אמרי הצבי א רלז

ולא בפירותיהן בנכסייך ולא לאחר מיתה נוכל לומר דלא ס"ל להאי סברא רק דאין חשש סכנת מיתה בלידה. והא דאיתא במסכת שבת (דף ל"ב ע"א) על הא דעל ג' עבירות נשים מתות בשעת לידתן וקאמר הש"ס נפל תורא חדד לסכינא כו' עיי"ש התם היינו דהעון גורם וכשהוא חולה מקטרג העון נ"כ וכמבואר למעיין שם וי"ל בזה

ולכאורה י"ל בהא דריש מסכת יומא ר' יהודא אומר אף אשה אחרת מתקינין לו שמא תמות אשתו א"ל אין לדבר סוף ולכאורה י"ל דדלמא טעמיה דר"י הוא משום דזימנין דהיא מעוברת ותלד ביוה"כ דהיא מסוכנת למות ומש"ה חיישינן שמא תמות אשתו אבל כשמתקינין לו אשה אחרת בתולה ליכא למיחש להכי וא"כ יש לדבר סוף אלא שמעינן לכאורה דליכא סכנת מיתה מחמת הלידה וא"כ מש"ה פוסק הרמב"ם והרי"ף כאן כרבנן ולא כרשב"ג

[יב] שם ע"א היתה שפחה כו' אמר רבה ל"ש אלא שחבל בה בחיי הגר ומת הגר אבל חבל בה אחר מות הגר זכיא לה איהו בגווייהן ומחייב לשלומי לה לדידה אר"ח מרי דיכי אטו ולדות צררי נינהו וזכיא בהו אלא איתא לבעל זכה ליה רחמנא ליתא לבעל לא כו' כל הסוגיא ובפירש"י ותוס' ד"ה אטו מ"ש בזה. והרי"ף ז"ל לא הביא כלל סוגיא זו וצ"ע בזה מדוע השמיטה לגמרי

(א) והנה הרמב"ם ז"ל פוסק כרבה וז"ל בפ"ד מהל' חובל ה"ב כיצד משערין דמי ולדות שמין את האשה כמה היתה יפה עד שלא ילדה וכמה היא יפה משילדה ונותנין לבעל אם מת הבעל נותנין ליורשים ואם נגפו אחר מיתת הבעל נותנין אף דמי ולדות לאשה ובה"ג כתב וז"ל היתה נשואה לגר וחבל בה בחיי הגר נותן דמי ולדות לבעל מת הגר פטור ואם חבל בה אחר מיתת הגר זכתה היא בדמי ולדות עכ"ל, והנה פוסק הרמב"ם כרבה ולא כר"ח אלא שהוסיף עוד בזה דלאו דוקא בגר הדין כן אלא גם בישראל הדין כן דאם חבל בה לאחר מיתת הבעל נוטלת האשה דמי ולדות ותמה עליו הראב"ד בהשנות וז"ל א"א אין דבר זה מחוור מן הגמ' וההלכה דאפי' לרבה דאמר בשחבל בה לאחר מיתת הגר דזכיא לה איהו בגווייהן הנ"מ אשת הנר דאין לה יורשים דקיימא וקדמה איהו וזכיא בגווייהו אבל אשת ישראל שיש לו יורשים לעולם הם ליורשיו עכ"ל וה"ה כתב עלה וז"ל ובאמת לא מצאתי טענה ברורה לרבינו להסמך עליו והסוגיא שפדו"ה אינה מכרעת לא' מהצדדים ואפשר שהוא סובר כאשר ישית עליו בעל האשה בזמן שהוא בעולם בשעת נגיפה אבל אם מת לאשה דומיא דאשת הגר וצ"ע עכ"ל ועי' בכ"מ ובב"י (סי' תכ"ג) מ"ש לתרץ דברי הרמב"ם ז"ל ובש"ע שם פוסק כהרמב"ם עי"ש. והנה עוד י"ל בדברי הרמב"ם במ"ש עוד בה"ג הדין דנר דכבר שמעינן זה מכ"ש מהא דכתב בהל' ב' באשת ישראל ומכ"ש באשת הגר ולכאורה י"ל בזה

