אמרי הצבי א רסב

כל דאית לי' בעלים א"ה אפילו כלים ואדם נמי אמר קרא שור ולא אדם חמור ולא כלים ולר' יהודה דקא מרבי להו לכלים בשלמא שור ממעט בי' אדם אלא חמור מאי ממעט בי' אלא אמר רבא חמור דבור לר' יהודה ושה דאבידה לדברי הכל קשיא ע"כ. והנה לכאורה אינו מובן אמאי הוצרך הש"ס לאתויי הא דרבא כאן דקאמר חמור דבור לר' יהודה כו' בפשיטות הו"ל להש"ס לאסוקי בקושי' בהא דקאמר הש"ס ולר' יהודה דקא מרבי להו לכלים בשלמא שור ממעט בי' אדם אלא חמור מאי ממעט בי' קשיא ומאי קאמר הש"ס אלא אמר רבא וראיתי בפ"י כאן שעמד בזה וכ' לתרץ יעוש"ה

אבל לפי האמור מיושב היטב דהנה לפי האמור לעיל כל הסוגיא דידן כאן אזלא אליבא דרבא דסובר במס' שבת דבמרה לא איפקדו אתחומין וא"כ גם אשביתת בהמתו לא איפקדו וליכא למילף שור שור משבת ומש"ה ילפינן לה מקרא דכסף ישיב לבעליו לרבות כל דאית לי' בעלים אבל לרב אחא בר יעקב דסובר דבמרה איפקדו אתחומין ג"כ וא"כ איפקדו נמי אשביתת בהמתו ונאמרו במרה כל הפרשיות שבתורה של שבח ונאמר ג"כ קרא דלא תעשה מלאכה אתה כו' ושורך וחמורך וא"כ כשנאמרו דינים ג"כ במרה נוכל למילף שור שור משבת או חמור חמור משבת וא"כ נוכל לומר דלר' יהודה דקמרבי להו לכלים ואפ"ה לא קשיא למה לי חמור דבור דנוכל לומר כראב"י דבמרה איפקדו אתחומין ג"כ וא"כ איפקדו גם אשביתת בהמתו וא"כ נוכל לומר דשור דכתיב גבי בור אתיא למילף שור שור משבת וחמור אתא למעט אדם ואי לאו דכתיב חמור היינו אומרים דבנפל אדם לבור משלם בעל הבור ואע"ג דלקמן קאמר הש"ס להנחה הקשתיו ולא לדבר אחר וא"כ גם בלא קרא דחמור ג"כ היינו אומרים דאדם פטור גבי נזקי בור ועיין בתוס' כאן בד"ה הוה אמינא שכ' וז"ל ובמסקנא נמי דמרבינן עופות מדכתיב ישיב לבעליו ל"ל נילף שור שור או חמור חמור משבת כמו חסימה ופריקה וממילא אימעט אדם דליכא למילף משבת כדאמרינן לקמן גבי כלאים להנחה הקשתיו ולא לדבר אחר כו' עיי"ש. מיהא י"ל כמ"ש הפ"י כאן בד"ה אלא וז"ל ע"ד התוס' הנ"ל ואע"ג דהתוס' כתבו לעיל דאי ילפינן משבת לא צריכנא למעט. אדם משום דלהנחה הקשתיו היינו בריש הסוגיא אבל למאי דאוקימנא כבר שיש לדרוש מוהמת יהי' לו כל דבר מיתה וא"כ סד"א דאדם נמי חייב דבר מיתה הוא קמ"ל קרא דשור ולא אדם כי היכא דנדרש קרא דוהמת יהי' לו למעט פסולי המוקדשין כו' עיי"ש בפ"י שהאריך בזה ונוכל להוסיף עוד ולומר בזה ע"פ מ"ש הרשב"א בתשובה (סי' רנ"ב) שדן דבאדם ג"כ שייך חיוב דפריקה וטעונה מן התורה והא דקאמר הש"ס כאן להנחה הקשתיו ולא לדבר אחר ופריקה וטעונה הוא דילפינן שור שור וחמור חמור משבת וא"כ היל"ל דפריקה וטעונה ליכא באדם וכן דן שם הרב השואל ז"ל וע"ז השיב הרשב"א דכוונת הש"ס הוא דאי לית לן קרא אחריני או ק"ו או סברא לחייב להאדם ורק מכח ההיקש דילפינן שור שור משבת ועל זה קאמר הש"ס להנחה הקשתיו ולא לדבר