אמרי הצבי א רסג

כלל ופרט וכלל דונפל כלל שור וחמור פרט ובעל הבור ישלם חזר וכלל והקשה הש"ס אי מה הפרט מפורש דבר שנבלתה מטמא במגע ובמשא כו' וקאמר הש"ס אלא אמר קרא והמת יהי' לו ודחי הש"ס זה ומסיק אלא א"ק כסף ישיב לבעליו לרבות כל דאית לי' בעלים והפי' הפשוט דתו לא דרשינן לי' בכלל ופרט וכלל ורק עיקר דרשא הוא מקרא הנ"ל וכן מבואר בפירש"י בד"ה אלא לא תימא חזר וכלל למדרשי' בכלל ופרט וכלל אלא אימא א"ק והמת יהי' לו עכ"ל. ומבואר דתו לא דרשינן כלל בכלל ובפרט וכלל וכן משמע לקמן בע"ב דקאמר הש"ס לנפילת הבור כסף ישיב לבעליו כתיב כל דאית לי' בעלים כדאמרן הרי מבואר בהדיא דרק מדרשא זו מרבינן כולהו. ולולא דמסתפינא הייתי אומר דלהרמב"ן ז"ל נוכל לפרש ולומר דאכתי דרשינן בכלל ופרט וכלל דדרשא דכלו ופרט וכלל לא אידחי לי' לגמרי דהא באמת קשיא אמאי נדחי' לגמרי לדרשא דכלל ופרט וכלל ורק הואיל דמדרשא דכלל ופרט וכלל לא נוכל לרבויי עופות ומש"ה צרכינן קרא דכסף ישיב לבעליו לרבות עופות אבל דרשא דכלל ופרט וכלל לא אידחי לה ואכתי דרשינן לי' בכלל ופרט וכלל אם יהי' נ"מ לדינא דהיינו אם מדרשא דכסף ישיב לבעליו הוה מרבינן לחייב באותו דבר ומדרשא דכלל ופרט וכלל נוכל לפוטרו שפיר פטרינן לי' מדרשא דכלל ופרט וכלל והא דמרבינן עופות לחיובא אע"ג דמדרשא דכלל ופרט וכלל נוכל לפוטרו אמרינן דקרא דכסף ישיב לבעליו אתא לרבויי כל דאית לי' בעלים, אבל אי יהי' דבר אחד אשר לא יהי' נכלל בהקרא דכסף ישיב לבעליו לומר דקרא אתא לאשמעינן לחיובא אז הואיל דלא יהי' סתירה להדרשא דכסף ישיב לבעליו אכתי קם דרשא דכלל ופרט וכלל בתקפה. והא דנקיט הש"ס לקמן לנפילת הבור כסף ישיב לבעליו היינו דהוא עיקר דרשא דמיני' מרבינן לרבות הכל וסמיך הש"ס על הא דקאמר כאן ונוכל לומר שזה שדקדק הש"ס לקמן וקאמר לנפילת הבור כסף כו' כדאמרן והיינו כדאמרן כאן. ואם נימא כן תו נוכל ליישב קושית התוס' הנ"ל דהא כל היכא דדרשינן בכלל ובפרט וכלל ממעטינן שטרות כדאיתא לקמן בר"פ מרובה (דף ס"ב) ובכמ"ד בש"ס יצאו שטרות שאע"פ שמיטלטלין אין גופן ממון וא"כ מהאי דרשא דדרשינן בכלל ופרט וכלל אימעוטי נמי שטרות דהא לא נוכל לומר דמרבינן להו לחיובא מדרשא דכסף ישיב לבעליו כל דאית להו בעלים דהואיל דאין גופן ממון לא מיקרי דאית להו בעלים דהא באמת גוף הנייר בודאי דבעל הבור חייב לשלם לר' יהודה דמחייב על נזקי כלים בבור ורק על השעבוד הכתוב בי' וזה לא מיקרי יש לו בעלים דהא הוא רק לראי' בעלמא ואין גופן ממון ואפילו אם נימא דיש קצת סברא לומר דאכתי מיקרי יש לו בעלים תו נוכל לומר דנהי דמקרא דכסף ישיב לבעליו הי' נוכל לחייבו דהיינו אומרים דנכלל גם שטרות אבל מכח הכלל ופרט וכלל נוכל שפיר לומר דאתא הכלל ופרט וכלל למיפטרי' בכה"ג ודוק היטב בזה

