אמרי הצבי א רס

דנפשייהו רק פליגי כמאן הילכתא ג"כ הלכה כרבא ועי' בב"מ (צ"ד ע"ב) בדברי הנ"י בשם הרנב"ר והרשב"א שכתבו דפסקינן כר' יונתן דרבא קאי כוותיה וחידוש בעיני על התנא הגאון בעל יד מלאכי בכללי הה"א (סי' קנ"ז קנ"ט) שהביא בקיאות עצום דאיכא דיעות בזה והוא ז"ל הוכיח מכמ"ד דגם בכה"ג הלכה כרבא לגבי דאביי ולא הביא הראשונים הללו ז"ל דכתבו בהדיא כן דגם בכאן פסקינן הלכה כרבא לגבי דאביי אף דלא פליגי בסברא דנפשייהו רק אי הלכתא כר' יאשי' או כר"י

ועיין בשמ"ק כאן בד"ה או הקשה קושית התוס' הנ"ל וכ' לתרץ בשם הר' ישעיה וי"ל דבמנחות פרק שתי מדות (דף צ"א ע"א) בהא דדריש מן הבקר הצאן ומן לחלק לענין נסכים ומסיק תלמודא דאפי' לר' יונתן איצטריך מן לחלק לכל אחד נסכים דאע"ג דמשמע כ"א בפ"ע סד"א היכא דעביד בקר וצאן יחד לא יבא לשניהם נסכים אלא כשיעור אחד להכי כתב מן לומר שיביא שני נסכים וכן י"ל כאן דאיצטריך קרא לחלק אף לר' יונתן אע"ג דמשמע כ"א בפ"ע היכא דנפלו שניהם אימא לא ליחייב אלא אחד מינייהו וכן במתנות כהונה הו"א היכא דשחט שנים לא ליחייב ליתן מתנות אלא חד מנייהו עכ"ל ולכאורה לא הבנתי דנהי דהסברא הוא דדוקא אם יפלו שניהם שור עם חמור הוא דלחייב אבל לא בנפל אחד מהם הוא משום דכן היה גזה"כ אבל כשאנו אומרים דהדין הוא דכשנפל אחד מהם ג"כ חייב א"כ איך שייך לומר דכשנפלו שניהם כאחד שור וגם חמור לא יחייב אלא על א' מהם ואם יהיו שניהם של שני בני אדם על מה ישלם ועל מה לא ישלם ואפי' אם שניהם של אדם אחד ג"כ אין שייך כלל לומר כן שלא ישלם אלא על אחד מהם דבשלמא גבי נסכים שפיר יש סברא לומר כן דנסכים דחדא יעלו לו לשניהם משא"כ היכא דהזיק לחבירו שני דברים כאחד ואם היה מזיק כ"א בלחודי' היה מחויב לשלם על כ"א מהם ועכשיו שהזיק שניהם כא' למה לא ישלם רק על א' מהם ולכאורה י"ל בזה. ובעיקר הענין יעויין מ"ש בעזה"י שם בב"מ על (דף צ"ד) הבאתי סוגית הש"ס דמנחות הנ"ל ופלפלתי הרבה ע"ד הט"ז ביו"ד (סי' רכ"ח ס"מ) בדברי הרשב"א ז"ל יעוש"ה

[לט] (א) שם ע"א אימא ונפל כלל שור וחמור פרט כו' אלא אמר קרא כסף ישיב לבעליו כל דאית ליה בעלים ועיין בתוס' ד"ה הו"א קרב לגבי מזבח. ועי' ברש"י חומש פ' משפטים (כ"א פסוק ל"ג) על פסוק ונפל שמה שור או חמור וז"ל שור או חמור ה"ה לכל בהמה וחיה שבכל מקום שנאמר שור וחמור אנו למדין אותו שור שור משבת שנאמר למען ינוח שורך וחמורך מה להלן כל בהמה וחיה כשור שהרי נאמר במקום אחר וכל בהמתך אף כאן כל בהמה וחיה כשור ולא נאמר שור וחמור אלא שור ולא אדם חמור ולא כלים עכ"ל ובאמת דברי רש"י ז"ל אינם מובנים כלל דהא הש"ס יליף לה מקרא דכסף ישיב לבעליו כל דאית ליה בעלים וכבר תמה בזה הרא"ם ז"ל והמהרש"א הביאו ג"כ כאן על תוס' ד"ה הו"א קרב והמהרש"א כתב לתרץ דברי רש"י ז"ל והוא דרש"י ז"ל פי' כן למ"ד שביתת כלים בשבת דאורייתא יעוש"ה בדבריו הנחמדים אבל קשה מאד לומר דרש"י ז"ל נקיט לפירושו בחומש אליבא דב"ש דסובר שביתת כלים דאורייתא