אחר כלומר דמהיקש הלז לא מצינן למילף לאדם דהיקש הזה לא נאמר רק להנחה בלבד אבל היכא דאיכא סברא אחריני לחייב לאדם מכח כל שכן וכדומה שפיר אמרינן דהשתא גבי שור וחמור שייך זה מכ"ש באדם וא"כ שפיר שייך פריקה וטעונה באדם מה"ת ומשום דהשתא גבי בהמה שייך חיובא דפריקה וטעונה מכ"ש באדם עיי"ש שהאריך להביא ראיות לזה. ועיין עוד שם (סי' רנ"ו ורנ"ז) ולקמן (בדף נ"ד ע"ב) [אומ"ב] יבואר אי"ה עוד מזה. וא"כ לסברת הרשב"א הנ"ל אם היינו למדין גבי בור שור שור משבת היינו אומרים ג"כ דאדם ג"כ חייב בבור מכת כל שכן דהשתא שאם נפל שור להבור מחויב בעל הבור לשלם מכל שכן אם נפל אדם להבור דבודאי חייב בעל הבור לשלם ולא שייך לומר להנחה הקשתיו ולא לדבר אחר הואיל דאין אנו באין לדון לחייב על האדם מטעם הקישא וכמ"ש הרשב"א דבאדם ג"כ חייב בפריקה וטעונה מן התורה וא"כ אם נימא דנילף מנז"ש דשור שור משבת היה חייב גם על האדם וא"כ צרכינן חמור דבור לפטור בו על האדם ושור צרכינן לגזירה שוה דשור שור משבת. וכל זה הוא אם נימא כרב אחא ב"י בשבת (דף פ"ז) דהא דקתני בברייתא ששי בשבת ששי בחודש היינו למסען ומשום דבמרה איפקדו אכל הלכות שבת אתחומין ואשביתת בהמתו ג"כ ונוכל למילף שור שור משבת אבל לרבא שפיר קשיא חמור דבור לר' יהודה והיינו דלרבא לשיטתו דסובר שם בשבת ששי לחנייתן וסובר דבמרה לא איפקדו על תחומין ועל שביתת בהמתו ג"כ לא איפקדו ולדידי' ע"כ לא נוכל למילף שור שור משבת משום דאז במרה שנצטוו על הדינין ונאמרו כל הפרשיות שכתובים בהם הדינין אז לא היינו יכולין למילף משבת דאז במרה לא נאסרה עדיין שביתת בהמתו ולא נאמר עוד האי קרא דשבת דכתיב בי' לא תעשה מלאכה אתה ושורך וחמורך ולמדין רק מקרא דכסף ישיב לבעליו כל דאית לי' בעלים ושור בעינן למידרש שור ולא אדם חמור ולא כלים וא"כ לרבי יהודה דסובר דחייב על נזקי כלים בבור למה אתי חמור למעוטי וקאמר חמור דבור לרבי יהודה קשיא והוא רק לשיטת רבא בשבת (דף פ"ז) ומש"ה שפיר קאמר הש"ס אלא אמר רבא חמור דבור לר' יהודה קשיא ודוק כי הוא חריף. ובזה מובן לשון הש"ס דנקיט לשון קשיא ולא נקיט תיובתא והוא משום דלשון קשיא אית לה תירוצא ותיובתא לית לה תירוצא ועיין במס' ב"ב (דף נ"ב ע"ב) ברשב"ם ד"ה קשיא ושם (קכ"ז ע"א) ד"ה קשיא ובמל"מ פי"ז מהל' איסורי ביאה הל' ט"ו מ"ש בשם הריטב"א וכבר האריכו הרבה בזה ובעניי העירותי ג"כ בכמ"ד בזה. ולפי האמור מובן היטב הלשון קשיא משום דתיובתא ליכא דבאמת נוכל לומר דר' יהודה סובר ג"כ כרב אחא ב"י דכשאיפקדו במרה על שבת איפקדו על כל דיני שבת גם אתחומין וגם אשביתת בהמתו ונוכל למילף שור שור משבת וא"כ חמור אתא למעוטי אדם וא"כ גם לר' יהודה לא מייתר כלל חמור דבור ודוק בזה. ועוד יש לתרץ דברי רש"י ז"ל הנ"ל באופן אחר קצת ורק הואיל דשורש התירוץ הכל הוא על קוטב הנ"ל לכן קצרתי