ובפשיטות י"ל דאפילו אם נימא דתו לא דרשינן בכלל ופרט וכלל ורק מדרשא דקרא דכסף ישיב לבעליו לבד מ"מ נוכל לומר לסברא פשיטא דשטרות לא מיקרי אית להו בעלים דהשעבוד לבד הוא דבר שאינו ממש ולא מיקרי יש לו בעלים וכמו שכתבתי

[מא] שם ע"ב תנ"ה נפל לתוכו שור חש"ו וסומא ומהלך בלילה חייב פקח ומהלך ביום פטור וכתב בשמ"ק בד"ה שור וז"ל וענין הקטן בזה כל שלא הגיע ללמוד חרישה כו' הא שור פקח וביום פטור ודוקא במיתה אבל בנזיקין חייב כדין אדם וב"כ גדולי המחברים הרב המאירי ז"ל עכ"ל. וכן מבואר באמת ברמב"ם בפי"ב מהל' נזקי ממון הט"ז אבל אם היתה פקחת ונפלה ביום ומתה פטור שזה כמו אונס מפני שדרך הבהמה לראות ולסור מן המכשולות וכן אם נפל לתוכו אדם ומת אפילו היה סומא או שנפל בלילה בין שהיה בן חורין או עבד ה"ז פטור ואם הוזק בו האדם או הבהמה הפקחת חייב נזק שלם כמו שביארנו עכ"ל והראב"ד ז"ל כ' וז"ל היתה פקחת א"א ובהמה הפקחת ביום למה ומה בין נזק למיתה לענין זה עכ"ל ועיין בה"ה מ"ש בטעם סברת מחלוקתן ז"ל

והנה לכאורה י"ל דאם נימא דאם הוזקה הפקחת חייב לשלם א"כ גם אם פקחת נפלה לבור ומתה לישלם עכ"פ כפי הזיקו וכן באדם שנפל לבור ומת לישלם עכ"פ דמי הזיקו. ולכאורה י"ל דתליא זה בפלוגתא דהראשונים ז"ל בדין אם נפלה לבור פחות מעשרה טפחים ומתה דפטור לשלם אם מחויב עכ"פ לשלם שיעור הזיקו ודעת הרב המאירי ז"ל בשם י"א דחייב עכ"פ כדי שיעור הזיקו וסיים הרב המאירי ז"ל ולא נ"ל כן ודעת הר"ר יונתן ז"ל דמשלם עכ"פ כדי שיעור הזיקו עיין בשמ"ק לעיל על (דף נ' ע"ב) בד"ה היו פחותין הביא ב' דעות האלו וא"כ הכא נמי י"ל כן דתליא באלו הב' דעות. מיהו י"ל דהכא לכ"ע פטור מלשלם כלל דהואיל דנפילה כזו שתמות אינה ראוי' כלל לבהמה פקחת ורק אונס הוא ופטור לגמרי משא"כ לעיל וי"ל בזה. ועיין לעיל בפרקין [אוכ"ג] מ"ש שם בזה

[מב] שם אמרי שור לאגמורי שור שור לחסימה כו' א"ק למען ינוח עבדך ואמתך כמוך להנחה הקשתיו ולא לדבר אחר ע"כ והנה גם לענין פריקה הי"ל לומר כן דלהנחה הקשתיו ולא לדבר אחר וא"כ לא שייך כלל פריקה באדם וא"כ יגרע אדם מבהמה וראיתי בשמ"ק כאן בד"ה להנחה הקשתיו וא"ת א"כ פריקה נמי לא תנהוג באדם הטעון משוי ובפ' אלו מציאות משמע דנהגא גבי ההיא דדרי פתכא דאופי שם (דף ל' ע"ב) וי"ל דמדרבנן נהגא תלמיד הר"פ ז"ל עכ"ל ועיין בחינוך מצוה תק"מ וז"ל שהוזהרנו שאם נראה אחד מישראל שנפל לו חמורו או בהמה אחרת מכובד המשא או בסבה אחרת או שהוא בעצמו רובץ תחת משאו שלא להניחו בדרך ונלך אבל נעזרהו ונקים עמו בהמתו ונעמוד שם עד שיתקן משאו או על גבו או על בהמתו וע"ז נאמר לא תראה את חמור אחיך כו' מבואר דס"ל דמדאורייתא איכא מצות פריקה באדם וקשיא לכאורה מסוגי' הש"ס דידן וכמ"ש בשמ"ק כאן. ובהג"ה על החינוך מן הגאון בעל מלמ"ל על הא דכ' או שהוא בעצמו רובץ תחת משאו כ' וז"ל אמר המניה זה לא נמצא בשום פוסק כי אם ברלב"ג בפ' משפטים עכ"ל ואין הרלב"ג בידי לעיין

