אמרי הצבי א כד

הצרורות לפטור בר"ה הוא מבואר בפרק כיצד הרגל דף י"ט בבעיא דרבי ירמיה מר"ז ובפ"ק דף ג' לשלם מן העליה בעי לה רבא בפ"ק ולר"פ פשיטא ליה ותשלומי צרורות ח"נ משנה בכיצד הרגל דף י"ז דלא כסומכוס עכ"ל הה"מ. ובכ"מ כתב ז"ל כל תולדה כאב כו' אעפ"כ אינו משלם אלא ח"נ היינו כר"פ בריש ב"ק ואע"פ דלרבא מיבעיא ליה עבדינן כר"פ דפשיטא ליה ועוד דר"פ בתרא הוא עכ"ל. ועיין ברא"ש כאן שהאריך בזה. והלח"מ תמה ע"ז דהא חזינן דהש"ס לא בעי לומר דפליג רבא על ר"פ. דאלת"ה מאי פריך הש"ס אמאי קרי לה תולדה הא לא קרי לה הכי אלא ר"פ ונימא דרבא פליג עליה ולא קרי לה תולדה דרגל אלא ודאי דוחק לומר דפליג רבא על מימרא דר"פ וכיון שכן לפי המסקנא דקאמר לפוטרו ברה"ר נימא נמי דלא פליג ר"פ על רבא ולמה נדחוק עצמנו ונאמר דלר"פ פשיטא ליה בעיא דרבא ופליג עליה כיון דמצינן למימר דכולהו אית ליה דקרי לה תולדה לפוטרו ברה"ר וליכא פלוגתא בינייהו. וא"כ כבר אמר בגמרא לפוטרו ברה"ר הדר ממאי דאמר מעיקרא דלר"פ פשיטא ליה ואע"ג דלא קאמר אלא בכ"ד איכא בגמ' דלא אמר אלא אע"ג דהדר ממאי דקאמר מעיקרא ואפילו אמרת דמי שהכריחן לפרש כן הוא מפני שלא אמר בגמ' אלא דמשמע דלא הדר מ"מ קשה לפי פי' זה על הגמ' גופיה מי דחקו בכך כיון דמצי למימר דליכא בהו פלוגתא כדכתיבנא לאוקמי' דהי' פלוגתא וצ"ע עכ"ל הלח"מ. ועיין ביש"ש ב"ק פ"ק סי' ב' הביא דברי הרא"ש הנ"ל דפסקינן כר"פ משום דלא שבקינן זה דפשיטא לר"פ משום הא דאיבעיא לרבא. והקשה היש"ש ג"כ כקושיית הלח"מ הנ"ל וכתב ואפשר דקבלה בידם ועוד מאחר שר"פ פסק סתם יש שאינו כיוצא בו ולא פירש בעצמו לאיזה דין אינו כיוצא בו משמע דוקא לצרורות שהלמ"מ שח"נ בזה אינו כיוצא בו אבל לכל שאר מילי שוה דאי אפשר לומר לכל מילי אינו כיוצא בו שהרי עכ"פ צריכא למימר שבדבר אחד דומה לו כגון לפוטרו ברה"ר עכ"ל היש"ש