(ג) מיהו בפשיטות היה נלע"ד לומר בזה דרש"י ז"ל נקיט לפירושו בחומש משום דילפינן שור שור משבת משום דלקמן (בדף נ"ד ע"ב) קאמר הש"ס וגבי שבת מנלן דתניא ר' יוסי אומר משום ר' ישמעאל בדברות הראשונות נאמר עבדך ואמתך ובהמתך ובדברות האחרונות נאמר ושורך וחמורך וכל בהמתך והלא שור וחמור בכלל כל בהמה היו ולמה יצאו לומר לך מה שור וחמור האמור כאן חיה ועוף כיוצא בהן אף כל חיה ועוף כיוצא בהן כו' אלמא דר' ישמעאל כללא כייל לן דבכל התורה כולה ילפינן משבת דחיה ועיף כיוצא בהן ועיין בירושלמי כאן על מתני' דילן וז"ל לנפילת הבור ונפל שמה שור או חמור להפרשת הר סיני אם בהמה אם איש לא יחיה כו' ובמראה הפנים בד"ה לנפילת הבור וז"ל הש"ס מקצר כדרכו וסמך על התוספתא שהיו בקיאין בה וז"ל התוספתא פ"ו אחד שור וחמור ואחד שאר בהמה חיה ועוף לנזיקין מועד משלם נ"ש ותם משלם ח"נ אחד שור וחמור ואחד שאר בהמה כו' ר"י אומר משום ר' ישמעאל בדברות הראשונים הוא אומר כו' מה שור וחמור האמורים לענין שבת עשה שאר בהמה חיה ועוף כשור וחמור אף שור וחמור האמורים לענין כל דבר שאר בהמה חיה ועוף כשור וחמור ע"כ. ובמראה הפנים האריך בביאור יעוש"ה שהביא דהש"ס דילן יליף לה מקרא דכסף ישיב לבעליו לרבות כל דאית לי' בעלים כו' והביא דברי המהרש"א יעוש"ה. וא"כ י"ל דרש"י ז"ל נקיט לפירושו כהתוספתא והירושלמי ועם מה שכתבתי בפלפול דלעיל דתליא בפלוגתא דאמוראי בשבת (דף פ"ז) הנ"ל א"ש כמין חומר וקצרתי מאד בזה כי מובן למעיין היטב

[מ] שם אלא א"ר חמור דבור לר' יהודה כו' קשיא. בתוס' ד"ה חמור הקשה הר"ר משה מפונטייזא ואימא דחמור אתי למעט שטרות ואור"י דלמאן דלא דאין דינא דגרמי אפילו הוא עצמו פטור ולמאן דדאין דינא דגרמי נמי לא מחייב אלא מדרבנן כדמוכח בפרק הכונס (דף ס"ב) כו' עכ"ל. והנה לכאורה י"ל לשיטת הרמב"ן ז"ל דדינא דגרמי מחויב מדאורייתא א"כ אכתי תקשה קושיא הנ"ל. ועיין בש"כ (סי' שפ"ו סק"א) הביא דברי הרמב"ן ז"ל והביא הרבה ראיות לחלוק בזה והביא ג"כ דברי התוס' הנ"ל ועיי"ש מ"ש בשם המוהרש"ל לפרש בזה

ולולא דמסתפינא הייתי אומר דהרמב"ן ז"ל הי' מפרש פי' אחר בסוגיין והוא דהנה הש"ס כאן הי' רוצה לדון כאן מדין