אמרי הצבי א כו

במשנה לשון אמה דהיינו אף שחשובה בעיני אדוניה ומכבדה ג"כ פטור מלשלם אם הזיקה הואיל דעדיין היא כנענית ואם יקניטנה תלך ותדליק גדישים אחרים ונמצא מחייבת את רבה מאה מנה בכל יום

[יב] (א) בתוס' ד"ה כראי אדם שאין משלם את הכופר הקשה ריב"א מאי חומרא היא זו הא דאין משלם את הכופר משום דקלב"מ ותירץ דשוגג נמי פטור מדתנא דבי חזקיה כו' עכ"ל. ולכאורה אינו מובן דהא אנן קיי"ל חייבי מיתות שוגגין פטורין מלשלם ומשום דקלב"מ וא"כ גם בשוגג הא דאינו משלם את הכופר הוא משום דקלב"מ ואכתי קשה קושיתו של הריב"א והתירוץ אינו מובן כלל. ולכאורה היה אפשר לומר בכוונת הקושיא הואיל דמסקינן לקמן בב"ק דף מ' ע"א דכופרא כפרה ועיין כתובות דף למ"ד ע"ב בתוס' ד"ה זר שכתבו בשם הר"י דתשלומי תרומה דהם לכפרה לא אמרינן בהו קלב"מ להיות פטור מן התשלומין עייש"ה. וא"כ ה"נ כופר שהוא לכפרה לא אמרינן ביה קלב"מ לפטור מן התשלומין שלא יצטרך לשלם הכופר כן היה נראה לכאורה. אולם דאם כן גם במזיד ג"כ היל"ל דמשלם כופר. וא"כ מה הקשו התוס' הא דאין משלם הכופר משום דקלב"מ הא תשלומי כופר הוי לכפרה ולא אמרינן דיפטור מתשלומי הכופר מטעם קלב"מ. וא"ל דדוקא בשוגג הוא דלא אמרינן דקלב"מ ויפטור מן תשלומין שהם לכפרה אבל לא במזיד ועבדינן החומרא וי"ל בזה. וגם דהא דעת רש"י לקמן בב"ק דף כ"ו ע"א בד"ה ויהא אדם חייב בכופר כגון במזיד ולא אתרו ביה דליתא בר קטלא ולא בר גלות עכ"ל. והרי מבואר ברש"י דבתשלומי כופר אמרינן קלב"מ ופטור מלשלם כופר וא"כ גם אם הוא בשוגג ג"כ נימא דקלב"מ ופטור והרבה י"ל בזה. [אחז"ר ראיתי בספר מלא הרועים אות קו"ף בקלב"מ אות א' ובקונטרס האחרון שם העיר בהא דכתב רש"י דפטור מכופר מטעם קלב"מ הא כופרא כפרה ולא מיפטר מטעם קלב"מ לשי' התוס' במס' כתובות דף למ"ד עייש"ה מ"ש בזה] ועיין לקמן בב"ק דף נ"ג ע"ב ברש"י ד"ה אדם ובור פטורין אדם דהא בר קטלא הוא וא"נ לא אתרו ביה פטור מדתנא דבי חזקיה בפרק המניח את הכד דף ל"ה ובור דכתיב שור ולא אדם עכ"ל. והרי מפורש ג"כ בהדיא דקלב"מ פוטר גם מתשלומי כופר וי"ל טובא בזה

