אמרי הצבי א רסד

מחוייב לפרוק מכ"ש באבידת גופו וצעב"ח דגופו דודאי מחויב ועיי"ש. ועיין לעיל בפרקין [אול"ט אוק"ב] מ"ש בדברי הרשב"א הנ"ל. וראיתי בשמ"ק בב"ק כאן בגליון מחותני הגאון ז"ל ציין לעיין בשו"ת הרשב"א הנ"ל. והנה מצאנו כאן ברשב"א שהרב השואל ז"ל דעתו כדעת הר"פ ז"ל בשמ"ק ודעת הרשב"א כהחינוך וברמב"ם ובש"ע לא נזכר כלל מזה וחידוש שעכ"פ הי"ל להמחבר להביא דמדרבנן עכ"פ מחויב בפריקה דאדם ויש נ"מ גדולה ג"כ בין אם הוא מחויב מה"ת או רק מדרבנן כגון שאתרמי תרווייהו כאחד לפרוק מן האדם ומן הבהמה דאם נימא דפריקה דאדם דרבנן א"כ הי' מן הדין לפרוק קודם של בהמה דהוא דאורייתא וכן לכל שאר מצות לענין עוסק במצוה וצ"ע לדינא לכאורה

והנה בהא דקאמר הש"ס כאן א"ה אדם נמי ליתסר כן הוא הגירסא שלפנינו והמעיין בהרשב"א בתשובה (סי' רנ"ז) שם יראה שהי' ג"כ נוסחא אחת והי' כתוב בה א"ה אדם נמי וזה הי' הגירסא שהי' לפני הרב השואל ז"ל ועלי' סמך הרב השואל ז"ל וא"כ הוי קושית הש"ס דאדם נמי יהי' שייך בי' פריקה וגם בכלאים ועל זה משני הש"ס להנחה הקשתיו ולא לדבר אחר וא"כ מסיק הש"ס דבאדם ליכא מצות פריקה וגם כלאים לא שייך בי' והרשב"א ז"ל השיב לו ע"ז דהגירסא הוא א"ה אדם נמי ליתסר וא"כ הוי הקושיא רק על כלאים וע"ז משני הש"ס להנחה הקשתיו ולא לדבר אחר אבל מפריקה לא פריך כלל דבאמת שייך פריקה באדם מה"ת עייש"ה

[מג] שם שאל ר"ח בן עגיל את ר' חייא בר אבא מפני מה בדברות הראשונות לא נאמר בהם טוב ובדברות האחרונות נאמר בהם טוב א"ל עד שאתה שואלני למה נאמר בהם טוב שאלני אם נאמר בהם טוב אם לאו שאינו יודע אם נאמר בהם טוב אם לאו כלך כו' הואיל וסופן להשתבר וכי סופן להשתבר מאי הוי אר"א ח"ו פסקה טובה מישראל. ועיין בתוס' ב"ב (קי"ג ע"א) ד"ה תרווייהו מ"ש בזה. והנה באמת כבר עמדו בזה המפרשים דהיאך שייך לומר שר' חייא בר אבא לא ידע הכתוב בתורה בעשרת הדברות האחרונות וגם עוד הרבה דקדוקים יש לדקדק בגמ' ועיין בפ"י כאן מ"ש לפרש בזה

ולענ"ד לפרש בזה דהנה העובד מאהבה אינו מצפה כלל לתשלום גמול עבור קיום התורה והמצוה וגם לא מיראת העונש וכמ"ש החסיד בחוה"ל שאם היה יודע שבקיום התורה יירש גיהנם ובעברו יירש ג"ע היה רוצה בקיום התורה יען כי כן צוה הבוית"ש וזה הוא מדרגה גדולה ומדרגה שלמטה ממנה הוא העובד מיראה ומצפה לתשלום גמול וזה שאמר התנא באבות (פ"א מ"נ) אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב ע"מ לקבל פרס אלא הוו כעבדים המשמשין את הרב שלא ע"מ לקבל פרס ויהי מורא שמים עליכם. והנה צדיק גמור עובד מאהבה שלא ע"מ לקבל פרס או מחמת אהבה להבורא ית"ש. והנה בעבור זה לא נכתבו בפירוש כל היעודים טובים בתורה רק נמסרו בקבלה יען כי עיקר העבודה לה' הוא צריך להיות רק מאהבה גמורה ורק שאין הקב"ה מקפח שכר כל ברי' ומשלם שכר על קיום התורה והמצוה אבל כוונת העובד מאהבה הוא רק לאהבת ה'. והנה בקרא כתיב למען ייטב לך לא נתבאר הפי' אם הפירוש הוא שיהי' העובד בכדי שייטיב לו או הוא רק יעוד טוב אבל כוונת העובד צריך להיות רק מאהבה גמורה בלי שום ציפוי לתשלום גמול

והנה בשעת קבלת התורה אז היו ישראל במדרגה גדולה למאד והיו כולם עובדים מאהבה כי אז סר מהם יצה"ר והיו כולם מקבלים התורה רק מאהבה גמורה אבל בדברות האחרונות אז הי' אחר החטא והי' צריכים לייעוד הטוב

