אמרי הצבי א רסז

מודה ר' יוסי בגירי דיליה שעל המזיק להרחיק עצמו ומאי ניהו היזק הבא מכחו עכ"ל. ותמהני ע"ז היאך קרא לדבר זה גירי דילי' עכ"ל הב"י. ובש"ע שם לא נזכר דעה זו של הרמ"ה ז"ל. ולא זכיתי להבין קושית הרא"ש על הרמ"ה בזה דהא הרמ"ה דסובר דפורץ גדר בפני בהמת חבירו דאם נאבדה הבהמה חייב לשלם על הבהמה ג"כ והרמ"ה לשיטתו שפיר סובר דאם אתו גנבי וגנבו מחצירו דחבירו שלא רצה לסייע בבנין הכותל שבין שתי החצרות חייב לשלם ולכאורה צ"ע להבין קושית הרא"ש ז"ל

אולם בגוף הדבר אכתי י"ל דהא הוי רק גרמא דהא לא עביד מעשה דנהי דאם פרץ הגדר בידים סובר הרמ"ה דחייב לשלם על הבהמה עכ"פ הרי עשה מעשה בפריצת הגדר משא"כ בזה שלא סייע לבנות הגדר הפרוץ אמאי ליחייב לשלם הא אינו עושה שום מעשה כלל, ועיין בב"י שם מ"ש עוד הרי"ו בשם הר"מ גאון ז"ל שהבאתי לעיל

ועיין במ"ש רמ"א (סי' שצ"ו סק"ח) סמ"ע וי"א דאפילו על הבהמה עצמה אינו חייב אם נאבדה וכתב הסמ"ע עלה הטעם דהו"ל גרמא בניזקין דהא לא עביד מעשה בגוף הבהמה. ועיין לעיל (בסי' קנ"ו) בטור (ס"ו) ובדברי המחבר כו' עכ"ל. וחפשתי (בסי' קנ"ו) ולא אדע על מה ירמזון דבריו ז"ל ואולי ט"ס הוא וצ"ל (סי' קנ"ז) וכוונתו ע"ד הטור שהביא שיטת הרמ"ה ומה שחלק הרא"ש עליו בזה. אולם מ"ש הסמ"ע הלשון ובדברי המחבר לא אדע הכוונה כי לא נזכר כלל שם בדברי המחבר (בסי' קנ"ז) מזה

[ב] (א) דף נו ע"א אמר מר השוכר עדי שקר ה"ד אילימא לנפשיה ממונא בעי שלומי ובדיני אדם נמי מחייב אלא לחבריה. ובתוס' ד"ה אלא לחבריה כגון שאין לחבריה מה לשלם כו' ודוקא שוכר אבל אמר פטור מדיני שמים דסבר שלא ישמע לו ועוד דבפרקין תנן השולח את הבערה ביד חש"ו פעור מד"א וחייב בד"ש שלח ביד פקח הפיקח חייב משמע דשולח פטור אף מדיני שמים עכ"ל. ועיין בש"כ חו"מ (סי' ל"ב סק"ג) הקשה ע"ד התוס' הנ"ל מהא דקידושין (מ"ג) דמבואר שם דבאמר חייב בד"ש דמתמה הש"ס שם בפשיטות מכלל דת"ק סבר אפילו בד"ש נמי פטור ומשני בי דינא רבה ובי דינא זוטא איכא בינייהו ופירש"י עונש גדול ועונש קטן אלמא דאפילו אמר ג"כ חייב בדיני שמים והעלה הש"ך שם דבאמת אפילו אמר נמי חייב בדיני שמים והא דקתני שלח ביד פקח הפקח חייב ומשמע דהמשלח פטור אפילו מדיני שמים היינו הואיל דהפקח משלם תו ליכא חיובא כלל על המשלח אפילו בדיני שמים הואיל שכבר שילם הפיקח ע"ש

