אמרי הצבי א רלו

עוד י"ל על הא דכתב הרמב"ם ז"ל בסוף דבריו ואם הוזקה פטור והלא בגמ' ב"ק (דף מ"ה ע"ב) קאמר הש"ס דזה דוקא בשהכיר בו שהוא נגחן אז הוא דלא קיבל עליו שמירת נזקי' שלא יוזק אבל בלא הכיר בו שהוא נגחן אמרינן דמסתמא קיבל עליו גם שמירה זו שלא יוזק וא"כ למה לא הביא הרמב"ם כאן דמיירי שהכיר בו שהוא נגחן ועי' בלח"מ שם שהעיר בזה ועי"ש מ"ש בזה

ועוד י"ל דהא בב"ק (י"ג ע"ב) קאמר הש"ס אלא דנימא דאזקי' תורא דשואל לתורא דמשאיל לימא ליה אילו איתזק מעלמא בעית לשלומי כולי תורא כו'. הרי מבואר דגם אם הוזקה הבהמה ג"כ חייב. אבל לפי האמור ניחא דע"כ צ"ל דהסוגית הש"ס דלעיל (י"ג ע"ב) אזלא אליבא דר"א דסובר דנטורתא דעלמא קיבל עליו בלא הכיר בו שהוא נגחן דאל"ה מאי פריך הש"ס שם אלא דנימא דאזקי' תורא דשואל לתורא דמשאיל לימא ליה אילו איתזק מעלמא בעית לשלומי כולי תורא כו' דלמא נטורתא דעלמא לא קיבל עליו דהא זה הוי איבעי' דלא איפשטא כאן בסוגין אי נטורתא דעלמא קיבל עליו או לא אע"כ דסוגית הש"ס שם אזלא אליבא דר"א ורבא ומש"ה הוצרך הש"ס בב"ק (י"ג) לתרץ דמיירי דוקא דאזקי' תורא דמשאיל לתורא דשואל והב"ע כגון שקיבל עליו שמירת גופו ולא שמירת נזקיו והיינו דדוקא שלא תוזק הבהמה הוא דקיבל עליו אבל שלא תזיק לא קיבל עליו וע"ז פריך הש"ס אי הכי אימא סיפא נפרצה בלילה כו' ויצאה והזיקה פטור הא ביום חייב והלא לא קיבל עליו שמירה זו כלל שלא תזיק הבהמה וקמשני הש"ס בשקיבל עליו שמירת נזיקין והיינו שקיבל עליו בפירוש שמירה זו ג"כ שלא תזיק הבהמה לאחרים אבל בסתם לא מקבל עליו שמירה זו וכ"ז לר"א. אבל אם נימא דבסתם לא מקבל עליו נטורתא דעלמא והיינו שלא חוזק הבהמה א"כ ל"צ לאוקמה הברייתא דב"ק (י"ג) דאזקי' תורא דמשאיל לתורא דשואל ולא קיבל עליו שמירת נזקיו ורק דנוכל לאוקמה הברייתא דאזקיה תורא דשואל לתורא דמשאיל ול"ק לימא ליה המשאיל אילו איתזק מעלמא בעית לשלומי כולי תורא כו' דהא אמרינן דנטורתא דעלמא לא קיבל עליו והא דקתני בסיפא נפרצה בלילה כו' פטור הא ביום חייב נוכל לומר משום דבסתם מקבל עליו שמירת נזקי' והיינו שלא תזיק הבהמה לאחרים ומש"ה ביום חייב ומדיוק לשון הש"ס שם בב"ק (י"ג) אי הכי אימא סיפא כו' והיינו כיון דמוקמינן להברייתא דאזקי' תורא דמשאיל לתורא דשואל ורק דלא קיבל עליו שמירת נזקי' א"כ קשיא הסיפא וצריכינן לתרץ דמיירי בקיבל בפירוש שמירת נזיקין אבל אי מוקמינן באזקי' תורא דשואל לתורא דמשאיל ומשום דלא קיבל עליו נטורתא דעלמא לא היה קשה להש"ס כלל מסיפא דשפיר נוכל לומר דמש"ה ביום חייב משום דבסתם מקבל עליו שמירת נזיקין שלא תזיק. ולפ"ז מיושב דברי הרמב"ם ז"ל לפמש"ל דהרמב"ם ז"ל ס"ל דכיון דלא איפשטא האיבעי' כאן אזלינן לקולא ולא קיבל עליו נטורתא דעלמא וא"כ שוב נוכל לאוקמי הברייתא דאזקי' תורא דשואל לתורא דמשאיל ומשום דלא קיבל עניו נטורתא דעלמא והסיפא דנפרצה בלילה כו' דפטור הא ביום חייב הוא משום דבסתם מקבל עליו שמירת נזיקין שלא תזיק הבהמה לאחרים ועולה שפיר דברי הרמב"ם ז"ל בתחלה כתב שומר שקיבל עליו שמירת הגוף בלבד אבל לא שמירת נזקיה והזיקה פטור והיינו דדוקא אם פירש בהדיא שאינו מקבל עליו שמירת ניזקין שלא תזיק לאחרים אבל בסתם מקבל עליו שמירת נזיקין שלא תזיק לאחרים והוציא כן מסיפא דנפרצה בלילה וכמש"ל ול"ק קושית הראב"ד הנ"ל דבגמ' מוכח דבסתם אינו מקבל שמירת נזיקין שלא תזיק משום דהש"ס אזלא אליבא דר"א ומש"ה הוצרכו הש"ס לומר כן אבל כיון דהרמב"ם פוסק דלא מקבל עליו נטורתא דעלמא א"כ אדרבא מוכח מסיפא דנפרצה בלילה דבסתם מקבל עליו שמירת נזיקין שלא תזיק הבהמה וכמו שביארתי. וכ' עוד הרמב"ם ז"ל ואם קיבל עליו שמירת נזקיו והיינו שלא פי' בהדי' שאינו מקבל שוב ממילא הוא מקבל בסתם השמירה שלא תזיק והזיקה חייב השומר ודוקא אם הזיקה לאחרים אבל אם הוזקה פטור משום דבסתם לא מקבל עליו נטורתא דעלמא. ומש"ה לא הוצרך הרמב"ם ז"ל להביא הדין דאם הוזקה בתחלת דבריו דהשתא היכא שקיבל עליו שמירת נזיקין אפ"ה אמרינן דדוקא שלא תזיק לאחרים הוא דקיבל עליו אבל אם הוזקה פטור מכ"ש בלא קיבל שום שמירת ניזקין כלל דבודאי פטור אם הוזקה. ומיושב ג"כ הא דלא הביא הרמב"ם בשהכיר בו שהוא נגחן משום דהרמב"ם ז"ל סובר דגם בלא הכיר בו שהוא נגחן ג"כ לא מקבל עליו נטורתא דעלמא וכמש"ל