והנה ר"ת בן עגיל שאל לר"ח ב"א מפני מה בדברות הראשונות לא נאמר בהם טוב וכו' הכוונה למה בדברות הראשונות לא נאמר בהם היעוד הטוב בפירוש ובדברות האחרונות נאמר היעוד הטוב בפירוש. וע"כ דהפי' הוא שרשאי לעשות כן לקיים התורה ע"מ לקבל פרס ובדברות הראשונות היו במדרגה גדולה ולא הוצרכו לזה אבל בדברות האחרונות הוצרכו לזה ומותר לכתחלה לעבוד ע"מ לקבל פרס והוצרכו לזה נגד היצה"ר והשיב לו עד שאתה שואלני למה נאמר בהם טוב שאלני אם נאמר בהם טוב דקדק לומר הלשון נאמר הי"ל לומר נכתב בהם טוב אבל הכוונה דשפיר היה יודע שכתוב בהם טוב רק שהשיב לו שאינו יודע הפירוש אם זה הכוונה שרשאי לעבוד ה' ע"מ לקבל פרס והא דכתיב למען ייטב לך היינו שתכבד אביך למען ייטב לך ורשאי לעשות כן או דבאמת לעובד מאהבה ראוי לעבוד שלא ע"מ לקבל פרס רק כי הוא ייעוד הטוב לומר שאין הקב"ה מקפת שכרו ונקיט לשון אם נאמר בהם כי טוב היינו אם רשאים לקיים המצוה ע"מ כן ומסיק הש"ס הואיל וסופן להשתבר הכוונה דלעולם הוא רק ייעוד טוב ולא הוי הפי' שיקיים המצוה ע"מ כן כי הלא חייב אדם לעבוד מאהבה בלי שום ציפוי לתשלום גמול והא דלא נכתב בדברות הראשונות מפני שסופן להשתבר ומש"ה לא נכתב בהם כי טוב וי"ל עוד בזה

הכונס פרק

ששי

[א] (א) דף נה ע"ב במתני' נפרצה בלילה או שפרצוה ליסטים ויצאה והזיקה פטור כו' ובגמ' תניא אר"י ד' דברים העושה אותן פטור מד"א וחייב בד"ש ואלו הן הפורץ גדר בפני בהמת חבירו כו' אמר מר כו' ה"ד אילימא בכותל בריא בד"א נמי ניחייב אלא בכותל רעוע והנה רש"י ותוס' פירשו דחייב קאי רק על הכותל אבל על הבהמה ומכ"ש על הניזקין שהזיקה הבהמה בודאי פטור הפורץ גדר עייש"ה ועיין לקמן (בדף נ"ו) הוציאוה ליסטים ליסטים חייבין פשיטא כיון דאפקיונהו קיימא לה ברשותייהו לכל מילי ל"צ דקמו לה באפה כו' א"ל אביי לר"י הכישה א"ל וליסטים נמי דהכישוה. ובתוס' ד"ה פשיטא הביאו הירושלמי בפרקין סוף ה"א ח"ל הוציאוה ליסטים הליסטים חייבין א"ר הושעי' בשהוציאו לגוזלה אבל אם הוציאוה לאבדה הליסטים פטורים עכ"ל ועיין בתוס' ד"ה המעמיד ובד"ה הכישה מ"ש בזה יעויין היטב בזה

והנה יש לי בכאן מקום עיון קצת והוא דז"ל הרמב"ם ז"ל בפ"ד מהל' חקי ממון ה"א הכונס צאן לדיר ונעל בפניהן בדלת כו' היתה מחיצה בריאה ונפרצה בלילה או שפרצוה ליסטים ויצאה והזיקה פטור הוציאוה ליסטים חייבין וכ' הה"מ והוציאוה ליסטים שכ' רבינו שהם חייבין משנה שם והוציאוה שהכישוה ולכך חייבין כדאיתא בגמ' ובהל' ב' כ' עוד הרמב"ם וז"ל הפורץ גדר לפני בהמת חבירו ויצאה והזיקה אם הי' גדר בריא וחזק חייב ואם היה כותל רעוע פטור מדיני אדם וחייב בד"ש כו' וכ' הראב"ד ז"ל בהשגות וז"ל הפורץ גדר כו' א"א זה שאמר חייב לא ידענא מהו אם על הכותל אמר ל"ל למימר ויצתה והזיקה ואם על הנזק אמר אינו כן אלא א"כ הכישוה עכ"ל. ובה"ה ח"ל הפורץ גדר ברייתא (דף נ"ה ע"ב) וסוגיא דגמ' שם ופי' רבינו ז"ל פטור וחייב על שהזיקה הבהמה והקשו עליו מהמשנה שהביא הוא למעלה דקתני הוציאוה ליסטים דוקא הוציאוה הא פרצה בפני' אינן חייבין על נזקי' והשיב ז"ל שחילוק יש בין הליסטים המתכוונים לגנוב ולא לפרוץ גדר ובין זה המתכוין לפרוץ גדר ולא לגנוב והראה פנים לדבריו ואחרים פירשו פטור וחייב על הבהמה שנאבדה וכן דעת הראב"ד בהשגות וכן דעת האחרונים ז"ל עכ"ל ובמגדל עוז האריך בזה והביא תשובת הרמב"ם בארוכה מה שהשיב לחכמי לוניל ותורף דבריו בזה לתרץ הקושי' במה שפסק