והנה כבר האריכו בזה המפרשים. ולענ"ד נראה ליישב קושית הש"כ מהא דמס' קידושין והוא דלכאורה אינו מובן הא דקאמר הש"ס שם בי דינא רבה ובי דינא זוטא א"ב דהואיל דעיקר חיוב הוי בדיני שמים במאי איפלגו באיזה עונש מענישין אותו וכי שייך בזה פלוגתא. והיה נלע"ד לומר בזה דלמ"ד בי דינא רבה מענישין אותו הוה הפי' דאף דאמרינן דגם לשמאי הזקן דסובר יש שליח לד"ע אפ"ה אין ב"ד של מטה מענישין אותו בב"ד אם שלח שליח להרוג את הנפש אבל מ"מ הואיל דאמרינן ישלד"ע א"כ מיחשב כאלו המשלח עשאו בעצמו לאותו מעשה וא"כ לענין כל הדברים מיחשב כאלו עשאו בעצמו לבד ממיתות ב"ד דפטור והנה כהן שהרג את הנפש לא ישא את כפיו אפשר דגם המשלח ג"כ כן. ולמ"ד יש דמים לבן חורין מחייב המשלח לשלם דמים כאלו הרגו בידים ולת"ק לא מיחשב כאלו הרגו בידים ממש ורק דיש לו קצת חלק גרם במיתתו של זה ומש"ה סובר שמאי הזקן דמחויב בי דינא רבה ות"ק סבר בי דינא זוטא והפי' הוא כמו שכתבתי. אולם כל זה הוא באמר אבל בשוכר בודאי דגם לת"ק מחויב בבי דינא רבה בכה"ג ומשום דלענין זה מיחשב כאלו עשאו בידים ממש ולענין דמים בודאי החוב עליו לשלם אף שלא הרגו בידים מ"מ כששכר לאחר להרוג לענין זה מיחשב כאלו הרגו בעצמו

ומצאתי סעד לדברי מדברי הרב המאירי ז"ל המובא באספ"ז כאן בד"ה אלא לחבריה בסה"ד וז"ל כל שכתבנו עליו כאן שהוא חייב בד"ש פירושו שהוא חייב בהשבון הא לענין איסור אף מה שהוא פטור בו מד"ש איסור מיהו קעביד אלא שלענין השבה נאמרה ומכאן כתבו גדולי הדורות שכל שנאמר עליו חיוב בד"ש פסול הוא לעדות עד שישיב ודברים נראין שמאחר שהוא חייב להשיב תורת גזילה חלה עליו עד שישיב עכ"ל הטהור. וא"כ נוכל לומר שזה כוונת התוס' לחלק בין שוכר לאמר דבשוכר הוי כאלו עשאו ממש בידים לענין זה שחובה עליו לשלם מד"ש ורק שאין ב"ד של מטה מחייבין אותו ובאמר דנהי דאיסורא עביד מ"מ לא מיקרי כאלו עשה מעשה בידים שיהיה תל עליו חיוב ממון ממש ודומה ממש לדינא רבה ודינא זוטא דבשוכר איכא דינא רבה ובאמר הוי רק דינא זוטא וזה נכון לע"ד

ומעתה לפי"ז ל"ק כלל קושית הש"כ מהא דקידושין (מ"ג) דגם לת"ק הוי דינא שמים באמר רק דהוי דינא זוטא ולפי האמור א"ש דגם התוס' ס"ל כן דבאמר איכא דינא זוטא וא"כ לא מיחשב כאלו עשאו בידים שיהיה נאמר עליו דאיכא עליו חיובא לשלם בד"ש אבל בשוכר איכא דינא רבה ומיחשב כאלו עשאו בידים לענין זה ואיכא באמת חיובא עליו לשלם ורק שאין ב"ד של מטה מחייבין אותו לשלם אבל בד"ש חייב. ומעתה לענין תשובה איכא נ"מ גדולה בין שוכר לאמר

