אמרי הצבי א רעה

וא"כ תו לא עביד מצוה כלל אבל לפי האמור א"ש דהא ע"כ צרכינן לומר דגם שיטוח וניעור הוא ג"כ מצוה דאל"כ לא נעשה ש"ש כלל הואיל דעל שעת המציאה לחודיה דנימא דמה שמרויח אז פרוטה דר"י לא מיחשב ש"ש הואיל דיוכל לקיים המצוה בפרוטה אחת וא"כ ההנאה זו דלא קא בעי למיתב פרוטה לא שויא פרוטה וא"כ לא נחשב ש"ש בזה. וע"כ צריכינן לומר דמצרפינן ההנאה שיהיה לו בשעת שיטוח וניעור דלא יצטרך אז ליתן פרוטה לעניא ואף דמשכחת לה שיצטרך הרבה פעמים לשוטחה ולנערה ויהיה ההנאות הללו שוה יותר מפרוטה וא"כ היל"ל דשעת המציאה ושעת שיטוח וניעור פעם אחד או שני פעמים שויא האי הנאה פרוטה ואם יצטרך לשוטחה ולנערה עוד איזה פעמים זה לא צריכינן לצרף לפרוטה וא"כ נימא דאז תו לא מיקרי שמקיים מצוה הואיל דהוא עושה מחמת חיוב השמירה על זה י"ל דלא פלוג רבנן בזה ואמרו דבשעת המציאה ובשעת שיטוח וניעור אפי' הרבה פעמים ג"כ הוה מקיים מצוה ופטור מן המצוה אבל עכ"פ צריכינן לצרף שיטוח וניעור לשעת המציאה שיהיו ההנאות כולן שוים פרוטה וא"כ אם נימא דלא מקיים מצוה כלל בשעת שיטוח וניעור ורק בשעת המציאה אז הוא דמקיים להמצוה א"כ לא נעשה ש"ש כלל הואיל דהנאה זו לבד אינו ש"פ ודוק. ועיין לקמן על (דף צ"ג ע"א) [אומ"ה] מ"ש עוד בזה

ועוד י"ל בזה דבאמת מה שכתבו התוס' דבשעת שיטוח וניעור מיקרי ג"כ עוסק במצוה היינו דוקא עד כדי שיעור שיהיה ההנאה ש"פ אבל יותר משיעור זה אם שטחה אח"כ תו לא מיקרי כלל עוסק במצוה שיהיה פטור מן המצוה ורק אז סו חייב לשוטחה כדין שומר גמור ואם לא שטחה חייב מכח פשיעה וי"ל בזה

ולפי האמור נוכל לומר דזה תליא בשתי לשונות של הש"ס בכאן דלישנא קמא דטעמא דר"י דהוה ש"ש משום פרוטה דר"י א"כ צריכינן לומר דגם בשעת שיטוח וניעור מקרי עוסק במצוה הואיל דע"כ צריכינן לצרף האי הנאה דאית ליה בשעת שיטוח ניעור דלא קא בעי למיתביה ליה פרוטה לעניא וא"כ גם אז מיקרי עוסק במצוה אבל לאידך לישנא דסובר משום דרחמנא שעבדיה בע"כ א"כ לא מקרי כלל עוסק במצוה בשעת שיטוח וניעור ונוכל לומר בפשיטות יותר דאם נימא דנעשה ש"ש מטעם דרחמנא שעבדיה בע"כ א"כ לא מיקרי כלל עוסק במצוה שיהיה פטור מן המצוה ואפי' אם נימא דבשעת מציאה מיקרי עוסק במצוה כן מסתברא דסוף סוף מקיים מצוה מ"מ בשעת שיטוח וניעור בודאי דלא מקרי מקיים המצוה אז הואיל דהא דנעשה ש"ש לא הוי מטעם דלא בעי למיתב פרוטה לעניא ורק מכח דרחמנא שעבדיה א"כ תו אמרינן דבשעה שצריך לשוטחה ולנערה הוא מחויב מטעם שומר דאל"כ הרי הוא פושע וי"ל בזה. ועיין לעיל מ"ש הנ"מ בין שתי לשונות הנ"ל