ונראה לענ"ד לפרש כוונת התוס' בזה. דהנה במס' סנהדרין דף ע"ט ע"ב א"ר האי דתנא דב"ח מפקא מדרבי ומפקא מדרבנן דתנא דב"ח מכה אדם ומכה בהמה מה מכה בהמה לא חלקת בה בין שוגג למזיד בין מתכוין לשאינו מתכוין כו' ובתוד"ה ומפקא הקשו דבמס' כתובות דף ל"ה ע"א דס"ד מעיקרא דפליגי ר"י ור"ל בחייבי מיתות שוגגין אי פטורין מן התשלומין או לא ופריך מי איכא למ"ד חייבין והתנא דבי חזקיה כו' ומתוך קושיא זו מוקי פלוגתא בחייבי מלקות שוגגין ומאי קושיא הא איכא הכא תנאי דלית להו תנא דב"ח וי"ל דהא דפליגי עליו לאו משום דלית להו הקישא לענין ממון אחר דבהדי מיתה כגון זרק חץ בשבת מתחלת ד' לסוף ד' וקרע שיראין בהליכתו דאמר התם בכתובות דף ל"א דפטור או לדמי ולדות דבהדי מיתה דאשה אבל לענין דמי הנהרג דוקא פליגי משום דגלי קרא ונתתה נפש תחת נפש היינו ממון כו' יעו"ש ויעוי' גם כן מס' כתובות דף ל"ה ע"א בד"ה ומי איכא שכתבו ג"כ כן ויעוי' בפ"י שם בכתובות האריך בכל הסוגיא יעוי' שם היטב. והנה לרבי ולרבנן היכא דאיכא חיוב ממון על אותו דבר עצמו וכגון הכא דאיכא חיוב כופר לשלם דמי הנהרג בכה"ג חייב לשלם ומשום דגלי קרא נפש תחת נפש דמשום הכי לא שייך לומר קלב"מ. וא"כ לרבי ולרבנן חייב ממון לשלם היכא דהרג אדם בשוגג. דדוקא במזיד ואתרו ביה דחייב מיתה הוא דפטור מלשלם משום דילפינן מכדי רשעתו ודרשינן משום רשעה אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום שתי רשעיות. אבל היכא דהוא שוגג חייב לשלם ולא שייך לומר בזה קלב"מ הואיל דגלי קרא נפש תחת נפש. ותנא דב"ח סוברים דפטור גם בשוגג מלשלם ומשום דילפינן מקרא דמכה בהמה. ובעזה"י בלמדי מס' ב"מ דף ס"א ע"ב הארכתי קצת בהא דקאמר הש"ס לקמן בב"ק דף מ"ג בפלוגתא אי יש דמים לבן חורין ובדברי הג"א שם]. ומעתה מובן שפיר כוונת התוס' דהנה אם היינו אומרים דפטור מטעם קלב"מ אז אמרינן דאיכא חיוב ממון אלא שאין הב"ד יכולין לחייבו ומשום כדי רשעתו אבל חיוב ממון איכא ונפקא מינה אם תפסו מהני תפיסתן של היורשים או אם בא לצי"ש ויעוי' בהג"א הנ"ל בפ"ד דמס' ב"ק דף מ"ג. אבל אם פטרינן ליה מקרא דמכה בהמה לתנא דב"ח ליכא שום חיוב כלל ואפילו תפיסה לא מהני וגם בבא לצאת ידי שמים פטור לגמרי. ושוב ראיתי בקצה"ח סי' ת"י סק"ד שהאריך בזה והבין גם כן כמ"ש כאן לחלק בין אם פטרינן ליה מטעם קלב"מ לבין אם פטרינן ליה מקרא. אלא שבעיקר הדבר כתב כן בפלוגתא דרבי ורבנן יעוש"ה בקצה"ח ולעד"נ נכון לפרש ג"כ כן במ"ש התוס' לחלק בין רבי ורבנן לתנא דב"ח והבן בזה

ומעתה זה הוא כוונת התוס' כאן שכתבו דבשוגג נמי פטור מדתנא דב"ח והיינו משום דילפינן מקרא לפוטרו וא"כ אין הפטור משום קלב"מ רק מדינא ליכא שום חיוב כלל ואפילו לצי"ש פטור וגם תפיסה לא מהני ביה. וא"כ שפיר קאמר הש"ס כראי אדם שאין משלם את הכופר. וזה הוא פי' התוס' שכתבו דבשוגג נמי פטור מדתנא דב"ח כלומר הואיל דבשוגג נמי פטור אם כן לא הוי הפטור מטעם קלב"מ דלרבי ולרבנן חייב לשלם. ורק לתנא דב"ח פטור ומשום דילפינן מקרא וקאי האי סוגיא לתנא דב"ח. כנלע"ד לפרש בכוונת דבריהם הקדושים