ומעתה מיושב שפיר דברי הרמב"ם ז"ל דפ"ג מהל' נ"מ הי"ג הנ"ל שלא הביא האיבעי' דש"ס כאן אי קיבל עליו נטורתא דעלמא. משום דכבר נכלל פסק זה בפ"ד מהל' נ"מ ה"י הנ"ל וכמו שביארתי. אולם הרא"ש בפירקין (בסי' ד') הביא לאיבעי' זו אי קיבל עליו נטורתא דעלמא והקשה מהא דלעיל (דף מ"ה ע"ב) דס"ל לר"א ורבא דבסתמא קיבל עליו גם נטורתא דעלמא כו' וכתב דהאי איבעי' הוא דוקא אליבא דרבנן אבל לא אליבא דרבי ועוד כתב לקיים פירש"י דהאיבעי' הוא בין לרבי ובין לרבנן כי היכי דתיהוי בעי' זו אליבא דהלכתא לפסק דהרי"ף ז"ל ונחלק בין מסר לו שורו לשומרו בסתם דמסתמא כל נטירותא קיבל עליו אבל אם אמר לו כנוס שורך לחצר ואשמרנו אין לשון זה משמע כל מיני שמירות אלא שיהיה שומר בחצר בבהמות שבחצר שלא יזיקוהו עכ"ל. ועיין בש"ע חו"מ (סי' שצ"ח ס"ה) בהג"ה דפוסק כהרא"ש ועי' עוד שם (בסי' שמ"ז ס"א) דפסק המחבר כסוגית הגמ' בב"ק (דף י"ג) הנ"ל ועי' יש"ש בפירקין (סי' ו') ובפלפלא חריפתא על הרא"ש מ"ש בזה מיהו בשיטת הרי"ף והרמב"ם נוכל לומר כמ"ש ודוק בזה

