אמרי הצבי א רעד

כשראה אותה נעשה שומר עליה וא"כ קשה מהא דב"מ הנ"ל. וביותר יקשה לפי פי' הרמב"ן הנ"ל אלא שאאמו"ר הרב שיחיה פקפק על עיקר דברי דלל"ב דר"י לא יהיה צריך לעשות משיכה כלל ורק דגם ללשון זה צריך לעשות משיכה וחילי' מדברי הרמב"ן הנ"ל ולע"ד הבן והתלמיד נראה לכאורה מוכח כמו שכתבתי דלל"ב דר"י מיד כשראה אותה נעשה שומר עליה ומכ"ש אם הוא בתוך ד"א דיש סברא לומר דהוא כחצירו ויש להאריך בזה וקשה מסוגיא דב"מ הנ"ל ולפמ"ש דסוגית הש"ס דב"מ אזלא ללישנא קמא דהוי ש"ש משום פרוטה דר"י א"כ א"ש והרמב"ן שכתב לסברתו הוא אליבא דהאי סוגיא דס"ל כל"ק דר"י ומשום פרוטה דר"י ודוק כי קצרתי]. וע"כ צריכינן לומר דסוגית הש"ס בב"מ שם (דף כ"ו) דאמר רבא דאם המתין לה עד שנתייאשו הבעלים דאינו עובר אלא משום לא תוכל להתעלם אזלא כלישנא קמא דר"י דסובר דשומר אבידה הוי ש"ש משום פרוטה דר"י וא"כ הרי הוא כמו שאר שומר דעלמא ובעי משיכה דוקא דהיינו שיעשה בה משיכה והה"נ בשומר אבידה ולא מיבעיא לשיטת הרמב"ם דסובר דכל שומר דעלמא ג"כ בעינן משיכה דוקא ומכ"ש שומר אבידה אלא אפי' לשיטת התוס' והרא"ש דשומר דעלמא לא בעי משיכה אבל שומר אבידה בעינן דוקא שיעשה בו משיכה וא"כ כל כמה דלא משכה לא נעשה שומר עליה וכן נמי אם היה זהב מחופה מבחוץ בכסף והוא לא ידע שבתוכו זהב לא נעשה שומר עליה רק בשל כסף וכמו שכתבתי לעיל

ומעתה לפי האמור א"ש הא דנקטו הראשונים ז"ל דהוי ש"ש משום פרוטה דר"י משום דרבא סובר ג"כ כלישנא קמא ודוק

אלא דלפי"ז תיקשי לשיטת הבה"ג ז"ל דאמאי נקיט כלישנא בתרא דהוי ש"ש משום דרחמנא שעבדיה בע"כ והא בב"מ (כ"ו) מוכח דרבא סובר דשומר אבידה בעינן דוקא שיעשה בו משיכה וכמש"ל וע"כ צריכינן לומר דבה"ג ז"ל סובר דרבא לא פליג על לישנא בתרא דר"י כאן ולעולם דשומר אבידה לא בעי משיכה כלל ומשום דרחמנא שעבדיה בע"כ רק דזה דוקא אם בדעתו ליטלה ולהיות שומר אבידה אבל אם אין בדעתו ליטלה כלל ואינה רוצה להיות שומר אבידה לא נעשה שומר עליה אע"ג דרחמנא שעבדי' בע"כ היינו אם בדעתו ליטלה משא"כ אם אין רצונו ליטלה ומכ"ש כי מתכוין בפירוש ליטלה לעצמו דלא נעשה שומר אבידה וחילוק זה כתבתי לעיל ג"כ ע"ד השער המשפט ע"ש ומש"ה נקיט הבה"ג ז"ל כלישנא בתרא אליבא דר"י משום דבכל דוכתא נקטינן כלישנא בתרא כנלע"ד ליישב קצת שיטות הבה"ג ז"ל. או י"ל בסברת הבה"ג ז"ל דסובר כסברת הרנב"ר בנ"י ב"מ (ל') בסוגיא דוהתעלמת דהרואה אבידה והולך לו ואינו רוצה ליטלה עובר מיד בעשה דהשב תשיבם אבל בהמתין עד שנתייאשו הבעלים לא עבר עדיין על העשה וא"כ שפיר נוכל לומר דרבא סובר ג"כ כל"ב דר"י דהטעם הוא משום דרחמנא שעבדיה בע"כ ואפ"ה בהמתין לה עד שנתיאשו הבעלים לא עבר על העשה וא"כ לא נעשה שומר עליה רק דוקא כשנטלה להאבידה או אם ילך משם ויניח האבידה אז הוא דעובר על העשה וא"כ שפיר נוכל לומר דרבא סובר ג"כ כל"ב דר"י וא"כ תו פוסק כל"ב דר"י משום דבכ"ד נקטינן כל"ב

