אמרי הצבי א רנט

אדעתיה דנפשיה ופטרה התורה להם ממיתה וכן אם שני שוורים הרגו לאחד ג"כ י"ל כן אבל באדם ושור שהרגו לאחד בזה י"ל דעיקר העושה הוא האדם והשור שעושה ג"כ מעשה ההריגה הוי כאילו עושה על דעת האדם והאדם הוא עיקר העושה ויש להביא ראיה לסברא זו שכתבתי מהא דכתבו התוס' לקמן (דף נ"ו ע"ב) בד"ה המעמיד ואעפ"י שאין הבהמה שלו חייב מטעם שן ורגל דאע"ג דכתיב בעירה כדידיה חשיבא הואיל והוא עשה כו'. ועיין ברשב"א שם ובה"ה פ"ד מנזקי ממון ה"ג ובב"י בח"מ (סי' שצ"ד) מ"ש בזה אלמא מבואר סברא זו שכתבתי וא"כ יש סברא לומר דהאדם חייב ג"כ בכופר דאע"ג דבכ"ד היכא דהאדם בלבדו הורג פטור מכופר מקרא דעליו ולא על האדם אבל הכא יש סברא לומר דהואיל דהשור שהורג הוא על דעת האדם לחייב אדם ג"כ בכופר וזה לא מצינו למעט מקרא דעליו ולא על האדם ומש"ה הוצרך רש"י ז"ל לומר הטעם דפטור דאם אתה חושב האדם לעיקר העושה א"כ הרי הוא בר קטלא ופטור מטעם קלב"ם או מתנא דבי חזקיה כו' כנלע"ד לכאורה ליישב קצת דברי רש"י. ויש להסביר עוד יותר עפמ"ש הרשב"א בחידושיו כאן ומובא ג"כ בשמ"ק כאן ליישב קושית התוס' הנ"ל וכתב דהא דאמרינן הכוהו עשרה בני אדם בעשר מקלות כולן פטורין הוא דוקא אם הכוהו בעשר מקלות אבל אם שנים אוחזין במקל אחד והכוהו ומת חייבין וה"נ האדם והשור שדחפוהו לבור הוי כאלו עשו שניהם מעשה אחד כמו אם אחזו שנים מקל אחד והרגוהו דחייב השור מיתה ומש"ה משלם כופר יעוש"ה. וא"כ י"ל דבכה"ג לא מצינן למעט דהאדם יהיה פטור מכופר מקרא דעליו ולא על האדם הואיל דאיכא ג"כ מעשה שור אשר בעל השור חייב עליו והו"א דיהיה חייב לשלם כופר ולזה כתב רש"י דפטור האדם לשלם כופר הואיל דבר קטלא הוא ואי נמא לא אתרו ביה ג"כ פטור מדתנא דבי חזקיה ודוק. ועי' לעיל בפ' ארבעה אבות על (דף י' ע"ב) [אול"ו] מ"ש בדברי הרשב"א

הנ"ל

(ב) ועוד בדרך אחר נלע"ד ליישב קושית המהרש"א הנ"ל עפ"י מ"ש בש"ע (סי' ת"י סל"ז) וז"ל ויש מי שאומר ה"ה לשנים שהזיקו ושניהם בני חיובא אלא שהאחד ברח או שאין לו במה לשלם משתלם מאחר עד שיעור מה שהיה הוא חייב על נזק זה אילו עשאו לבדו [והוא שיטת הרמ"ה] ויש חולקין דכיון דחבירו מדינא בר תשלומין אלא שאין לו מה לשלם למה יפרע זה בשבילו [והוא שיטת הר"ר חזקיה] ובסמ"ע (ס"ק נ"ז) עד שיעור שהיה הוא חייב וז"ל בטור מבואר זה יותר וז"ל ודוקא עד שיעור מה שהיה חייב ביה אהאי נזקו היכא דהוה עביד ליה איהו לבדו אבל טפי לא עכ"ל. ולכאורה היה נראה לפרש דר"ל משום דלפעמים נמצא שניזק יותר מדחיפת שנים מבדחיפת אחד ובא לומר דבכה"ג אין א' צריך לשלם כל הנזק הנעשה ע"י שניהם כיון דאין האחד יכול להזיקו כל כך אבל קשה דהאי טעמא שייך גם בדחפו כלים לבור ונשברו דאי לאו בור לא היו נשברים הכלים מדחיפת אדם ואפ"ה קאמר לפני זה דצריך האדם לשלם כל נזקי הכלים ועיי"ש בסמ"ע שכתב פי' אחר בזה יעוש"ה