ולעד"נ ליישב קושית הראב"ד הנ"ל ובהקדם מ"ש התוס' ד"ה אטו וז"ל ביורשים לא פליג רב חסדא ומודה הוא דזכי דהא בכתובות (מ"ג) איצטריך קרא למעוטי שאין אדם מוריש זכות בתו לבניו והכא ליכא מיעוט כו' עכ"ל. ולכאורה לא זכיתי להבין דבריהם הקדושים דהא המיעוט הוא מקרא דכתיב והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם לרשת אחוזה ודרשינן אותם לבניכם ולא בנותיכם לבניכם וא"כ מהאי מיעוטא גופיה דממעטינן ולא בנותיכם לבניכם מכ"ש דאימעוט ולא בניכם לבניכם דהיינו כל זכות שיש לאדם בבניו ובנותיו אינו יכול להוריש זכות זה לבניו וא"כ ממילא אימעוט ג"כ דאין היורשים יורשים דמי ולדות ודוקא היכא דחבל בה בחיי הבעל דאז בשעת חבלה כבר נתחייב החובל לשלם דמי ולדות לבעל האשה וא"כ הוי כאילו מגיע לו החוב דמים שהלוהו ושפיר יכול להורישו לבניו וליורשיו משא"כ היכא דחבל בה לאחר מיתת הבעל בין אם נימא דהתורה הקנתה הולדות לאביהם ותיכף בשעת יצירה הם של האב לענין שאם יחבול אדם בהם וישלם דמי ולדות שיהי' הדמים לאביהם בעל האשה בין אם נימא דאין לאביהם זכות בהולדות כלל ורק אז בשעת נגיפה חייבה התורם לשלם להנוגף דמי הולדות והקנתם לאביהם בעל האשה אבל כל זה דוקא אם הבעל קיים בשעת חבלה אבל אם חבל בהם לאחר מיתת אביהם בודאי דאין הבנים יורשים זכות זה דמגלי קרא והתנחלתם אותם לבניכם ודרשינן אותם לבניכם ולא בניכם ובנותיכם לבניכם וא"כ שמעינן דאין יכול להוריש הזכות של הולדות לבניו ובנותיו ולכאורה צ"ע אצלי דברי צ התוס' הנ"ל

ומעתה לפי האמור נוכל לומר בטעמו של הרמב"ם ז"ל דיצא לו דין זה דאם חבל אחר מיתת הבעלים דאין היורשים יורשים דמי ולדות אפי' אם הבעל יש לו יורשים משום דהואיל דגלי קרא דוהתנחלתם אותם לבניכם ודרשינן ולא בניכם לבניכם וא"כ פשיטא דלא יוכל להוריש דמי ולדות אם חבל בה לאחר מיתת הבעל וסובר הרמב"ם דלא פליגי כלל רבה ור"ח בזה ורק אם זכתה האשה בדמי ולדות היכא דחבל בה לאחר מיתת הבעל פליגי בזה רבה ור"ח ופוסק בזה כרבה

ומעתה נוכל ליישב קצת לשון רבינו ז"ל במה שחזר וכתב האי דינא גבי גר דה"פ דתחלה כתב דאין יורשים יורשים זכות של דמי ולדות היכי דחבל בה לאחר מיתת הבעל ומשום האי טעמא דכתיבנא ורק האשה זכתה בדמי ולדות והדר כ' האי דינא דגר כלומר דמהאי דינא דגר נשמע דין זה נ"כ דהא הואיל דגבי גר זכתה האשה בדמי ולדות ה"ה גבי אם חבל לאחר מיתת הבעל אפילו בישראל זכתה היא בדמי ולדות וי"ל עוד בזה

