אמרי הצבי א רלה

בפירקין (סי' ב') מ"ש בזה והבאתיו לעיל בסוגי' [או"ז אק"ג] ולפי דברי היש"ש יש לפלפל עוד בדברי הר"מ ז"ל ולא רציתי להאריך בזה כי מובן ממילא למעיין היטב בזה

מיהו לפמש"ל בפ' המניח [אכ"ג אק"ג] בשיטת הרמב"ם ז"ל דפ"ז מהל' נ"מ הי"ב דסובר דאף לר"ע דשותפי נינהו היינו דוקא לאחר העמדה בדין אמרינן דלמפרע משעת הנגיחה הוה שותף ודוקא עד כדי שעור ח"נ המגיע לו ולא על יותר משעור הזה עי"ש א"כ י"ל דגם הר"ם מסרקסטה סובר כן ומיירי הכא דהתרנגולת לא היתה שוה כשיעור הח"נ ואח"כ נטענה ביצים ואמרינן דגובה הניזק מהביצים רק עד כדי הח"נ ולא יותר ומדוקדק שפיר לשון הר"מ מסרקסטה וגובה הנזק אפי' מביצתה דמשמע דוקא רק כדי שיעור הח"נ ולא יותר

והנה בהא דאמרינן דאינה גובה מביצתה וכ"פ להלכה הרי"ף והרמב"ם בפ"ט מהל' נ"מ ה"א וכן בש"ע חו"מ (סי' שצ"ט) ומשמע דאינו גובה כלל מהביצים ומשום דהביצה עצמה לא סייעה כלל בנגיחה מדלא כתבו דעכ"פ גובה לפי ערך מה שהביצה סייעה בנגיחה. אולם בשמ"ק כאן נראה דאיפלגו בזה הראשונים עיי"ש בד"ה ולענין פסק הביא דעת המאירי ודעת הר"מ מסרקסטה ז"ל דהביצה אינה מסייעה בנזקה כלל ובד"ה אלא אמר רבא הביא בשם הראב"ד והרא"ה דסוברים דהביצה ג"כ סייע בהנזק ואפי' אם היא גמורה לגמרי ומשלם עכ"פ לפי חשבון מה שסייעה הביצה בנגיחה עייש"ה בשמ"ק וחידוש שלא הובאו בש"ע כלל דיעות אלו וי"ל בזה

[ט] (א) שם ע"ב איבעי' להו היכא דקיבל עלי' נטירותא מהו דנפשיה הוא דקיבל עלי' או דילמא אפי' נטירותא דעלמא קביל עלי' כו' כל הסוגיא. וז"ל השמ"ק כאן בד"ה ולענין פסק כתב הרב המאירי ז"ל וז"ל קיבל עליו שמירה חייב בין בשמירה שלו ר"ל אם הזיקו שלו בין שמירה של עולם לפיכך הכניס פירותיו לחצר חבירו ברשות ר"ל שקיבל שמירתם ובא שור ממקום אחר ואכלן בעה"ב פטור אבל יראה שבעל הפירות עושה דין עם בעל השור שהרי הואיל וברשות נכנס חצר הניזק הוא נקרא כו' עכ"ל. והנה לא זכיתי להבין דבריו הקדושים במ"ש בריש דבריו מבואר דס"ל דאיפשיט האיבעיא ואפי' נטירותא דעלמא נמי קבל עליו וכן מבואר בדבריו ז"ל במ"ש בסוף דבריו בשם גדולי הדורות מבואר דס"ל להרב המאירי ז"ל דגם נטירותא דעלמא קיבל עליו ואיך כתב לפיכך הכניס פירותיו לחצר חבירו ברשות ר"ל שקיבל שמירתם ובא שור ממקום אחר ואכלן בעה"ב פטור וכו' והלא קיבל עליו שמירת ניזקין וא"כ גם ניזקין דעלמא קיבל עליו וצ"ע אצלי אם לא שנימא שט"ס יש בדברים הללו