והנלע"ד ליישב קושיא הנ"ל ומקודם אבוא על התחלת הקושיא של הלח"מ שכתב ומשמע לכאורה דלא בעי בגמ' דליפלוג רבא על ר"פ דאלת"ה מאי פריך אמאי קרי לה תולדה הא לא קרי לה הכי אלא ר"פ כו'. ולכאורה י"ל בזה דאיך שייך לומר דרבא לא קרי ליה לצרורות תולדה דרגל הא לקמן בר"פ כיצד דקתני במתני' כיצד הרגל מועדת לשבר בדרך הילוכה הבהמה מועדת להלך כדרכה ולשבר היתה מבעטת או שהיו צרורות מנתזין מתחת רגליה ושברה את הכלים משלם ח"נ. ובגמ' א"ל רבינא לרבא היינו רגל היינו בהמה א"ל תנא אבות וקתני תולדות. אולם מפירש"י תנא אבות רגל ממש שדרסה ברגליה וסיפא קתני תולדות הבהמה מועד להלך כדרכה ולשבר. ומשמע לכאורה מדברי רש"י ז"ל דהתולדות היינו רק הא דקתני בברייתא לקמן בהמה מועדת לשבר בדרך הלוכה כו' אבל הא דקתני במתני' צרורות זה לא הוי בכלל תולדה דרגל. אולם י"ל דגם דינא דצרורות דקתני במתני' זה הוי ג"כ בכלל תולדה דרגל גם לרבא ורבא דמשני דתנא אבות וקתני תולדות קאי על צרורות גם כן דהוא בכלל תולדה דרגל ג"כ והא דמיבעיא ליה לרבא אי מגופי' משלם או מעליה משלם יבואר אי"ה לקמן. וא"כ הרי גם רבא מודה דצרורות הוא תולדה דרגל ועיין רע"ב ותוי"ט בר"פ כיצד משנה א'. ומעתה יש ליישב עיקר הקושיא של הלח"מ והיש"ש הנ"ל דהא ר"פ אמר יש מהן כיוצא בהן ויש מהן לאו כיוצא מהן דהפי' הוא דבעיקר התשלומין יש בהן כיוצא בהן כמו האב דהיינו במה שמשלם יש בתשלומין של התולדה כיוצא מה שיש בהאב ויש מהן לאו כיוצא בהן דהיינו שבעיקר התשלומין שמשלם הוא לאו כיוצא בהאב וקאמר הש"ס דר"פ דקאמר כן כוונתו הוא על צרורות שהם תולדה דרגל דיש בתולדה זו כיוצא בהאב דהיינו מה שמשלם מן העליה דהוא כיוצא בהאב דרגל משלם מן העליה וצרורות גם כן משלם מהעליה אולם הוא לאו כיוצא בהן דהא רגל משלם כל הנזק ואילו צרורות אינן משלמין רק ח"נ ובזה התשלומין הוא לאו כיוצא בהאב. וע"ז פריך הש"ס והא מיבעיא בעי רבא ח"נ צרורות מגופו משלם או מן העליה משלם ומשני הש"ס לרבא מיבעיא ליה ולר"פ פשיטא ליה ופריך הש"ס לרבא דמיבעיא ליה אמאי קרי לה תולדה דרגל ולא קשה תו דדילמא סובר רבא דצרורות לא הוי כלל תולדה דרגל דהא רבא בעצמו משני לקמן בר"פ כיצד הרגל דתנא אבות וקתני תולדות וא"כ גם צרורות הוא בכלל תולדה דרגל וכמש"ל. ומשני הש"ס על זה לפוטרו ברה"ר. והיינו דרבא סובר דתנא דמתני' לקמן בר"פ כיצד תנא אבות דהיינו רגל ממש וקתני תולדות דהיינו צרורות ג"כ הוא בכלל תולדות של רגל ואמאי קרו ליה תולדה דרגל וקאמר דהא דקתני לה בכלל תולדה דרגל הוא משום דפטור ברה"ר אבל לר"פ דקאמר הלשון יש מהן כיוצא מהן ויש מהן לאו כיוצא בהן דהוי הפירוש דבתשלומין שמשלם יש מהן כיוצא בהן ויש מהן לאו כיוצא בהן א"כ ע"כ צריכינן לומר דזה שהוא כיוצא בהן היינו בהתשלומין שמשלם הוה התשלומין שמשלם כיוצא בהן כמו שמשלם על האב כמו כן הוה בהתולדה דהיינו במה שמשלם. וא"כ לא נוכל לומר דסובר דהא דצרורות הוי כיוצא בהן כמו האב דהיינו רגל ממש דהא אם נימא דבמה ששוה לרגל ממש הוא מה שאינו משלם א"כ תו לא שייך לומר יש מהן כיוצא בהן דהוה הפי' בהתשלומין שמשלם אבל רבא לא קאמר לשון זה. וא"כ שפיר יוכל לפרש המשנה דהא דצרורות הוא בכלל תולדה דרגל היינו דמשלם רק ברה"י כמו רגל ממש. אבל אם הזיקה ברה"ר בצרורות אינו משלם כלל דדינו כמו רגל ממש. ואם כן ע"כ דס"ל להש"ס דר"פ פליג על רבא ומילתא דמיבעיא ליה לרבא אם צרורות משלם מגופו או מן העליה מיפשט פשיטא ליה לר"פ דמן העליה משלם וגם בהא דאינו משלם ברה"ר רק ברה"י כמו רגל ממש דסובר רבא כן וכן מורה מן מתני' דר"פ כיצד הרגל גם ר"פ מודה לזה. ומעתה סובר ר"פ דצרורות משלמין מן העליה ודוקא ברה"י כמו רגל ממש ובזה תולדותיהן כיוצא בהן ורק בהא דמשלם רק ח"נ בזה התולדה לאו כיוצא בהן. וא"כ שפיר פוסק הרמב"ם כר"פ ומשום דלא שבקינן מה דפשיטא ליה לר"פ משום האיבעיא דרבא ודוק היטב כי יתיישב בזה כל הקושי' של הלח"מ הנ"ל

