אמרי הצבי א כה

להזיקו והו"א דפטור אשר באמת מהראוי לכל מעיין להתבונן בזה דמאי ס"ד דהש"ס בזה ואדרבה איפכא מסתברא. אולם באמת יש להבין זה דכד מעיינינן משכחינן כי האי סברא ג"כ בשם גדולי הראשונים שכתבו כהאי סברא גם למסקנא בהא דקיימא לן המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול ואפילו היורש מוחל ואם היורש הוא הלוה והוא מוחל לעצמו אם מהני מחילתו או לא, ואף אם נימא דמהני המחילה אם צריך היורש הלוה לשלם להלוקח מטעם דינא דגרמי או לא איפלגו בזה הראשונים. דעת הרמב"ן ז"ל דלעצמו אינו יכול למחול משום שנתחייב בהשבה והשטר בתוקפו וי"א ס"ל דמהני המחילה אולם הוא צריך לשלם אח"כ להלוקח מדד"ג דהיינו היורש שמחל לעצמו צריך לשלם להלוקח מדד"ג. ודעת הראב"ד ז"ל הובא בבעה"ת דהיורש יכול למחול לעצמו וגם א"צ לשלם כלום להלוקח דאף שהזיקו מ"מ הואיל דלא נתכוין כלל להזיקו רק להנאת עצמו מתכוין וממילא מטי הזיקו להלוקח בכה"ג אינו חייב לשלם כלל מדד"ג ועיין בחו"מ סי' ס"ו סעיף כ"ג ובש"ך ס"ק פ"א יעוש"ה. ומעתה מצינו להראב"ד ז"ל שכתב באמת להאי סברא להלכה דהיכא דאינו מתכוין להזיק לחבירו רק לטובת עצמו ולהנאתו עושה הדבר אע"ג שהוא גורם בזה היזק לאחרים ומזיקו לחבירו אפילו הכי פטור בכה"ג. והנה לכאורה י"ל בזה דהא חזינן דהתורה חייבה באמת על שן שהזיק אע"ג דיש הנאה להזיקה ומתכוונת לטובת עצמה לאכול מן הפירות ואפילו הכי חייבה תורה שבעל הבהמה צריך לשלם. אולם באמת גילתה התורה בשן דחייב אף שנתכוין להנאתה ונוכל לומר דיש חילוק גדול בזה משום דבשן הוא עושה בשל אחרים ומזיק לאחרים והיכא דהוא מזיק לאחרים וההיזק הוא בשל אחרים אף שעושה לטובת ולהנאת עצמו בודאי חייב והרי הוא כמו גזל ורק היכא דהוא עושה דבר בשלו ועי"ז גורם היזק לאחרים בזה סובר הראב"ד ז"ל דכל שאין כוונתו להזיק לאחרים רק שעושה כן לטובת עצמו בכה"ג לאו שם מזיק עליו