והנה הרמב"ם ז"ל (פי"ג מהל' גזילה ואבידה ה"י) כ' הלשון הכריז או הודיע ולא באו הבעלים תהיה המציאה מונחת אצלו עד שיבא אליהו ובכל זמן שהאבידה אצלו אם נגנב או אבדה חייב באחריותה ואם נאנסה פטור ששומר אבידה כש"ש הוא מפני שהוא עוסק במצוה ונפטר מכמה מצות עשה כ"ז שהוא עוסק בשמירתה ובהי"א וצריך לבקר את האבדה ולבודקה כדי שלא תפסיד ותאבד מאליה שנאמר והשבות לו ראה האיך תשיבנו לו עכ"ל דקדק רבינו ז"ל וכתב בה"י ונפטר מכמה מ"ע כ"ז שהוא עוסק בשמירתה אלמא מבואר בהדיא דכ"ז שהוא עוסק בשמירתה הוא מקיים בכל פעם המצוה וא"כ בשעת שטוח וניעור ג"כ מיקרי עוסק במצוה ופטור מן המצוה ולא אתינן עלה מטעם דחייב לשוטחה הואיל דאל"כ הוי פושע רק דשיטוח וניעור מיקרי ג"כ מצוה ופטור מן המצוה והוא דלא כמ"ש הפ"י ורק כמו שכתבתי ודפוסק כלישנא קמא אליבא דר"י והבן

והנה הרמב"ם ז"ל כתב שם בהי"א וצריך לבקר את האבידה כו' משמע שזה שצריך לבודקה ולשוטחה הוא ג"כ מדיני ההשבה והוא בכלל עשיית המצוה והוא כמ"ש אלא שיש להקשות דמנ"ל לרבינו ז"ל להוציא זה מהאי קרא ובב"מ (כ"ח ע"ב) במתני' איתא ודבר שאינו עושה ואוכל ימכור שנאמר והשבותו לו כו' אבל על שיטוח וניעור אינו מפורש כלל לא במשנה ולא בגמ' שם ואולי סובר רבינו דגם זה נשמע מהאי דרשא ולכאורה משמע זה כלישנא קמא אליבא דר"י ואולי משום זה פסק רבינו כל"ק אליבא דר"י ודוק היטב

(ב) והנה הש"כ בחו"מ (סי' ע"ב ס"ק ל"ד) בסוף הס"ק אחר שהאריך שם בדין נאמן הקהל כתב וז"ל עוד נלע"ד דאם שנים השלישו שום דבר ביד שליש לזמן פלוני ונגנב או נאבד תוך אותו זמן הו"ל השליש ש"ש לר"י וסיעתו מה"ט שהיה צריך השליש לשוטחה ולנערה כיון שלא היה יכול שום אחד מהם ליקחנו תוך אותו הזמן וא"כ אם תפס אחד מהם מהשליש לא מפקינן מניה עכ"ל וכתב עלה הנתה"מ (בסק"כ) וז"ל ולפמ"ש לעיל דכל שלא נתחייב בשיטוח וניעור משום מצוה וגזירת רחמנא לא שייך פרוטה דר"י [עיין בנתה"מ שם (בסקי"ז) מ"ש שם ליישב דברי התשובות הר"ן ז"ל] ליתא לכל דבריו ומכ"ש בשליש שהחליט הש"כ בפשיטות דהוי ש"ש ולפי ענד"נ דודאי לא הוי ש"ש דלא עדיף מאומן שאמר גמרתיו בב"מ (דף פ"א ע"א) דלא הוי ש"ש אף שתפסו אאגריה וא"ר ליתנו כו' עיי"ש והנה דעת הנתה"מ בסברתו דכל שלא נתחייב בשיטוח וניעור משום מצוה לא שייך פרוטה דר"י הוא כסברת הפנ"י הנ"ל ורק דהנתה"מ כתב לסברתו דוקא היכא דלא היה כלל מצוה גם בהתחלת הדבר אבל היכא דהיה בהתחלת הדבר מצוה תו מחייב גם בשיטוח וניעור מכח המצוה ועי' בנתה"מ (ס"ק י"ז) מ"ש בזה