שוב ראיתי בשמ"ק כאן בד"ה ואמאי באה"ד וז"ל וא"ת מאי קאמר ולרבא אמאי קרי לה לצרורות תולדה דרגל אי קרא רבא לצרורות תולדה דרגל היאך מספקא אי הוה תולדה דקרן כו'. וא"ת ור"פ מאי קמ"ל במאי דאמר תולדותיהן לאו כיוצא בהן אי ח"נ צרורות מתני' היא בפ' כיצד ואי קמ"ל דצרורות תולדה דרגל היא היאך קמ"ל וי"ל דמילתא דר"פ משמע אע"ג שלא כיוצא בהן דצרורות חלוק מרגל לענין ח"נ מ"מ הן ותולדותיהן שוין לאב לכל מילי בין לשלם מן העליה בין לפוטרו ברה"ר לכך ניחא שלא היה יכול לומר לר"פ לפוטרו ברשות הרבים. דא"כ מאי קמ"ל כו' ע"כ מתוספות שאנץ ועיין עוד שם בשמ"ק בד"ה לרבא מיבעיא ליה וז"ל תמיהא לי כיון דמיבעיא ליה לרבא מי הזקיקם לשום מחלוקת בין ר"פ לרבא כו' עייש"ה בשמ"ק בזה והרי מבואר בשמ"ק קושית הלח"מ והמהרש"ל הנ"ל וגם מבואר בשמ"ק התירוץ שלי שתירצתי בזה ואם כי אינו מבואר בשמ"ק בפירוש. מ"מ כן נוכל לפרש כוונת הראשונים ז"ל ודוק כי קצרתי מעט

[ט] בגמרא אר"י תנא שור לקרנו ומבעה לשינו וה"ק לא הרי הקרן שאין הנאה להזיקו כראי השן שיש הנאה להזיקו כו' יעו"ש. והנה לכאורה י"ל דאם נימא דהא דתני במתני' שור היינו שור לקרנו א"כ קשה מאי קאמר התנא דמתני' לא הרי השור כהרי המבעה כו' הלא אם היה כתוב רק קרן בלבד והוה ילפינן מבעה מינה א"כ הו"א דדינו כמו קרן דתם משלם ח"נ ומועד נ"ש דהא אין הלמד עדיף יותר מן המלמד. וכן קשה להיפך דאם היה כתוב מבעה ולא היה כתוב קרן רק דנילף ממבעה א"כ הו"א דדינו כמו מבעה דהוא מועד מתחלתו ולכאורה י"ל בזה

[י] דף ד ע"א בגמרא ולאו ק"ו הוא ומה שן שאין כוונתו להזיק חייב קרן שכוונתו להזיק לא כל שכן. וברש"י ד"ה ולא וז"ל וה"ה נמי דקא פריך אטעמא קמא דאי כתב קרן הוה נפקא שן מיניה בק"ו ומה קרן שאין הנאה להזיקו חייב כו' והאי ליכא לתרוצי דהכי מיפרשא כו' יעיי"ש ועיין בשמ"ק כאן שהאריך ג"כ בזה

ולענד"נ בזה דנוכל לומר דעיקר קושיית הש"ס הוא רק אסיפא דהיינו אטעמא בתרא אבל אטעמא קמא דהיינו שאם היה כתוב קרן לא הוה ילפינן שן מיניה משום דאיכא האי סברא הנ"ל לחייב יותר בקרן מבשן משום דקרן אין הנאה להזיקו ומשום הכי חייב אבל שן דיש הנאה להזיקו יהיה פטור כאשר יבואר אי"ה. כי באמת י"ל תיכף על תחלת הסוגיא דקאמר ר"י לפרש המתני' אליבא דשמואל לא ראי קרן שאין הנאה להזיקו ומש"ה חייב כראי השן שיש הנאה