[י] דף מח ע"א בתוד"ה אע"ג דאמר מר וז"ל וא"ת כ"ש דאי לא ממעטינן שור שהיה ראוי לפטור בעל החצר דהוה ליה למירמי חיובא אבעל השור וי"ל כו'. ולא זכיתי להבין דבריהם הקדושים דהא אפי' אי לא ממעטינן מקרא דולא שור בור והיינו אומרים דאם שורו חפר בור דחייב בעל השור היינו דוקא אם חפר בור ברה"ר אבל היכא דחפר בחצר חבירו ואח"כ הפקיר בעל החצר את חצירו מנ"ל לחייבו לבעל השור דהא עיקר החיוב בא במה שאח"כ הפקיר בעל החצר את חצירו ואמאי ליחייב בעל השור ועי' ברש"י בד"ה ובעל החצר אם הפקיר רשותו ואע"ג דכתיב כי יכרה כו'. ועיין בשמ"ק כאן ולכאורה י"ל בזה. ויש ליישב קצת בדוחק וקצרתי

עוד כתבו התוס' שם בסה"ד ונראה דאפי' אם חפרו אדם דבר חיובא הוא חייב בעל החצר בנזק בור ועלה דידיה למלויה והחופר משלם בנזקי החצר וצ"ע עכ"ל. והנה התוס' הניחו בצ"ע ולכאורה י"ל מאי הוא הספק בזה דהא אם לא היה האחר מפקיר הרשות אח"כ לא היה החיוב כלל וא"כ איזה סברא יש לחייבו להחופר ועי' לקמן (בדף מ"ט ע"ב) בתוס' ד"ה ברה"י ופתחו לרה"י אחר ור"י מפרש ברה"י ופתחו לרה"י אחר דהיינו שחפר בור ברשות עצמו ופתחו לרשות חבירו ואיצטריך דלא תימא פתחו לרה"ר הוא דחייב דשכיחי רבים ומזקי אבל ברה"י דליכא למיחש אלא לנזק יחידי פטור כו' ולפי פיר"י קשה למה הוא חייב בנזקי בעל החצר אם נפל שורו לבור כיון שהחופר משלם נזקי החצר על בעל החצר למלויי' עכ"ל. והנה לפי הנראה סברת הר"י הוא דוקא לחייבו על נזקי בעל החצר אבל לא על נזקי דעלמא הואיל דלא היה לו רשות להלך ברשותו של אחר ורק אם הפקיר בעל החצר אח"כ את החצר אז אין סברא לחייבו, ובזה מובן שפיר שלא יהיו נראין דברי התוס' כסותרין אהדדי

[יא] דף מט ע"א ארשב"ג א"כ משהאשה יולדת משבחת כו' כל הסוגיא וכ' הרא"ש במתני' וז"ל והרי"ף ז"ל הביא המשנה כצורתה ולא פי' במאי פליגי משום דסבר דהלכה כרבנן דלית ליה., כללא דר' יוחנן דכ"מ ששנה רשב"ג במשנתנו הלכה כמותו עכ"ל וגם הרמב"ם ז"ל (בפ"ד מהל' חובל ומזיק ה"ב) פוסק כת"ק ועי' ביש"ש בפירקין (סי' י"ד) האריך בזה ועי' בספר יד מלאכי ח"א (סי' ש"ז) האריך מאד בבקיעות עצום והביא כמה מקומות אשר המפרשים כתבו בדברי הרמב"ם דפוסק כרשב"ג משום דכ"מ ששנה רשב"ג במשנתנו הלכה כמותו עי"ש בדבריו

ולכאורה הי' נ"ל לומר דעיקר פלוגתא דרשב"ג ורבנן הוא בהאי סברא אם חיישינן שתסכן בשעת לידה וכמבואר בסוגיין ולכאורה פליגי בזה אמוראי במסכת כתובות (דף פ"ג ע"ב) דלאביי הוא דאית ליה האי סברא אבל רב אשי דמשני התם בנכסיך