ולפי מה שכתבתי בישוב קושית הפנ"י הנ"ל דגבי שומר אבידה שפיר מיקרי שיטוח וניעור ג"כ מצוה דאל"כ לא יהיה ש"ש כלל א"כ כל שאינו שומר אבידה בודאי דלא מיחשב שיטוח וניעור למצוה דנימא גביה עוסק במצוה פטור מן המצוה ורק אם מחויב בשיטוח וניעור הוא מחויב מדינא כדין שומר גמור ולקמן יבואר עוד בזה אי"ה

אולם בגוף הדין י"ל ולבאר קצת החילוק שבין שומר אבידה לנפקד דעלמא האיך הוי החיוב גביה בשיטות וניעור

והנה בב"מ (דף ל' ע"א) ת"ר המוצא כלי עץ משתמש בהם בשביל שלא ירקבו כו' עד כדרך שאמרו באבידה כך אמרו בפקדון פקדון מאי עבידתיה גביה אמר ר"א ב"ח א"ר ששת בפקדון שהלכו בעליהם למד"ה ע"כ ובש"ע חו"מ (סי' רס"ז סי"ז) וז"ל כל זמן שהיה אצלו חייב לטפל בה שלא תפסד כו' ובסי"ח וצריך לבקרה ולבודקה כדי שלא תפסד כיצד מצא כסות של צמר מנערה אחת לשלשים יום כו' ע"ש (ובסי' רצ"ב סכ"א) הפקיד אצלו כסות מנערה בענין שנתבאר (בסי' רס"ז) (ובסכ"ב) במד"א בפקדון שהלכו בעליו למדה"י אבל אם היה עמו באותו הארץ ה"ז לא יגע בו אעפ"י שיאבד ועיין בסמ"ע ובש"כ שם והנה לכאורה י"ל הכי נימא דאם הפקיד דבר אצל חבירו ואח"כ ילך לו המפקיד למדה"י ויהיה הנפקד חייב לשומרו לעולם ואפי' אם נימא דמיירי שהוא בתוך הזמן קבלת השמירה מ"מ הואיל דאם המפקיד עמו במדינה א"צ הנפקד לנערה ולשומרה וכי בשביל זה שהלך לו המפקיד למדה"י הוטל החיוב על הנפקד לשוטחה ולנערה ולכאורה י"ל בזה

והנלע"ד בזה דיש חילוק בין שיטוח וניעור שמחיוב ש"ש לעשות לבין שיטוח וניעור שש"ח מחויב לעשות והיינו שיש דברים אשר יתקלקלו במה שלא ישטחנה ויהיה הפסד וקלקול גדול ויהיה נחשב זה שלא שטחה לפשיעה אשר בזה גם הש"ח מחויב לעשות ויש ענין אחר שיתקלקל באופן שלא יהיה נחשב לפשיעה וש"ת פטור בזה דהא ש"ח אינו חייב אלא בפשיעה וזה לא מיקרי פשיעה אבל ש"ש דחייב בגניבה ואבידה חובה עליו לשוטחה ולנערה ולשומרה גם מהיזק זה. וכעין זה איתא לקמן (בדף נ"ז ע"א) איתיביה רבה לרב יוסף השב אין לי אלא בביתו לגינתו ולחורבתו מנין ת"ל תשיבם מ"מ מאי לגינתו ולחורבתו אילימא לגינתו המשתמרת היינו ביתו אלא פשיטא לגינתו שאינה משתמרת ש"מ כש"ח דמי כו' וכתבו התוס' בד"ה אלא כו' פי' אלא ברוח מצויה וש"מ כש"ח דמי דכלתה שמירתה עכ"ל ובשמ"ק שם בד"ה אלא תימא דאכתי מחייב משום פשיעה כיון דאינה משתמרת וי"ל דאינה משתמרת ברוח שאינה מצויה אבל משתמרת ברוח מצויה דהשתא לאו פשיעותא הוא תלמיד הר"פ ז"ל

ולכאורה דבריו הקדושים אינם מובנים ונלע"ד דכוונתו הוא דיש