אמרי הצבי א רלד

לגבות הכל מאחד מהם רק גובה מכל אחד החלק המגיע לו לפי חשבון ועיין בתוס' לעיל (מ"ו ע"ב) ד"ה ורביע וכבר כתבתי כן לעיל דגם לרבא הדין כן דאף דסובר דאם הפרה וולד דחד דהיכא דליתא לפרה גובה הכל מולד אבל לא אם הם של שני בני אדם ולכאורה בעי' טעמא דהואיל דרבא סובר דאמרינן האי סברא הואיל דחד גופא הוא א"כ מה לי אם הם שניהם של איש אחד או של שני בני אדם. ונ"ל הטעם בזה הואיל דבאמת עכשיו הם שני דברים נפרדים ואף דבשעת הנזק הי' הכל דבר אחד מ"מ כשילדה הרי הוכר חלקו של כל אחד מהם למי שייך הפרה ולמי הולד ויש להם שני בעלים הי"ל תו כאילו גם בשעת הנזק הי' ג"כ נפרד כל אחד והי' החיוב על כל אחד מהם כפי המגיע לחלקו ואמרינן שפיר דאם מת אחד מהם או הפרה או הולד אינו יכול לגבות מן השני כל הח"נ וה"ה אם שניהם קיימים אין הניזק יכול לומר שרוצה לגבות כל הח"נ מאחד מהם רק מכל אחד מהם גובה חלקו כפי המניע לו ונהי אם בא לגבות מן הפרה בעודה מעוברת בזה אמרינן דגובה כל הח"נ מן הפרה מעוברת ואין חילוק כלל בין אם הוא של אדם אחד הכל או שהפרה לאחד והולד לשני מ"מ אם לאחר שהזיקה ילדה והם של שני בני אדם אינו יכול לגבות מכל אחד מהם כל הח"נ שלו רק גובה מכל אחד מהם כפי המגיע על חלקו ואם מת אחד מהם אינו יכול לגבות מן השני הכל וז"פ

וכן מצאתי כתוב בשמ"ק כאן בד"ה ולענין פסק באה"ד וז"ל וכתב הר"ם מסרקסטה ז"ל פרה מעוברת שהזיקה גובין ממנה ומולדה ונראה לומר דאע"ג דפרה דחד ועובר דחד כיון דהשתא חד גופא נינהו דעובר ירך אמו הוא משתלם הניזק ח"נ מגופה של פרה ומולדה אעפ"י שאין הולד מספיק לרביע נזק עכ"ל, הרי שדקדק הר"ם ז"ל וכתב כיון דהשתא חד גופא נינהו מבואר דדוקא אם בשעת גביה הכל הוא עדיין חד גופא אבל אם לאחר ההיזק ילדה אינו יכול לגבות מכל אחד מהם כל הח"נ וצריכינן לומר הסברא כמו שכתבתי ודוק בזה

ומעתה מובן שפיר הא דנקיט רבא הלשון לעולם בפרה וולד דחד והכי קאמרינן איתא לפרה משתלם ח"נ מפרה ליתא לפרה משתלם רביע נזק כו'. ולכאורה י"ל מדוע הוצרך רבא לאוקמי דוקא בפרה וולד דחד לימא סתמא דה"ק איתא לפרה משתלם ח"נ מפרה ליתא לפרה משתלם רביע נזק מולד הואיל דהוי ספק אם היה הולד בשעת נגיחה דהא עיקר תירוצא דרבא הוא לתרץ קושית הש"ס חצי נזק ורביע נזק פלגא נזקא הוא דבעי שלומי כו', אבל לפי המבואר מובן שפיר דהוצרך רבא לומר דמיירי רק בפרה וולד דחד דאי בפרה דחד וולד דחד. הוה הדין דגובה מכל אחד כפי חלקו המגיע ממנו ואינו יכול לגבות מכל אחד כל הח"נ וא"כ אמאי לישלם בעל הפרה ח"נ כי איתא לפרה הא גם מבעל הולד מגיע כפי חלקו ומש"ה קאמר רבא לעולם בפרה וולד דחד. וכן הרי"ף ז"ל הביא רק אוקימתא דרבא בלבד ולא הביא כלל השקלא וטריא דאביי וכתב הלשון ואסקא רבא כגון דפרה וולד דחד וה"ק כל הסוגיא ומדוע הוצרך הרי"ף לנקוט הלשון לעולם בפרה וולד דחד לכתוב סתמא פרושא דרבא שמפרש להמשנה אבל לפי האמור מובן שפיר דאי בפרה דחד וולד דחד אמאי לישלם בעל הפרה כל הח"נ לא לישלם רק כפי חלקו ואי משום דלא ידעינן אי הוה הולד בשעת נגיחה או לא לימא על חלק המגיע מן הולד אייתי ראיה ולסומכוס דמתני' אתיא כוותיה נימא ממון המוטל בספק חולקין אבל לפי האמור א"ש