[ו] (א) שם ע"ב בתוד"ה בההוא הנאה וז"ל משום דעוסק במצוה ודוקא בשעה דמתעסק בה כגון שוטח לצורכה או משום עסק שצריך לה לאבידה אבל בשביל שהאבידה בביתו לא יפטור מלמיתב ריפתא לעניא כיון שיכול לקיים שתיהם כו' ע"ש

ועיין בפ"י כאן שתמה ע"ד התוס' וז"ל ולא ידענא אמאי לא מפרשי בפשיטות דפטור מן המצוה בשעה שמתעסק בה למוצאה ולקחתה תחת ידו ועוד דנראה לכאורה דבשעה ששוטחה לצורכה לאו מתעסק במצוה מיקרי כיון שכבר נתחייב בשמירתה וח"כ אם לא שטחה לצורכה בעת הצורך הוי פשיעה ויתחייב לשלם דאלת"ה המפקיד אצל חבירו והלך לו דמחויב הנפקד נמי לשוטחה לעת הצורך כמבואר בגמ' ובפוסקים וא"כ אמאי לא אשתמט שום פוסק לכתוב דהוי ש"ש ע"י כך ויתחייב בגניבה ואבידה מטעם פרוטה דר"י אע"כ דבכה"ג לא מקרי מתעסק במצוה דלא מתכוין אלא לפטור עצמו מתשלומין אם לא ישמור כראוי אבל עיקר המצוה בשומר אבידה משמע שהוא משעה שמתעסק למוצאה דלשם מצוה דלא תוכל להתעלם הוא דקעביד כו' עיי"ש

ולע"ד נראה ליישב כל הנ"ל דהנה לכאורה י"ל במצות צדקה כמה הוא החיוב מדאורייתא ובודאי דלא הוי בפחות מפרוטה דפרוטה מיקרי נתינה ובמצות צדקה כתיב נתינה דכתיב נתון תתן לו וא"כ בודאי דלא הוי פחות מפרוטה ועיין פסחים (דף ל"ב ע"ב) ואבא שאול מ"ט אמר קרא ונתן ואין נתינה פחות משוה פרוטה ועי' תוס' ד"ה ואין ובגיטין (דף כ' ע"א) בתוס' ד"ה דילמא מ"ש שם. ועיין בש"ע יו"ד (סי' ר"נ ס"א) בהג"ה אבל אין היחיד מחוייב ליתן לעני די מחסורו אלא מודיע צערו לרבים ע"ש בש"כ