שוב ראיתי בשו"ת חכ"צ (סי' קל"ה) הביא דברי הש"כ הנ"ל וכ' לדחות ראייתו של הש"כ וז"ל דאטו מי לא מודה התוס' דאף שאינו מחויב לשלם לצי"ש עבירה היא בידו שהרי החזיק ידי עוברי עבירה ומשום לפ"ע נמי איכא ובודאי יש עליו עון אשר חטא ועונש מחטיאי אדם בדבר אלא שאין צריך לשלם אף לצי"ש כיון שלא שכרן ובתשובה בעלמא סגי וה"נ ס"ל לרבנן דשמאי התם בקידושין (מ"ג) דהיינו דינא זוטא דלא מיענש כהורג עצמו אלא כגורם ה"נ לא מיענש פי' ביד"ש כמעיד עצמו או כגוזל עצמו אלא כגורם לגזול וכל כי האי בתשובה בעלמא סני כו' עכ"ל. והנה מ"ש דאיכא לפ"ע לא הבנתי דהא דוקא היכא דקאי בתרי עברי דנהרא והכא הרי יכול זה לבדו לעשות האיסור ורק מחזיק ידי עוברי עבירה מיקרי. אלא בעיקר הדבר שכ' לדחות דברי הש"כ הוא על הדרך שכתבתי ועיין בפ"י כאן הביא דברי החוות יאיר ג"כ על הדרך הנ"ל ועיין בקצוה"ח (סי' ל"ב סק"א) מ"ש בזה

(ב) והנה בש"כ שם כ' בהג"ה להביא ראיה לשיטת התוס' דדוקא שוכר אבל אמר אינו מחויב אפילו לצי"ש מהא דמס' סנהדרין (ל"א) א"ר שמלאי אין טוענין למסית דהרבה טענות היה לו לנחש לטעון כו' ומאי הי"ל לומר דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין והלא אם נימא דבאמר מחויב לצי"ש א"כ הא החם היה בד"ש וא"כ לא היה מועיל הטענה דדברי הרב נגד הש"י משום דדינא שמים הוי ואע"ג דאיתא במדרש שדנו אותו בסנהדרין של ע"א מ"מ דין שמים הוא א"ו דאשלד"ע אפילו בד"ש עכ"ד

וכבר האריכו בזה המפרשים. ולעד"נ בזה דנהי דבשוכר חייב בד"ש מ"מ אם כבר שילם האחר בעצמו כגון שוכר עדי שקר להעיד שחייב ראובן לשמעון ואח"כ החזיר שמעון לראובן מה שלקח ממנו שלא כדין בכה"ג בודאי דאין השוכר חייב כלל אפילו מד"ש דעיקר הטעם מה שהשוכר חייב בד"ש הוא משום דגרם היזק לחבירו וכל ששילם האחר ההיזק והחזירו לבעלים בודאי דגם השוכר פטור אפילו מד"ש דנהי דעביד איסורא מ"מ חיוב ליכא תו עליו כלל אפילו מד"ש דאל"כ הכי נימא דאם שכר עדי שקר וכשהעידו העדים הוכחשו או הוזמו מן העדים אחרים ולא אהני מעשיו כלל הכי נימא דיהיה השוכר צריך לשלם בד"ש בודאי דפטור אפילו מד"ש וה"ה ג"כ היכא שהעדים העידו והוציאו ממון בעדותן ואח"כ עשה זה תשובה והחזיר הממון שלקח שלא כדין ג"כ פשיטא מילתא דהשוכר פטור גם מד"ש וזה ברור לע"ד. והמעיין בש"ך יראה שסברא זו מרומז בדבריו

ומעתה נוכל לומר גם בעונש ביד"ש דחייב המשלח אם שלח שליח לד"ע מ"מ אם נענש העושה בדיני אדם ואפילו אם נענש בד"ש ג"כ הי"ל לומר דאין המשלח נענש בד"ש בעונש חמור הואיל דכבר נענש העושה המעשה וא"כ י"ל דלענין ד"ש הי"ל לומר תמיד דהואיל דבד"ש יכולין לענוש העושה העבירה וא"כ מדוע