אמרי הצבי א רלב

עכ"ל. הרי שהתוס' בעצמם כתבו לעיל דמתני' אתיא רק אליבא דר"ע ולא אליבא דר' ישמעאל ואיך כתבו כאן אליבא דרבא דמתני' אתיא רק כר' ישמעאל ולא אליבא דר"ע וא"כ קשי' רישא דמתני' לסיפא דמתני' ועיין בתוי"ט מ"ש בזה ויבואר אי"ה לקמן

ולכאורה היה נוכל לומר ע"פ מ"ש הרשב"א ומובא נ"כ דבריו בשמ"ק על דברי התוס' בריש פרקין הנ"ל שכתב ליישב מתני' נם לר' ישמעאל דסובר בע"ח נינהו אפ"ה כי קאי באגם הוא דאמר סומכוס יחלוקו אבל לא היכא דקיימא ברשותא דבעלים הראשונים דאע"ג דאף אי קאי באגם מ"מ לית לי' לניזק קנין בגוף השור המזיק רק בעל חוב וא"כ הרי הוא אכתי ברשות ובחזקת בעלים הראשונים ומאי אהני לן שעומד באגם וכ' הרשב"א לתרץ זה נם אליבא דר' ישמעאל וז"ל וא"ת תינח לר"ע אבל לר' ישמעאל כי קאי באגם מאי הוי וי"ל כיון דבאפותיקי מפורש הוא ועד שיסלקנו הרי הוא נוטל גופו של שור לא חשבינן לבעלים כמוחזקים כל היכא דקאי באגם יעוש"ה ברשב"א ובשמ"ק בריש פרקין בד"ה זו דברי באה"ד שם

ומעתה לפי האמור נוכל לומר דלרבא מתני' אתיא רק אליבא דר' ישמעאל ורישא נ"כ אתיא כר' ישמעאל וגם לר' ישמעאל דסובר בע"ח נינהו אפ"ה אי קיימא באגם סובר סומכוס דיחלוקו אמנם התוס' בעצמם הניחו בריש פרקין בקושיא אליבא דר' ישמעאל וא"כ דבריהם סותרים לכאורה וצרכינן לומר דמה שהתוס' כתבו בריש פרקין אבל לר' ישמעאל לא יתיישב שפיר ולא כתבו דלא יתיישב ונראה דכוונתם דידעו התוס' דיש לתרץ גם אליבא דר' ישמעאל וכתירוצו של הרשב"א הנ"ל רק דהי' קצת לדוחק בעיניהם ואח"כ כשכתבו אליבא דרבא דע"כ לא אתיא תירוצא דרבא רק אליבא דר' ישמעאל אבל לא אליבא דר"ע א"כ תו צרכינן בע"כ לתרץ הרישא דמתני' דאתיא גם לר' ישמעאל וכמו שתי' הרשב"א שהבאתי דאל"כ קשיא רישא לסיפא ודוק בזה כי קצרתי מעט

והנה ראיתי בהתוי"ט שם שכ' לתרץ וז"ל ונראה לי שמה שדחו למתני' מדר' עקיבא משום דרביע נזק מוקמינן לי' באם לא נמצאת הפרה שזו אינה קושיא דאיכא למימר דלעולם ר"ע ואה"נ דאית לי' לניזק רביע דשבח הולד אפילו אי איתא לפרה קמן אלא דמשנתנו לא אריא בשבח אלא בדין הנזק בלחוד עכ"ל ולא זכיתי להבין כלל דבריו הקדושים חוץ דכמעט אין הלשון מובן לפרש כלל וגם דעיקר כוונת התוס' להקשות דלא מצי אתיא מתני' כר"ע משום דאי ליתא לפרה שנאבדה או מתה א"כ הרי מתה נם לניזק דהא לר"ע דשותפי נינהו א"כ כמו אם כחשה דהוה פסידא נם לניזק ה"ה אם מתה ונאבדה נ"כ שייך הניזק לההפסד וגם דקושית התוס' יוכל להיות נם על היכא דנאבדה הפרה דמשתלם רביע נזק מולד והלא הא דמשתלם רביע נזק מן הולד הוא מטעם ספק אם הולד נגח נ"כ או לא וא"כ כשמתה הפרה או נאבדה הרי גם לניזק שייך הפסידא וא"כ גם רביע ק נזק לא יטול דהא שייך הניזק נם לההפסד וצע"ג בזה