ומעתה נוכל לומר דבס"ד דקאמר לא ראי קרן שאין, הנאה להזיקו כהרי שן שיש הנאה להזיקו היה סבור דבאמת יש לנו לומר כסברת הראב"ד דכל שאין כוונתו להזיק רק שעושה להנאת עצמו ומגיע בזה היזק לאחרים לאו שם מזיק עלה ואם כן הוה אמינא גבי שן דהיינו בהמה שאכלה תבואה של חבירו אין צריך לשלם רק מה שנהנית אבל לא מה שהזיק דמטעם מזיק לא נוכל לחייב בזה הואיל דאין כוונתו להזיק ומקרן לא ילפינן דקרן אין הנאה להזיקו כראי שן שיש הנאה להזיקו. ומשום הכי צרכינן קרא דשן לגלויי לחייב בכה"ג מטעם מזיק אע"פ שאין כוונתו להזיק ורק שאוכל להנאתה וחשבינן ליה מזיק ממש וחייב בעל הבהמה לשלם כל מה שהזיקה הבהמה. וכשמקשה הש"ס ולאו ק"ו הוא לא מקשה רק על הא דקאמר לא הרי שן שאין כוונתו להזיק כראי קרן שכוונתו להזיק ועל זה פריך הש"ס ולאו ק"ו הוא לחייב מכל שכן היכא שכוונתו להזיק אבל על האי סברא דיהיה פטור מטעם שיש הנאה להזיקו ע"ז לא פריך הש"ס כלום. והדר מסיק הש"ס איפכא לא הרי קרן שכוונתו להזיק כראי שן שאין כוונתו להזיק והו"א דפטור אי לאו דגלי קרא והיינו ג"כ מטעם סברא הנ"ל דכל שאין כוונתו להזיק אין לחייבו וכסברת הראב"ד הנ"ל ולא הרי שן שיש הנאה להזיקו כראי קרן שאין הנאה להזיקו כלומר דה ואיל דיש הנאה יש סברא יותר לחייבו דאע"ג דלא נתכוין להזיק מ"מ הואיל דיש הנאה להזיקו וא"כ הבעלים צריכין לשלם מה שנהנית וא"כ תו צריכין לשלם הכל וגם דהוא עושה ההיזק בשל אחרים והראב"ד לא קאמר לסברתו רק היכא דאין עושה ההיזק בשל אחרים רק שבגרמתו בא ההיזק לאחרים בזה סובר הראב"ד דכל שאין כוונתו להזיק רק שהוא עושה דבר להנאתו ולצרכו ועי"ז נצמח מזה, היזק לאחריני לאו שם מזיק עליו ופטור. אבל היכא דעושה ההיזק לאחרים בשלהם בודאי חייב מדין מזיק אע"פ שעושה להנאתו ולטובתו והחולקים על הראב"ד ס"ל דאין חילוק בזה בין אם עושה ההיזק בשלו ועי"ז נצמח מזה היזק לאחריני ובין אם עושה ההיזק בשל אחרים בשניהם הדין שוה דאפילו שעושה זה להנאת עצמו ג"כ חייב כשמזיק לאחריני דומיא דשן וי"ל בזה בפלפול קצת ודוק בזה

[יא] שם בגמרא מידי דהוה אעבד ואמה כו' אפילו הכי פטירי כו' וברש"י ד"ה אפ"ה וז"ל כדאמרינן בפרק החובל דף פ"ז העבד והאשה פגיעתן רעה החובל בהן חייב והם שחבלו באחרים פטורין והתוס' בד"ה מידי הקשה על פירש"י דא"כ הי"ל למנקט עבד ואשה אלא מפרש ר"ת דנקיט עבד ואמה משום דקאי אמתני' דסוף מס' ידים וטעמא משום שמא יקניטנו רבו דבסמוך עכ"ל. והנה י"ל בזה דגם כוונת רש"י ז"ל הוא כן רק דרש"י הביא דעבד פגיעתו רעה דהחובל בו חייב והוא שחבל באחרים פטור ואם כן גם שפחה דינה כעבד וזה הוא עיקר כוונת רש"י. ורק רש"י ז"ל הביא כל המשנה והביא לשון המשנה העבד והאשה פגיעתן רעה ועיקר הכוונה הוא על העבד. וכן ראיתי בתוי"ט במס' ידים פ"ד מ"ז וז"ל ולשון הרמב"ם ז"ל כבר ידעת כי מדינינו כי עבדים שהזיקו אין אדוניהן חייבין בתשלומין כלל כמ"ש בב"ק נשים ועבדים וקטנים כו' הרי שגם הרמב"ם ז"ל הביא כל המשנה הנ"ל וגם כן הכוונה על עבד בלבד. והא דנקיט לשון אמה ולא נקיט לשון שפחה ושניהם הן שוין בלשון המקרא כדכתיב ולה שפחה מצרית בא נא אל שפחתי וכן גרש האמה הזאת. וכ"ז הוא בכנענית. ובעברית כתיב רק לשון אמה וכי ימכור איש את בתו לאמה. ולשון שפחה לא מצינו בעברית