ומעתה לפי המבואר מיושב היטב קושית התוס' הנ"ל דשפיר קאמר רבא טעמא דלא ידעינן אי הוי וולד בהדה כי נגחה אבל אי פשיטא לן דהוה וולד בהדה כי נגחה משתלם כוליה ח"נ מולד רבא לטעמיה כו' ואף לר"ע דסובר דשותפי נינהו מ"מ הואיל דפרה וולד דחד ובשעת נגיחה היה הכל גוף אחד תו יכול הניזק לגבות הח"נ כוליה מאיזה שירצה או מפרה או מהולד וא"כ אפי' כי ליתא לפרה יכול הניזק לומר שרוצה לגבות מן הולד וגובה כל הח"נ מהולד. ומעתה א"ש לפסק הלכה לדידן דפסקינן כר"ע דשותפי נינהו ופסקינן ג"כ לדינא דרבא דבפרה וולד דחד אפילו כי ליתא לפרה גובה כל הח"נ מולד ומשום דגופא נינהו ודוקא אי הוה פרה וולד דחד וכמו שביארתי ודוק היטב בזה

[ח] שם ע"א רבא לטעמיה דאמר רבא פרה שהזיקה גובה מולדה מ"ט גופה היא תרנגולת שהזיקה אינו גובה מביצתה מ"ט פירשא בעלמא היא. ועיין בתוס' והראשונים ובשמ"ק שהאריכו בביאור הסוגיא ותורף דבריהם הוא דבכל דוכתי פסקינן דעובר ירך אמו הוא ושאני גבי ולד טריפה אמרינן עובר לאו ירך אמו הוא משום דיש לה חיות בפני עצמה ועי' היטב בתוד"ה מ"ט ובמס' חולין (נ"ח ע"א) בסוגיא ובתוס' והר"ן שם

ועיין בתוס' כאן בד"ה מ"ט פירשא והא דקאמר באלו טריפות (נ"ח) הכל מודים בביצת טריפה שאסורה מ"ט כיון דאגידא בגופה כגופה דמיא היינו דוקא אותם שמעורות בגידין כו' ולכך אין גובה מביצתה דמי יימר שהיה מעוברת בשעה שהזיקה התרנגולת ואפי' לסומכוס לכל הפחות מאותה דמתיילדת האידנא אין גובה דמאתמול גמרה לה אבל לענין טריפה אסורה כו'. ונראה כוונת דבריהם דאף לסומכוס דסובר ממון המוטל בספק חולקין וא"כ היל"ל דהואיל דאי ידעינן בבירור שהיתה מחוברת בשעת הנזק היה יכול לגבות הביצה בנזקו וא"כ כשהיא ספק אם היתה מחוברת או לא דיגבה עכ"פ חצי הביצה לזה כתבו התוס' דלסומכוס ג"כ לא גבה מיניה דביצה כלל ואפי' חצי ביצה הואיל דכל ביצה דמתילדא האידנא מאתמול גמרה לה וא"כ הוה כודאי גמרה לה ולא גבה כלל מיניה