והנה לכאורה י"ל בהא דקמבעיא להש"ס כאן היכא דקיבל עליו נטירותא אי קבל עליו נטירותא דעלמא נמי דהא לעיל (בדף מ"ה ע"ב) אמר ר"א מסר שורו לש"ח הזיק חייב הוזק פטור אמרי היכי דמי אי דקבל עליו שמירת נזקיו אפי' הוזק נמי לחייב ואי דלא קיבל עליו שמירת נזקיו אפילו הזיק נמי ליפטר אמר רבא לעולם שקיבל עליו שמירת נזקיו והב"ע כגון שהכיר בו שהוא נגחן וסתמא דמילתא דלא אזיל איהו ומזיק אחריני קבל עליו דאתי אחריני ומזקי ליה לדידיה לא אסיק אדעתיה ע"כ. ומבואר דאי לא הוה נגחן אמרינן דמסתמא קיבל עליו גם שמירתו דלא ליתזק מדעלמא נמי וא"כ אמאי לא הביא הש"ס כלל להאי דינא דר"א ומאי דמשני רבא שם

ולכאורה י"ל בזה דמש"ה א"ש פסקן של הראשונים דפוסקים דגם נטירותא דעלמא קיבל עליו משום דסוגיין דלעיל (דף מ"ה) קאמר דגם נטירותא דעלמא קיבל עליו ואף דהכא בסוגיין א איפשטא לה מהתם משום דקא בעי הש"ס למיפשט ממתני' או ברייתא ולא בעי למיפשט ממימרא דאמוראי אבל לעולם דאיפשט לה האיבעיא ואמרינן דגם נטירותא דעלמא קיבל עליו. וכיוצא בזה כתבו הראשונים ז"ל על האיבעיא אי הני כהני שלוחי דידן או שלוחי דרחמנא ועי' במסכת נדרים (דף ל"ה ע"ב) ובר"ן ד"ה איבעיא להו ועיין בקידושין (דף כ"ג) בתוס' ורשב"א וריטב"א שם מ"ש בזה ובאמת פסקינן דשלוחי דשמיא הן אלא שי"ל על גדולי הדורות שהביא הרב המאירי ז"ל דס"ל דהוה איבעיא דלא איפשטא ואמאי לא איפשטא לה מהא דלעיל (דף מ"ה ע"ב) מסוגיא הנ"ל. מיהו י"ל בזה לפמ"ש התוס' כאן בד"ה או דילמא וז"ל ועוי"ל נטירותא דעלמא כגון בבהמות של אחרים דלא מסיק אדעתיה שיכנסו בחצירו ויגחו את שורו של זה מיבעי' ליה אבל אם יצא השור חוץ מחצירו של בעה"ב ובאו שוורים ונגחוהו לא מיבעי' ליה דהא פשיטא דמקבל נטירותא אפי' מעלמא כיון שיצא חוץ לחצר עכ"ל וא"כ לדברי התוס' א"ש דלא מצינן למיפשט מההיא דלעיל (דף מ"ה) דעיקר האיבעי' הוא רק דוקא להיכא דבאו שוורים אחרים לחצירו של בעה"ב דהוא מלתא דלא שכיחא כלל אבל היכא דיצא השור לחוץ והזיקו שור אחר שפיר קיבל עליו גם נטירותא דעלמא וכדאמר ר"א ורבא לעיל (דף מ"ה ע"ב)

(ב) והנה הרמב"ם ז"ל השמיט להאי איבעיא אי קיבל עליו נטירותא דעלמא או לא ועי' בפ"ג מהל' נ"מ הי"ג הקדר שהכניס קדירותיו לחצר בעה"ב שלא ברשות כו' ואם הכניס ברשות פטור ואם קיבל עליו בעה"ב לשמור את הקדירות בעה"ב חייב כו' ועיין בראב"ד ז"ל מ"ש בזה ובה"ה שם דפוסק כרבי וכשמואל דסובר כרבי דהלכתא כוותיה בדיני ולא הביא כלל להאי דינא אי קביל עליו נטירותא דעלמא נמי היכא דקיבל עליו לשמור דהא האי איבעיא דש"ס דכאן הוה בין אליבא דרבנן דסוברים דבסתמא נמי קיבל עליו נטירותא ובין אליבא דרבי דסובר עד שיקבל עליו לשמור וכן פירש"י ז"ל כאן בד"ה היכא דקיבל עליו נטירותא כגון לרבנן סתמא ולרבי דאמר כנוס שורך ואני אשמרנו עכ"ל. וא"כ אף דפוסק הרמב"ם ז"ל כרבי אפ"ה הי"ל להביא האי דינא אי קיבל עליו נטורתא דעלמא או לא וגם הרי"ף ז"ל השמיט לאיבעי' זו וצריך טעם לזה