(ב) והנה הכ"מ כתב בטעמא של רבינו ז"ל וז"ל וטעמא דמסתבר הוא דבשלמא כשחבל בחיי הבעל זכה הבעל מיד בדמי ולדות אפי' שלא גבה וכשמת מוריש ליורשיו אבל כשחבל בה אחר מיתת הבעל בע"ל ז"ה [נלע"ד דט"ס יש וכצ"ל האיך זה מוריש] מוריש ליורשיו דבר שלא זכה בו הלכך של אשה היא דקרינהו רחמנא ילדיה כו' עכ"ל. והנה י"ל במ"ש הכ"מ הואיל דהכתוב קראה ילדיה דכתיב ויצאו ילדיה ולכאורה צ"ע אצלי דהא גם בשפחה כנענית כתיב האשה וילדיה תהיה לאדוניה אע"ג דלאו שום זכות אית לה לשפחה בהולדות אפ"ה כתיב ילדיה וא"כ ה"נ אע"ג דכתיב ילדיה ג"כ נוכל לומר דאין לה שום זכות בהם אע"ג דליתא לבעל כלל וצ"ע בזה. ועיין (בסי' תכ"ג) בסמ"ע (סק"ה) שכתב ג"כ האי סברא עייש"ה. והנה שמעינן מכאן דדשלב"ל אין יורש יורשה וברמ"א בחו"מ (ס"ס רע"ו) כתב בשם מוהרי"ק דאין יורש דבר שאין בו ממש או טובת הנאה בעלמא שאינה ממון ועי' בקצה"ח מ"ש בשם השל"ה ועיין בנתה"מ מ"ש שם בזה וי"ל הרבה בזה

ועיין בנתה"מ (סי' רפ"א אות ג') וז"ל נסתפקתי אי מועיל כשהנחיל לפשוט פי שנים אי זוכה ג"כ בנכסים הבאים לאחר מכאן אי נאמר כיון שעשה אותו ליורש ממילא יורש אף דשלב"ל ודוקא במקנה לדשלב"ל כו' אבל לענין דשלב"ל דינו כשאר יורש ומסיק שם דאינו יכול לעשותו יורש על דבר שאינו ברשותו או על דבר שלב"ל יעוש"ה. ומבואר מדבריו דדוקא להנחיל הוא דאינו יכול בכה"ג אבל ירושה דממילא יורש גם דשלב"ל. שוב ראיתי בשו"ת ח"ס חחו"מ (סי' ק"נ) הביא שהגאון מוהרע"א ז"ל נסתפק נ"כ בזה אי מצי להנחיל דשלב"ל והח"ס הביא דברי הנתה"מ הנ"ל והביא עוד דברי העבוה"נ בתשובה שסובר דיכול להנחיל דשלב"ל והביא ג"כ פלוגתא דקמאי הגאונים הקדמונים ז"ל בהגמי"י (פ"י מזכיה אות ו') והאריך בזה

והנה מכל הנ"ל מבואר רק להנחיל הוא דלא מהני דשלב"ל אבל אם הוא יורש דממילא פשיטא דיורש אפי' דשלב"ל ולכאורה מדברי הכ"מ והסמ"ע הנ"ל שהבאתי כאן מבואר דגם ירושה דממילא לא מהני בדשלב"ל וצ"ע לכאורה

אולם באמת גוף דברי הכ"מ והסמ"ע הנ"ל אינם מובנים לכאורה הכי נימא דיורש גמור לא יוכל לירש דבר שלב"ל והלא מלוה חשיב ג"כ דשב"ל הכי נימא דאין יורש יורשה והלא כל הש"ס מלא מזה דיורש יורש מלוה ורק דלא מיחשב ימצא לו רק ראוי ואין הבכור נוטל בה פ"ש אבל פשיטא דיורש יורשה. ונלע"ד בכוונת הכ"מ והסמ"ע דהכוונה הוא הואיל דאין הדבר ודאי ובשעת מיתה הוה ספק דלמא לא יבא כלל לידי חיוב דבשלמא מלוה בודאי הוא חייב ומש"ה יורש יורשה משא"כ הכא דהוי ספק בכה"ג אם יהיה חיוב כלל דדלמא לא יתחייב כלל ומש"ה בכה"ג היכא דעיקר החיוב הוא ספק אם יהיה חיוב כלל והוא דבר שלא בא לעולם בכהאי גוונא הוא דלא מצי להוריש אפילו ירושה