ולענ"ד נראה דההבדל בזה כי מלת שפחה הוא ענינו קירוב בחיבור מלשון ספחני נא אל אחת הכהונות וכן ספחת. כי השפחה תתחבר להגבירה בצרכי הבית להיות לה לעזר. וכן ראיתי בספר שורש ישע שרשי אות שי"ן וז"ל שפח לו שני פנים א' כל לשון שפחה ב' כל לשון משפחה למשפחותם היא קרבות בני אדם משרש ייחס אחד ויהיה לשון קירוב ע"ד ספחני נא (שמואל א' ב') ענינו קירוב בחיבור מה. ולה שפחה (בראשית ט"ז) השפחה תתחבר להגבירה בצרכי הבית וכנזכר עכ"ל. ומלת אמה היא מקורבת יותר להגבירה ולפעמים היא עומדת במקום הגבירה והיא בעצמה תשגיח בצרכי הבית. ולשון זה שייך בהעבריה ולא תפול שם אחר על העבריה דהיינו מלת שפחה כי אסור לעבוד בה עבודת עבד. וגם האדון הוא מחשיב להעבריה והוא מלשון אם שהבן יכבד את אמו וגם לזה הוא חולק לה כבוד ולפעמים גם על כנענית יפול לפעמים שם אמה כשרבה מחשיבה ומצאה חן בעיניו לשרתו היא עוסקת במלאכתה באמונה ואינה מתנהגת כשאר עבדים אשר רובן בגזל וע"כ האדון מחשיבה ג"כ ועליה ג"כ יפול שם אמה אף כי היא כנענית. וראיתי בשרש ישע אות א' וז"ל אמה ופי' שפחה נ"ל שהיא גם מלשון אמ"ה לידע מה היא ואם היא ראוי' לו כי ידוע עיקר מגמתו של בעה"ב עם האמה העבריה לידע מהותה ודעתו ליעדה או לבנו ייעדנה ומגדל אותה בביתו לראות טבעה ומעשיה וכן הוא לשון יעוד לשון עדות לייעד בה שראוי היא לו ויקחנה והא"י פי' להיפוך אימ"ה כי לא נחשבת להיות גברת עדיין רק משועבדת לשירות עכ"ל

והנה לפמ"ש נוכל להשוות דברי אהלי יהודה עם דברי השרש ישע אולם דברי השרש ישע בעצמו אינם מובנים כלל לכאורה. כי הלא מצינו בקרא גרש האמה הזאת אף שהיתה כנענית. אולם יש להצדיק דבריו דהואיל דכבר הכניסו לביתו ממש וע"כ שפיר נופל עליה לשון אמה. אולם לפמ"ש א"ש כי גם על כנענית נופל גם כן לשון אמה אם מצאה חן בעיני אדוניה ומכבדה וכמש"ל. וע"פ האמור יש לפרש היטב מה שיש לדקדק בהפסוקים בפ' לך לך ט"ז דמתחלה קראה הכתוב שפחה דכתיב ולה שפחה מצרית. בא נא אל שפחתי. את הגר המצרית שפחתה. אנכי נתתי שפחתי. הנה שפחתך. וגם המלאך קראה בשם שפחה. ובפ' וירא קראה הכתוב אמה גרש האמה. ועל אמתך. בן האמה. וע"פ דברי מובן שפיר כי מתחלה קראה הכתוב שפחה ואף שכבר נתנה אותה שרה לאאע"ה ג"כ לא היתה עדיין כל כך חשובה בעיניו ונקראת עדיין שפחה. אולם לאחר שהיה לה ולד היתה קצת חשובה בעיניו ולפיכך נקראת אמה. וזה שאמרה שרה אמנו ע"ה גרש האמה הזאת דהיינו אף שכבר נחשבת קצת בעיניך אולם אנכי מצוה לגרשה כי אף שילדה הלא כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק דהיינו הואיל שגם אנכי ילדתי א"כ כבר נתבטל חשיבותה והיא כאין נגדי ונגד בני יצחק. וירע הדבר בעיני אאע"ה ואמר לו הש"י אל ירע וגו' ועל אמתך דהיינו אף שהיא חשובה עתה בעיניך עכ"ז כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה כי ביצחק יקרא לך זרע והודה הקב"ה לדברי אמנו שרה כי השפחה איננה חשובה כלל נגד הגבירה וגם בן השפחה נגד בן הגבירה איננו חשוב לכלום אולם וגם את בן האמה לגוי אשימנו דהואיל שהוא חשוב בעיניך כי זרעך הוא כנלפע"ד פי' הפסוקים. וגם לפי פירוש הרב בעל שרש ישע נוכל ליישב המקראות כן. ומעתה מובן שפיר מה דנקט התנא