והנה הקצה"ח האריך שם להוכיח מסוגית הש"ס דהפי' הראשון הנ"ל שכתב הסמ"ע בדברי הטור הוא הנכון יעו"ש שהאריך בזה אולם לא כתב כלל ליישב קושית הסמ"ע בזה שהקשה דהא לפי טעם זה היל"ל דגם בדחפו כלים לבור ונשברו דאין האדם צריך לשלם כל נזקי הכלים דהא בלא הבור לא היו הכלים נשברים בדחיפה. ונלע"ד לתרץ קושית הסמ"ע הנ"ל דשאני גבי דחיפת כלים לבור הואיל דהתורה פטרה לבעל הבור משבירת כלים א"כ הוה כמו שאין להבור בעלים דבכה"ג אם הוא בור של הפקר שאין לו בעלים אם אחד דחף כלים של חבירו להבור דבודאי חייב האדם הדוחף לשלם כל הנזק ובכה"ג מיחשב האדם כל המזיק וה"ה היכא דיש לבור בעליה ג"כ הדין כן דהואיל דהתורה פטרתו בפירוש לבעל הבור על נזקי כלים ח"נ לע"ד. ועיין לעיל בפרקין [אול"ג אוק"ב] מ"ש שם בדברי הסמ"ע הנ"ל

ומעתה נוכל ליישב קושית המהרש"א הנ"ל די"ל דרש"י ס"ל כשיטת הרמ"ה הנ"ל וא"כ כשהאדם והשור דחפוהו להאדם לבור וא"כ איכא חיובא על בעל השור לשלם והיכא דאין לו לבעל השור לשלם או שברח היה מחויב האדם לשלם ומיירי שכל אחד מהם או השור לבדו או האדם לבדו היו יכולין להזיק להאדם ולהשליכו להאדם לבור וא"כ איכא חיובא על האדם לשלם עבור מה שהשור הזיק וא"כ גם על מה שהבעל השור צריך לשלם כופר איכא חיובא על האדם לשלם כופר אם אין בעל השור כאן או שאין לו לשלם ואע"ג דאדם אינו משלם כופר על מעשה דידיה מה שהוא השליכו להבור אפ"ה היינו אומרים דצריך האדם לשלם כופר עבור השור ולא סבירא ליה חילוקו השני שכתב הסמ"ע לחלק דהא דצריך השני לשלם הוא דוקא אם השני לבדו היה עושה זה לבדו היה צריך לשלם אבל אם זה היה עושה מעשה זאת לבדו לא היה צריך לשלם אז אין צריך לשלם זה גם בעד חבירו עיין בסמ"ע שם ולא ס"ל לרמ"ה ורש"י זה דלפום פי' הראשון של הסמ"ע בדברי הטור הוה הפי' דכשההיזק הוא יותר ע"י שנים מעל ידי אחד אין האחד צריך לשלם עבור מה שהזיק גם השני וא"כ אמרינן דכל שהוא בעצמו היה יכול לבדו לעשות זה ההיזק חייב לשלם בעד השני אם אין לו להשני לשלם או שברח אע"ג דתשלומין הללו לא שייכין גביה כלל אפ"ה משלם בעד השני וכן נראה למעיין היטב דזה תליא בשני הפירושים שפי' הסמ"ע דברי הטור ודוק