והנה לכאורה י"ל עוד דהא אי אמרינן דהוי ש"ש משום פרוטה דר"י דלא קבעי למיתביה ריפתא לעניא והלא אם עיקר החיוב הוא על פרוטה הכי נימא דהנאה זו דמרווח דלא קא בעי למיתביה פרוטה לעני דהנאה זו שוה ג"כ פרוטה בודאי דזו אינו דהנאה זו לא שויה פרוטה רק חצי פרוטה וכדומה דהא אם מקדש אשה בהנאת מחילת מלוה דמקודשת בההיא הנאה שהיתה צריכה ליתן פרוטה לאדם לבקשו שימחול לה המלוה והכי נימא דאם כל המלוה הוא רק פרוטה דאם יקדשנה בהנאת מחילת מלוה דתהיה מקודשת בודאי דז"א הואיל דכל המלוה הוא רק פרוטה בודאי דהנאת מחילת מלוה זו אינה שוה פרוטה רק חצי פרוטה וכדומה וה"נ דכוותיה דמה שמרווח פרוטה דר"י דלא קא בעי למיתביה פרוטה לעני בודאי דזה אינו שוה פרוטה וא"כ אמאי יהיה ש"ש בשביל זה הואיל דכל הנאה לא הוה פרוטה וא"כ לא מיקרי ש"ש כלל וכמ"ש הש"כ בחו"מ (סי' ש"ג סק"א) בשם הרא"ש והטור דלא הוי ש"ש אא"כ שכרו ש"פ ע"ש וא"כ י"ל הכא דאמאי הוה ש"ש בשביל פרוטה דר"י. ואין לומר דאכתי הוה ש"ש הואיל דאי מתרמי ליה כמה עניים ויהיה פטור מכולם ז"א דהא כשמתרמי ליה הרבה עניים א"כ א"צ ליתן לכולם דהא כי יהיב לאחד מהם מיפטר מליתן לאחרים וא"כ אין החיוב עליו רק ליתן לעני אחד וא"כ כשיתן לעני אחד הרי הוא פטור מליתן להאחרים אז וא"כ הנאה זו שמרויח אינה ש"פ ולכאורה י"ל בזה. וע"כ צריכינן לומר הואיל דכל ימי משך הזמן שהאבידה אצלו הוא מחויב בשיטוח וניעור ובכל עת שיתעסק בהאבידה לצורכה הרי פטור מלמיתב ריפתא לעניא א"כ מש"ה כשנצטרף כל ההנאות הללו שפיר הוי ש"פ ונעשה ש"ש בזה ואפי' אם הוי אבידה שא"צ עוד לעסוק בה לצורכה וא"כ אינו עושה המצוה רק בשעה שמוצאה תו לא פלוג רבנן ולעולם הוי ש"ש אבל עיקר התקנה דהוי ש"ש הוא בשביל מה שיעסוק אח"כ בהאבידה ג"כ ובהצטרף כל ההנאות הללו יהיה ש"פ ומש"ה מיחשב ש"ש לר"י וא"כ זה שכתבו התוס' דהא דפטור מלמיתב ריפתא לעניא משום דהוי עוסק במצוה ופטור ממצוה הוא דוקא בשעה שמתעסק בה לצורכה וא"כ ל"ק קושית הפנ"י דאמאי לא מפרשי בפשיטות דפטור מן המצוה בשעה שמתעסק בה למוצאה ולקחתה תחת ידו הוא משום דההיא הנאה לבדה אינו ש"פ משום דכל החיוב הוא רק פרוטה וא"כ ההנאה לפטור מחיוב זה בודאי דאינו ש"פ וא"כ לא נוכל לומר דהוי ש"ש בשביל האי הנאה לבדה במה שעוסק בה בשעה שמוצאה לקחתה לביתו וצרכינן לצרף ג"כ מה שיעשה מצוה עוד בשעת שיטוח וניעור דבהצטרף כל הנ"ל אז הוא דהוה הנאה ש"פ

[ואאמו"ר הרב הג' שיחי' פקפק על עיקר סברתי הנ"ל שכתבתי הואיל דבפרוטה אחת יוצא ידי מצות צדקה א"כ לא הוי הנאה זו פרוטה שלמה וכמש"ל ואאמו"ר הרב שיחי' אמר דמיקרי שפיר דנהנה פרוטה שלמה הואיל דמשתרשי ליה פרוטה שלמה דא"צ ליתן לעני והוי כאלו נותן לו פרוטה בשכרו דמה לי אם בעל האבידה נותן להמוצא פרוטה בשכרו או דנותן להעני פרוטה עבורו או דמיפטר עי"ז מלמיתן פרוטה עכת"ד. ובאמת יש לי לצדד בסברא לכאן ולכאן ולהביא כעין דוגמא ראיה לכאן ולכאן ואולם לעד"נ דנוכל לומר סברתי בשטת התוס' דלא יקשה עליהם כקושיות הפנ"י הנ"ל והפנ"י דלא ניחא ליה לתרץ כן אולי ס"ל כסברת אאמו"ר הרב שיחי' וי"ל בזה וקצרתי]

ובזה מיושב ג"כ קושיא השניה של הפנ"י שהקשה דהא הואיל דהוא מחויב בשיטוח וניעור ואי לא עביד כן הרי הוא פושע