אמרי הצבי א רעז

ואפי' מהפסד דלא שכיח כ"כ א"כ דומה זה תו כמו אבידה ומחויב השליש לשמור מכל נזק כמו שומר אבידה ממש דדינו כמו ש"ש דמחויב בשיטוח וניעור יתירתא. ולא דמי לשאר ש"ח דעלמא דהתם יכולין הבעלים לשוטחה בכל עת הצורך לשמירה יתירתא ולא נתחייב כלל הש"ח בזה ואפי' אם הלכו למדה"י כל שלא היה באונס הוי כמו אבידה מדעת אבל בשליש שאין השנים שהשלישו יכולין לשוטחה ולנערה שפיר נעשה השליש ש"ש משום דהוי כמו שומר אבידה דעלמא והכא לא שייך לומר דשומר אבידה בעי למשוך דהא השליש עושה בה משיכה גמורה דהא בשעה שהשלישו החפץ יודעין אנו שיצטרך השליש לשוטחה ולנערה בכל עת הצורך אפי' בשיטוח וניעור יתירתא אפי' מה שאין הש"ח צריך לעשות א"כ מיד חל משיכתו של השליש בהחפץ ונעשה ממש שומר אבידה וא"כ להסוברים דשומר אבידה הוי ש"ש נעשה השליש ג"כ ש"ש וא"כ לדידן דפסקינן דשומר אבידה אי הוה ש"ש הוה ספיקא דדינא ומהני תפיסה א"כ ה"ה בשליש ג"כ וכמ"ש הש"כ וא"כ יש לפסוק כהש"כ ז"ל כנלע"ד לכאורה ודוק בזה

שוב ראיתי בשמ"ק ב"מ על (דף פ"ב ע"א) בד"ה דכ"ע באה"ד שם וז"ל וא"ת מאי איריא מלוה על המשכון אפי' שומר פקדון יהיה ש"ש עליו מן הסתם דהא מחייב לנערה ומשתכר פרוטה דר"י וי"ל דגבי שומר כיון דמיד בעלים בא לו וכל עיקר לא נחית אלא לשמירה דעלמא וקיבלו סתם אנן סהדי דלא נחית אלא להיות ש"ח ואע"פ שלא פירש כמו שפירש דמי אבל באבידה שבא לו שלא לדעת בעלים ולא בא לו משום שמירה אלא משום מצוה וכן במלוה על המשכון שלא בא לו אלא משום מצוה אני אומר דדעתו להיות ש"ש בפרוטה דר"י א"נ שתנאי ב"ד הוא שיהיה בכך הריטב"א ז"ל עכ"ל. הרי מבואר קושיא זו בהריטב"א ז"ל ולפי מה שכתבתי יתיישב היטב דש"ח דעלמא לא נעשה ש"ש בשביל שיטוח וניעור הואיל דנתן לו לשמור ויכולין הבעלים בעצמן לשוטחן שטיחותא יתירא וא"כ אין השומר מחויב כלל לשוטחה שטיחותא יתירתא ומשום דהוי כמו אבידה מדעת ולא נעשה שומר אבידה עליה כלל ואולי נוכל לכוין גם דברים הללו שכתבתי בתירוצו של הריטב"א ז"ל, ועי' באו"ת (סי' ע"ב ס"ק י"ז) הביא דברי הריטב"א הנ"ל וע"ש מ"ש בזה

ועיין בפ"י כאן הבאתיו לעיל שכתב דכל שעושה מטעם חיוב לא נעשה ש"ש בשביל זה דאל"כ הכי נימא בפקדון שהלכו בעליו למדה"י דמחויב הנפקד לשוטחה ולנערה הכי נימא דנעשה ש"ש ע"ש בדבריו. ולפי מה שכתבתי אין ראיה משם דבאמת בפקדון שהלכו בעליו למדה"י אינו מחויב בשיטוח וניעור רק כמו ש"ח דעלמא אבל לא כש"ש וי"ל בזה