ומעתה שפיר מיושב קושית המהרש"א הנ"ל דאי מקרא דעליו ולא על האדם היינו אומרים דבכה"ג שאדם ושור השליכו לאדם להבור וכל אחד לבדו היה יכול לעשות ההיזק הזה אז אם אין לו להבעל השור לשלם אז היה מחויב האדם לשלם דהא אינו משלם עבור עצמו רק עבור השור והתורה לא פטרתו לאדם מכופר רק בשביל עצמו אבל לא כשמשלם עבור השור וכ"ז הוא כשאנו באין לפטור האדם מכופר מקרא דעליו ולא על האדם אז היינו אומרים דבכה"ג חייב אבל אם באנו לפטור האדם מכח קם ליה בדרבה מיניה א"כ לא נוכל לחייבו לשלם על מעשה זה הואיל דאיכא חיוב מיתה א"כ גם כשמשלם עבור השור ג"כ פטור דהא במעשה זו איכא חיוב מיתה ומש"ה הוצרך רש"י ז"ל, לומר הטעם דפטור כאן האדם מכופר הואיל דהוא בר קטלא וא"נ לא אתרו ביה מ"מ הא גם בלא התראה ג"כ פטור מכופר מדתנא דבי חזקיה דחייבי מיתות שוגגין פטורין מתשלומין וה"ה בלא אתרו ביה ודוק היטב בזה

[לז] שם ע"ב אמר רבא שור ואדם שדחפו לבור כו' לענין כלים ושור פסוהמ"ק אדם ושור חייבין ובור פטור כו' כל הסוגיא. הנה הפ"י כתב ולכאורה נראה דהא דפטרינן בור מפסולי המוקדשין היינו ממיתה אבל לא מנזיקין כמו באדם שנפל לבור והטעם משום דקרא איירי במיתה כו' ובסוף מסיק הפ"י בצ"ע די"ל דגם מנזיקין ממעטינן פסולי המוקדשין ומשום דמדמי ליה לכלים וכמו דגבי כלים אין שייך לחלק בין מיתה לנזיקין ולגמרי פטורין ה"ה בשור פסולי המוקדשין וכתב דכ"נ מל' הטוח"מ (סי' ת"י) עכ"ל. והנה בהטור אינו מפרש כלל ורק שכתב סתם דבור אינו חייב על פסולי המוקדשין משמע דגם בנזקין פטור

ולכאורה נראה דהתוס' ס"ל דגם בנזיקין ממעטינן פסולי המוקדשין שכתבו כאן בד"ה איפוך וז"ל וא"ת א"כ רעהו דכתב רחמנא למה לי לאפוקי הקדש כו' ע"ש ואם נימא דבור חייב בנזיקין בפסולי המוקדשין א"כ צריכינן קרא דרעהו למעוטי הקדש מנזיקין דבפסולי המוקדשין חייב בנזקין אלא ע"כ דס"ל להתוס' דנם בפסולי המוקדשין פטור מנזיקין ושפיר הוקשו התוס' ל"ל רעהו גבי הקדש

אמנם ראיתי בשמ"ק שכתב דבשור פסולי המוקדשין חייב בנזיקין וז"ל שם בד"ה מי שהמתה באה"ד וז"ל אבל אין נראה לומר דאי משום פטור דאדם כיון דחייב בנזקי אדם לא הוי מוקמינן בשור פסולי המוקדשין דהא בשור פסולי המוקדשין גופייהו נראה דחייב בנזיקין כמו שאדם חייב אע"ג שאין המתה שלו עכ"ל הרי מבואר דחייב בנזיקין

[לח] דף נד ע"א או מיבעיא ליה לחלק ובתוס' ד"ה או האי סוגיא כרבי יאשיה ותימא א"כ סוגיא זו דלא כהלכתא דבפ' השואל (צ"ד) מוקי אביי כר' יאשיה ורבא כר' יונתן וקיי"ל כרבא לגבי דאביי כו'. והנה מבואר משיטת התוס' דהלכתא כרבא לגבי דאביי אפי' היכא דלא פליגי בסברא