ולענ"ד ליישב קצת דברי רש"י ז"ל ע"ד פלפול קצת ובהקדם יבואר קצת דברי התוס' כאן ג"כ והוא מ"ש בד"ה הו"א קרב תימא למה לא ילפינן הכא שור שור משבת ובמסקנא נמי דמרבינן עופות מדכתיב ישיב לבעליו כל דאית ליה בעלים למה לי נילוף משור שור או חמור חמור משבת כמו חסימה ופריקה לקמן וממילא אימעוט אדם כו' ומיהו להפרשת הר סיני ניחא דלא שייך למילף משבת דעדיין לא נאמרו עשרת הדברות כו' עיי"ש. ולכאורה י"ל במ"ש דהפרשת הר סיני לא נוכל למילף משבת הואיל דעדיין לא נאמרו עשרת הדברות הלא במרה נצטוו על השבת כדאר"י א"ר כאשר צוך במרה ועי' במסכת שבת (פ"ז ע"ב) ובסנהדרין (נ"ו ע"ב) וא"כ זה היה עוד קודם מתן תורה וא"כ הא היה נוכל למילף הפרשת הר סיני משבת ולמה ליה להש"ס למילף לקמן (בדף נ"ד ע"ב) מקרא דאם בהמה אם איש דחיה בכלל בהמה ואם בתרא למילף מיניה עופות הא נוכל למילף משבת וכמו שרצו התוס' להקשות כאן ולכאורה י"ל בזה

ולכאורה היה נוכל לומר דנהי דבמרה נצטוו על השבת לא דכל דיני שבת נאמר להם אז רק מקצת דהיינו עיקר שמירת שבת מלאכות חמודות שחייבין עליהם מיתות ב"ד אבל שביתת בהמתו לא נאמר להו אז משום דהוי רק חייבי לאוין. ובאמת מצינו פלוגתא בזה דפליגי אמוראי במסכת שבת (דף פ"ז) דקאמר שם ת"ש ששי ששי בחודש ששי בשבת קשיא לרבנן הא נמי ר' יוסי היא ששי למאי רבא אמר לחנייתן רב אחא בר יעקב אמר למסען וקמיפלגי בשבת דמרה דכתיב כאשר צוך ה"א ואר"י א"ר כאשר צוך במרה מ"ס שבת איפקוד אתחומין לא איפקוד ומר סבר אתחומין נמי איפקוד ועיין ברש"י שם והמבואר שם דרבא דסובר ששי לחנייתן וא"כ היה התניה באחד לחודש שהוא אחד בשבת דהא ששי בשבת היה ששי בחודש וא"כ ע"כ היה הנסיעה בשבת והלא עוד מקודם נצטוו על שבת עוד במרה וצריכינן לומר דרבא ס"ל דלא איפקדו במרה אתחומין ורק על עיקר שבת שהוא כרת ומיתות ב"ד אבל על חייבי לאוין לא איפקדו וא"כ לא איפקדו על תחומין ורב אחא ב"י סובר דהיה ששי לנסיעתן וא"כ ביום א' לחודש שהוא יום א' בשבת היה הנסיעה אז אבל בשבת לא היו רשאין לנסוע דכשהופקדו במרה על שבת איפקדו על כל דיני שבת על הכללות ועל הפרטות וא"כ גם על חייבי לאוין איפקדו וא"כ איפקדו נמי אתחומין וא"כ לפי"ז אם איפקדו במרה על שביתת בהמתו ג"כ תליא בהאי פלוגתא דרבא וראב"י דלרבא דאמר לחנייתן סובר דלא איפקדו במרה כל דיני שבת רק על עיקר שבת ולא איפקדו, על שביתת בהמתו ג"כ כמו דלא איפקדו על תחומין ולראב"י איפקדו במרה על כל דיני שבת בכללות ובפרטות ואיפקדו אתחומין ואיפקדו נמי אשביתת בהמתו שוב