אולם כל זה הוא דוקא על יום א' כגון אם התרנגולת נגחה ביום א' ואח"כ באותו יום ילדה הוא דלא גבה מן הביצה כלל אבל אם נגחה ביום א' וביום ג' הטילה ביצה דא"כ בודאי דלא גמרה לה ביום א' ורק דמ"מ איכא ספק דילמא נהי דלא גמרה לה לגמרי דילמא לא היתה עוד מעורה בגידין דגם קודם שגמרה יוכל להיות שאינה מעורה וכן נמצא כ"פ בתרנגולת שחיטה שהביצים לא נגמרו ואפ"ה אינן מעורות ג"כ ואיכא ספק ולסומכוס יחלוקו דהיינו שיגבה חצי ביצה כנלע"ד בכוונת התוס'. ועיין בנמוקי יוסף כאן וז"ל בד"ה מ"ט בסה"ד אבל לענין תשלומין דלא קיי"ל כסומכוס בספק אין גובה כלל מביצתה דמי יימר שהיתה מעורה בגידין בשעה שהזיקה התרנגולת עכ"ל משמע דלסומכוס חולקין. ולכאורה נראה דחולק על שיטת התוס' אבל לפי מה שכתבתי בדברי התוס' אינו חולק כלל דנוכל לומר דגם תוס' מודה דלסומכוס היכא דשהה יותר מיום אחד לאחר הנגיחה והטילה ביצים דחולקין הביצים לסומכוס וכמש"ל

והנה השמ"ק בד"ה דלענין פסק באה"ד וז"ל וכ' הר"ם מסרקסטה וז"ל פרה מעוברת שהזיקה גובין ממנה ומולדה ונראה לומר כו' תרננולת טעונה ביצים שהזיקה אין גובין מביצתה ודוקא ביצה שהיתה גמורה במעיה בשעה שהזיקה אבל אם טעונה אח"כ ביצים כיון דמגופה קא ינקי גובה הנזק אפי' מביצתה כשם שגובין מנוצתה אם רבתה כנפים אחר שהזיקה וטעמא דביצה משום שפרשא בעלמא היא ולא מסייע בנזקא כלל כו' עכ"ל

ולא זכיתי להבין דברי קדשו במ"ש אבל אם טעונה אח"כ ביצים כיון דמגופה קא ינקי גובה הנזק אפי' מביצתה כו' דהא במה קמיירי אי שהתרנגולת שוה יותר מהח"נ וא"כ יש למזיק עוד חלק בו א"כ לא שייך לומר כלל שיגבה הניזק מן הביצים שטעונה אח"כ הלא כבר היה בהתרנגולת עצמה כדי פרעון הח"נ ובכה"ג הוי הביצים בשותפות למזיק ולניזק דהא הוי שותפי בהתרנגולת ואי דלא הוי בהתרנגולת כדי פרעון כל הח"נ א"כ הרי כל התרנגולת היא של הניזק דפסקינן כר"ע וא"כ בלא זה הוי הביצים שטעונה אח"כ לגמרי של הניזק ואי נימא דמיירי שמתחלה בשעת הנזק הי' התרנגולת שוה יותר מהח"נ ואח"כ כיחשה וליכא בו כדי לגבות הח"נ ואשמעינן דגובה מן הביצים שטעונה אח"כ הלא לר"ע דשותפי נינהו א"כ הרי כיחש לניזק ג"כ כדאיתא לעיל (ל"ד) וא"כ פשיטא דאינו יכול לגבות מהביצים שטעונה אח"כ רק שניהם המזיק והניזק שותפים בהם הואיל דבשעת הנזק היה התרנגולת שוה יותר מכדי ח"נ והרי שניהם שותפים בו וחולקים גם הביצים ולכאורה צע"ג בזה ולא מצאתי פתרון לדבריו ז"ל אלא אם הר"ם ז"ל יסבור דהאי דינא דרבא אתיא רק אליבא דר' ישמעאל דסובר בע"ח נינהו וכמ"ש התוס' בד"ה ליתא ע"ש, אבל לפי מה שביארתי לעיל בפירקין [או"ז] בשיטת הראשונים ז"ל דאתיא דינא דרבא גם אליבא דר"ע וכן פסקינן להלכה כרבא וא"כ לא משכחת לה להאי דינא דהר"מ מסרקסטה ז"ל. ועי' ביש"ש