(ד) ועיין בחו"מ (סי' ע"ב ס"ו) וז"ל המלוה על המשכון ומת אף בנו נעשה עליו ש"ש ומקורו מדברי הנ"י בב"ק פרק הגוזל ומאכיל כתב שם כן בשם הריטב"א בההיא הנאה דתפיס ליה אזוזי. והמוהרש"ל שם ביש"ש (סי' ד) הביא דברי הריטב"א הנ"ל ותמה בזה דמניין לו להריטב"א ז"ל סברא זו להיות שומר בהא דתפס אזוזי בשלמא גבי אומן שייך לומר דהוה ש"ש בההיא הנאה דתפיס ליה בשכרו לפי שהשכר נם הוא רווח והנאה שלו אבל מה שתפס אממונו שהלוהו מנ"ל שיהיה נחשב לש"ש בשביל זה ועוד דא"כ כל מלוה על המשכון יהיה ש"ש מטעם זה ולמה הוצרך הש"ס בשבועות לאשכוחי טעמא אמאי הוה ש"ש תיפוק ליה משום דתפס ליה אזוזא אע"כ דלא שייך האי טעמא רק גבי אומן וא"כ כמו דאביהן המלוה עצמו לא נחשב ש"ש בשביל האי טעמא א"כ ה"ה בנו של המלוה ג"כ לא נחשב ש"ש משום האי טעמא דתפיס ליה אזוזי והאריך בזה והש"ך שם (בס"ק ל"ו) האריך ליישב דברי הריטב"א ורבו הנ"י ז"ל וכתב עוד הש"ך בטעמא של גוף הדין דבנו של המלוה הוי ש"ש משום דיצטרך בנו לנער המשכון ולשוטחה בעת הצורך ואף שהמוהרש"ל בעצמו הרגיש בזה וכתב דלא שייך לומר כן אלא גבי שומר אבידה ולא גבי מלוה על המשכון דאין זה מצוה דלהנאתו קא מכוין שלא יתקלקל המשכון שמעותיו עליה עכ"ל המוהרש"ל מ"מ אין דבריו מוכרחין שהתוס' והרא"ש והטור שכתבו להדיא דמלוה על המשכון הוה ש"ש לרב יוסף מה"ט דפטור מלמיתב ריפתא לעניא בשעה שישטחנה וינערה וא"כ אף בבנו שייך האי טעמא והאריך שם בזה עיי"ש. וכבר האריכו גדולי המחברים ז"ל בענין זה לבאר דבריהם הקדושים ופלפלו בענין זה הואיל אם לא ישטחנה יהיה חייב לשלם דיהיה נחשב כפושע וא"כ כל שעושה הדבר הזה בכדי שלא יתחייב א"כ לא מיחשב מצוה ואמאי יהיה כש"ש וכבר הבאתי לעיל דברי הפנ"י בזה ועי' באו"ת כאן ובנתה"מ ובים התלמוד מ"ש בזה