שוב ראיתי בחידושי הר"ן על מסכת שבת שם הנדפס מחדש וז"ל בד"ה אתחומין לא איפקוד פי' ואע"ג דאל יצא איש ממקומו דמיניה דרשינן תחומין כתיב במרה האי תנא מפיק תחומין ממגרשי הערים כדדריש ר"ע במסכת סוטה ודרש אל יצא אל יוציא וא"ת א"כ מאי קאמר אשבת איפקוד שהרי הוצרכו להוציא כליהם ולהוליכם עמהם והאי תנא הא דריש אל יוציא דמיניה אסרינן אפי' העברת ד' אמות ברה"ר וי"ל נתנום ע"ג בהמתם והיו מחמרין אחריהם שלא היו מצוין על שביתת בהמתם ולא אלאו דמחמר וכי אמרינן אשבת איפקוד דוקא באיסור שבת שיש בו כרת אבל באיסור לאוין גרידא כגון לאו דמחמר לא איפקדו עכ"ל הר"ן ז"ל ותה"ל שכוונתי לדעת קדשו

ומעתה לפי האמור נוכל לומר בכוונת התוס' שכתבו דעל הפרשת הר סיני לא תקשה דנילוף שור שור משבת משום דהפרשת הר סיני היה קודם אמירת עשרת הדברות והכוונה דנהי דשבת נצטוו במרה היינו דוקא דינים שיש בהם חיוב מיתה אבל לא לאוי וא"כ איסור תחומין ואיסור שביתת בהמתו בסיני הוא דנאמר ושפיר כתבו התוס' דמפרשת הר סיני ל"ק דעדיין לא נאמרו אז עשרת הדברות וא"כ אכתי לא היו מצוים אז בשביתת בהמתו ולא נאמר אז עדיין קרא דשורך וחמורך וכל בהמתך האמורים בשמירת שבת וא"כ לא נוכל למילף הפרשת הר סיני משבת ודוק

אולם לפי האמור י"ל ג"כ על קושית התוס' שהוקשו דלמה לי למילף מקרא דכסף ישיב לבעליו כל דאית ליה בעלים נילוף שור שור משבת הלא לפי האמור דשבת שנצטוו במרה לא איפקדו אתחומין וא"כ כשהופקדו במרה אדינין לא היו יכולין למילף שור שור משבת והיו צריכין לקרא דכסף ישיב לבעליו ופרשת נזיקין ג"כ נאמרה כולה במרה ומש"ה הוא דיליף הש"ס מהאי קרא היינו לפרושי הדין שהיה אז קודם שנאמרה הלכות שבת בהר סיני ואז היה ילפינן מקרא דכסף ישיב לבעליו ומאי הוקשו התוס' דנילוף נזיקין שור שור משבת ולכאורה י"ל בזה

אולם יש ליישב זה בהקדם מה דאיתא במסכת סנהדרין (דף נ"ו ע"א) ת"ר שבע מצות נצטוו ב"נ דינין וברכת השם כו' ופריך הש"ס דינין בני נח איפקוד והתניא עשר מצות נצטוו ישראל במרה שבע שקבלו עליהן ב"נ והוסיפו עליהן דינין ושבת וכבוד אב ואם דכתיב כאשר צוך ה"א ואר"י כאשר צוך במרה אר"נ ארב"א לא נצרכה אלא לעדה ועדים והתראה א"ה מאי