אולם לפי האמור יהיה א"ש ויבואר ג"כ דברי הרמב"ם ז"ל בפ"ד מהל' נ"מ ה"י וז"ל שומר שקיבל עליו שמירת גוף הבהמה בלבד אבל לא שמירת נזקיה והזיקה פטור מלשלם והבעלים חייבין קיבל שמירת נזקי' והזיקה חייב השומר ואם הוזקה פטור והבעלים עושים דין עם המזיק עכ"ל. וכתב עלה הראב"ד ז"ל וז"ל דין עם המזיק א"א זה אינו מחוור דמתחזי מגמ' דמסתמא לא מקבל עליו שמירת נזקי' שהיא מזקת דאמרינן בפ"ק ואם קיבל עליו שמירה ביום חייב ואפשר דאיהו נמי הכי קאמר שלא פי' שמירת נזקי' כנ"ל ועי' בלח"מ שכתב בכוונת הראב"ד מדברי הש"ס דלעיל (דף י"ג ע"ב) יעוש"ה והרבה י"ל בזה ועי' בה"ה מ"ש וי"ל גם, בדבריו והלח"מ כתב על מקורו של ה"ה שאינו מקורו שם ורק מהא דלעיל י"ג. וגם בגוף דברי ה"ה יש ט"ס קצת בציון הדף וצ"ל (דף מ"ה ע"ב). אולם לפי האמור מובן שפיר דברי הרמב"ם ז"ל במ"ש דאם קיבל עליו שמירת נזקי' והזיקה חייב השומר ואם הוזקה פטור כו' הוא משום דהרמב"ם סובר דהאי סוגיא דידן כאן פליגא על הא דר"א ורבא לעיל (דף מ"ה ע"ב) מדקא מיבעי' להש"ס כאן אי קיבל עליו נטורתא דעלמא נמי או לא ולא איפשטא האיבעיא ומהא דר"א ורבא לא קא פשיט לה ש"מ דלית להו להש"ס כן ולא ס"ל להרמב"ם סברת הר"ן בנדרים (ל"ה) דקא בעי הש"ס למיפשט מברייתא ולא ממימרא ובחידושי לסוגיא דהני כהני שלוחי כתבתי בחד אנפא דהרמב"ם ס"ל באמת דלא איפשטא איבעי' דהש"ס אי כהני שלוחי דרחמנא וכן כתבו הרבה מחברים בדברי הרמב"ם ז"ל וא"כ חזינן דלא ס"ל להרמב"ם סברת הר"ן והראשונים הנ"ל וא"כ ה"נ דחי לה הרמב"ם להאי דינא דר"א ורבא משום האי סוגיא דכאן דקמבעי' להו להש"ס אי נטירותא דעלמא קיבל עליו ולא ס"ל להרמב"ם האי חילוקא שכתבו התוס' כאן בד"ה או דלמא לחלק בין אם הבהמה ניזוקה בחצר לבין יוצאה לחוץ וניזוקה ורק דס"ל דאין חילוק כלל דאם נימא דלא קיבל עליו נטורתא דעלמא אפי' אם יוצאה לחוץ וניזוקה ג"כ לא מחייב הבעה"ב משום דלא קיבל עליו נטורתא דעלמא והסוגי' דלעיל (דף י"ג) נוכל לומר דאזלא אליבא דר"א ורבא לעיל (בדף מ"ה) דס"ל דכל שאינו נגחן קיבל עליו גם נטורתא דעלמא. ובזה יהיה מיושב שפיר השגות הראב"ד ז"ל הנ"ל ובהקדם יבואר דברי הרמב"ם מה שלכאורה י"ל בדבריו ראשון במה שלא הביא בתחלת דבריו הדין דאם הוזקה הבהמה אי חי"ב השומר או לא ורק בסוף דבריו שכ' ואם קיבל עליו שמירת נזקי' והזיקה חייב השומר ואם הוזקה פטור אבל ברישא לא הביא כלל היאך הדין אם הוזקה הבהמה.