והנה במצות פריקה כ' שם החינוך במצוה פ' וז"ל להסיר המשא מעל הבהמה שיגעה במשא בדרך שנאמר כי תראה חמור שונאך כו' כו' משרשי המצוה ללמד נפשנו במדת החמלה שהיא משובחת ואצ"ל שהוא חובה עלינו לחמול על האיש המצטער בגופו אלא אפילו על המצטער באבידת ממונו מצוה עלינו לחמול עליו ולהצילו כו' עכ"ל. והנה מבואר מזה ג"כ שהוא דאורייתא מצות פריקה באדם ג"כ והוא בעשה ול"ת מה"ת שבמצוה פ' כ' העשה ובמצוה תק"מ כ' הל"ת ואף כי יש להתעקש קצת שמ"ש החינוך במצוה פ' אינו כתוב מפורש שגם על האדם הוא מה"ת אבל המעיין היטב יראה שכן הוא דעת החינוך שהוא מה"ת גמור בעשה ול"ת וממ"ש במצוה תק"מ גבי הל"ת שם כתב מפורש שהוא ל"ת גמור מה"ת באדם וה"ה בעשה ג"כ דילמד סתום מן המפורש וז"פ

וראיתי בספר מנחת חינוך על החינוך במצוה פ' שהעיר מהא דר"י בר"י בב"מ (ל' ע"ב) שמשם הוציא החינוך לדינו שגם באדם הוה מה"ת עכ"ד. ולא זכר שר שכבר קדמו בראי' זו בשמ"ק בב"ק כאן וכ' שהוא מדרבנן וחידוש בעיני על הרב המחבר שלא הביא דברי השמ"ק הנ"ל ולא העיר כלל מסוגית הש"ס דב"ק הנ"ל

אולם בשו"ת הרשב"א (סי' רנ"ב) הקשה השואל ז"ל דלפי סוגי' הש"ס דב"ק (נ"ד) מבואר דמצות פריקה לא שייכא באדם וא"כ קשה מהא דריבר"י בב"מ הנ"ל אם לא שנימא דר"י ב"ר יוסי רצה לעשות לפנים משורת הדין והרשב"א ז"ל השיב לו דהוא מצוה מה"ת והא דקאמר הש"ס בב"ק (נ"ד) להנחה הקשתים ולא לדבר אחר היינו בדבר שלא היינו יודעים זה רק מכח ההיקש על זה אמרינן דלא נוכל למילף מן ההיקש ומשום דלהנחה הקשתים ולא לדבר אחר אבל בדבר שאין אנו צריכים לבא ולילף מכח ההיקש רק מכח ק"ו או מצד הסברא שפיר מרבינן לה ולא אמרינן דמכח מה שאמרינן להנחה הקשתים ולא לדבר אחר מכח זה ימעט הכל בין מה שידעינן מכח ק"ו או מה שידעינן מצד הסברא והאריך בזה., ועיין עוד בשו"ת הרשב"א שם (בסי' רנ"ו ורנ"ז) שהרב השואל, השיב עוד הפעם והרשב"א השיב לחזק דבריו והאריך בזה וא"כ אמרינן שפיר דפריקה באדם הוא מה"ת הואיל דידעינן מכח סברא דהשתא על אבידת ממונו וצער בע"ח של בהמתו