וע"ז כתבו התוס' עוד וז"ל ואור"י דלאו פירכא היא כלל דלא מיפטר מטעם קלב"מ וכאן נמי אין שייך להזכיר תנא דב"ח דלקמן דף כ"ו משמע דאי לאו קרא דעליו ולא על האדם הוה ילפינן אדם משור שיתחייב מזיד מיתה וכופר ומעליו פטרו ליה אפילו שוגג כו' עכ"ל התוס', וכבר כתב המוהרמ"ל לפרש דבריהם ז"ל ר"ל דאינו מיפטר משום קלב"מ אלא היכא שהזיק ממון בהדי מיתה כמ"ש התוספות בסמוך דהיינו שהמית אחד וקרע את בגדיו וכמו שנגף אשה הרה והמית את אשה וגם יצאו ילדיה שפטרו הכתוב אם לא יהיה אסון באשה וגו' משום דקלב"מ אע"ג דמכדי רשעתו נפקא איצטריך גם כן קרא דאם יהיה אסון דחד קרא אתא לממון בהדי מיתה כו' אבל לענין אם חייב אדם מיתה וכופר בשביל הנפש הנהרג שהמיתו כמו בשור שהשור הוא בסקילה וגם בעליו חייב כופר הכל בשביל הנפש שהמית בזה לא נפטר מטעם קלב"מ דהכל הוא דין אחד בשביל נפש הנהרג אלא מעליו הוא דפטרינן ליה כו' יעו"ש בדבריו מה שפירש שתירוצו של הר"י הוא מחולק עם התירוץ של הריב"א הנ"ל ודבריו מבוארים היטב בפשט דברי התוס' כנראה למעיין. והמורם מדבריו הוא דהא דאמרינן דקלב"מ ופטור מתשלומין הוא דוקא היכא דאין שניהם על חיוב אחד ובאדם אחד על מעשה אחד משא"כ היכא דהחיוב מיתה ותשלומין הוא על מעשה אחד וא"א לחיוב האחד שיהיה בלתי החיוב השני בכה"ג לא שייך לומר קלב"מ כנלע"ד פי' דבריו עם קצת הוספת נופך. והמהרש"א רמז במלות קצרות ונראה דכוונתו הוא ג"כ כפי' המוהרמ"ל הנ"ל. וכן ראיתי בספר פ"י שהבין גם כן שהמהרש"א והמוהרמ"ל כוונו כוונה אחת בזה. וכ"כ גם כן השמ"ק לקמן על דף כ"ו ע"א בד"ה ויהא אדם חייב בכופר. וא"ת והלא הוא נהרג וקלב"מ ופ"ה דקאמר היכא דלא אתרו ביה דפטור ממיתה. מיהו קשה דבשוגג נמי אמרינן דפטור מתנא דב"ח דמקיש שוגג למזיד. לכך נראה לפרש דלא שייך למיפטר מקלב"מ אלא ממון שעמו כגון דמי ולדות דמהתם נפקא לן פטור דקלב"מ דדרשינן הא אם יהיה אסון באשה לא יענש בדמי ולדות אבל מדמי האשה הנהרגת לא מיפטר משום קלב"מ ולהכי קאמר הכא דמשלם דמי הנהרג ליורשים דאע"ג דכתיב ולא תקחו כופר כו' הנ"מ למיפטריה מקטלא כו' ככתוב בתוס' תלמיד הר"פ עכ"ל. והרי מבואר סברא זו דהואיל דשני החיובים באים על דבר אחד וא"א לחיוב האחד להיות בלא חיוב השני בזה לא שייך לפוטרו מתשלומין משום קלב"מ. והוא כסברת התוס' לפי פירושו של המוהרמ"ל ז"ל. אלא שראיתי בספר פ"י שסיים ע"ז וצ"ע בסוגיית הש"ס דמשמע דאף בזה שייך קלב"מ עכ"ל הטהור. והנה יען כי סוגיא דקלב"מ הוא מקצוע גדול בש"ס אמרתי לעיין קצת בהסוגיא ולדקדק אם עולה שפיר חילוק זה של הר"י ז"ל לפי פירושו של מוהרמ"ל ז"ל הנ"ל

(ב) ועיין היטב בפסחים דף כ"ט ע"א בתוס' ד"ה מאן י"א ובמס' כתובות דף למ"ד ע"ב בתוד"ה זר שאכל תרומה לאביי פטור ואוכל תרומה בשוגג והזיד במעילה לרבי דאמר במיתה דחייבין גזירת הכתוב הוא עייש"ה מ"ש התוס' בזה. והנה הרמב"ם ז"ל בפ"ו מהלכות תרומות הלכה ו' כתב זר שאכל תרומה בזדון בין שהיה טמא בין שהיה טהור בין שאכל תרומה טהורה בין שאכל תרומה טמאה חייב מיתה בי"ש שנאמר ומתו בו כי יחללוהו ולוקה על אכילתה ואינו