ולעד"נ ליישב דברי המוהרש"ל ז"ל על הדרך שכתבתי לעיל והעירותי בזה לעיל כ"פ והבאתי דברי הקצה"ח דבשומר אבידה לכ"ע בעינן שיעשה בה משיכה ואי לא משך לא נעשה שומר כלל ואפי' לשיטת התוס' והרא"ש דס"ל דכל שומרים דעלמא לא צריכים לעשות משיכה אבל שומר אבידה מודים דבעינן דוקא שיעשה משיכה ואי לא משך לה אדעתא להיות שומר אבידה עליה לא נעשה כלל שומר אבידה עליה וא"כ שומר האבידה גמור הרי עשה משיכה בשעה שמוצאה והגביה וכן מלוה על המשכון ג"כ עשה בו משיכה בשעת הלואתו וא"כ אמרינן דהוה ש"ש כמו שומר אבידה ממש ואמרינן דמיקרי עוסק במצוה ופטור מן המצוה וגם בשעת שיטוח וניעור ג"כ מיקרי עוסק במצוה דהוי כמו שומר אבידה ממש. אבל אם מת המלוה והמשכון שייך לבנו א"כ הרי אנו רוצים לומר דבנו יהיה נעשה ש"ש משום דמרויח פרוטה דר"י דהא צריך לשוטחה ולנערה וע"ז שפיר קשה דהא אתה רוצה לומר דבנו של המלוה יהיה נחשב ש"ש משום דהוי כמו שומר אבידה ממש וא"כ בעינן שיעשה בה משיכה כמו שאר אבידה דעלמא והכא הרי לא עשה בנו שום משיכה וא"כ לא נעשה שומר אבידה בלל ונהי דאביו דהיינו המלוה נעשה ש"ש משום דהוה עוסק במצוה ומרויח ליה פרוטה דר"י מ"מ כשמת המלוה לא נתחייב בנו במה שנתחייב אביו אטו אם ש"ש גמור ימות נימא דחל החיוב גניבה ואבידה על נכסיו בודאי דז"א דהואיל דמת הרי הוא אונס גמור ופקעה לה חיוב שמירת ש"ש ועיין בקצה"ח (סי' ע"ב ס"ק י"ב) שכ"כ וא"כ אנו באין לומר דבנו של המלוה הוא ש"ש משום פרוטה דר"י דצריך לשוטחה ולנערה ובאמת אינו מחויב כלל בשיטוח וניעור הואיל דלא משך ולא נעשה שומר כלל ודוק בזה

וי"ל עוד באופן אחר על הדרך שכתבתי לעיל לחלק בעניני שיטוח וניעור אולם קצרתי כאן

[ז] (א) שם ע"ב ר"י אמר ש"ש בההיא הנאה דלא קבעי למיתב ריפתא לעניא כו' כל הסוגיא. ולכאורה י"ל בהא דאמרינן במסכת ב"מ (דף נ"ח ע"א) השוכר את הפועל לשמור את הפרה לשמור את התינוק לשמור את הזרעים אין נותנין לו שכר שבת לפיכך אין אחריות שבת עליו היה שכיר שבת כו' נותנין לו שכר שבת לפיכך אחריות שבת עליו כו' ואמאי לא נימא הואיל דמצוה קא עביד במה ששומר הפרה והזרעים ופטור מן המצוה וא"כ ליחשב ש"ש הואיל דלא קבעי למיתב ריפתא לעניא כמו דמחשבת ליה לשומר אבידה לש"ש מה"ט. וראיתי בנתה"מ (סי' ע"ב ס"ק י"ט) שעמד בזה ומכח זה העלה שם לענין גבאי צדקה שנטל משכון ונאבד דלא מיחשב הגבאי ש"ש משום דמצוה הוא על כל האדם ליתן צדקה אבל לא הוה מצוה על כל האדם להיות גבאי ונאמן הקהל דאם היה מ"ע להיות גבאי א"כ היה החוב על כל אדם מישראל להיות גבאי ורק החיוב על הב"ד לכוף את ישראל לצדקה ולהעמיד ממונים ע"ז והממונים רשאים לקבל שכר ע"ז ולא הוה ש"ש משום פרוטה דר"י ומש"ה א"ש הא דב"מ (נ"ח) השוכר את הפועל לשמור הפרה והזרעים משום דאין עליו מ"ע להיות שומר לפרה ורשאי לקבל שכר ע"ז עכ"ד הקדושים

ולע"ד יש לדון בזה טובא ובראשונה נבוא לעיקר הקושיא מהא דב"מ (נ"ח) שם נלע"ד די"ל בזה דע"כ לא אמרינן דעוסק במצוה פטור מן המצוה רק דוקא היכא דהוא עושה מעשה בקיום המצוה ולשון העוסק במצוה משמע כן שהוא עוסק בעשיית המצוה ובכ"ד דנקיט הש"ס עוסק במצוה דפטור מן המצוה הוה בכה"ג שהוא עוסק בעשיית המצוה ועושה מעשה גמור אבל כל שאינו מקיים המצוה בעשייתו ממש לא מיפטר עי"ז ממצוה אחרת ויש להסביר