שוב ראיתי להגאון מוהרע"א זצ"ל בגליון המשנה שעמד בזה והניח בצ"ע

והנה עיינתי היטב בזה למען לא נשווי' לרבינו התוי"ט כטועה ח"ו חפשתי ומצאתי בשמ"ק כאן בד"ה אבל הביא נ"כ כקושית התוס' וכתי' הנ"ל דמתני' איירי אליבא דר' ישמעאל וכ' עוד השמ"ק וז"ל והר"ם פי' דשפיר מיירי לר"ע וכגון דאשכח [צ"ל דאשבח] ולד וקם בדמי פרה ששוה עתה הולד ככל הפרה ולא מפסיד מזיק מידי במאי דליתא לפרה כמו שהולד היה בשעת נגיחה [הני ה' תיבות האחרונות אינם מובנים לכאורה ואולי טעות הדפוס יש בזה ונראה דהכוונה הוא אם הי' ידוע בבירור שהולד היה בשעת נגיחה לא הי' הניזק מפסיד כלל במה שמתה הפרה או נאבדה אח"כ כיון שנשבח הולד עתה ושוה כמו שהי' שוה הפרה עם, הולד בשעת נגיחה וז"ב לענ"ד] טעמא דלא ידעינן אם הי' ולד כו' פי' מדקאמר משתלם רביע מולד מספק אלמא דאי ידעינן דנגח ולד משלם כולי' פלגא דאל"כ לא הי' לו לשלם אלא אחד משמינית כפי חלקו תלמידי הר"פ ז"ל כו' עייש"ה. ומעתה נוכל לומר דקצת טעות הדפוס הוא בתוי"ט וכוונתו ליישב קושית התוס' הנ"ל ותירוצו הוא ממש כתירוצו של מוהר"ם ז"ל הנ"ל וכוון בדעתו הקדושה לדעת קדוש קדמון המוהר"ם ז"ל ולולא דמסתפינא להגיה הייתי אומר כי כצ"ל בתוי"ט שזו אינה קושיא דאיכא למימר דלעולם ר"ע ואה"נ דאית לי' לניזק רביע נזק מן הולד וכגון דשבח הולד ואפילו אי ליתא לפרה קמן וכוונתו דאפילו אי ליתא לפרה נ"כ יכול לגבות כל הח"נ מחלקו שיש בו בולד אלא דמשנתנו לא איירי בשבח אלא בדין הנזק לחוד ונחשב תי' זה להתוי"ט לדוחק אבל כבר מבואר דהר"ם ז"ל תי' באמת כן

(ב) וז"ל הרי"ף ז"ל כאן על סוגיא דידן זו דברי סומכוס כדכתיבנן אבל חכ"א המע"ה הלכך אי פשיטא לן דהוה ולד בהדה כי נגחה והשתא ליתא לפרה משתלם ח"נ כולי' מולד ואי לא פשיטא לן וליתא לפרה דלשתלם מינה לית ליה ולא מידי עכ"ל. והנה תיקשי קושית התוס' לשיטת הרי"ף דהא פסקינן כר"ע דסובר שותפי נינהו וא"כ תיכף בשעת נגיחה יש לו לניזק חלק בהפרה וגם בהולד וא"כ אם מתה הפרה או נאבדה אח"כ הי"ל לומר דנם לניזק נאבדה ואמאי יגבה כל החצי נזק מן הולד ודוחק לפרש בדעת הרי"ף דהיינו נ"כ אי אשבח הולד אח"כ דהי"ל לפרש כן בהדיא. ועיין בשמ"ק כאן בד"ה אבל אי פשיטא באה"ד וז"ל רבא לטעמי' פי' שמעתא דרבא לכ"ע הוא בין לר' ישמעאל בין לר"ע וה"ק פרה שהזיקה גובה מולדה כאחד מאביריה לגמרי לר' ישמעאל כדאית לי' ולר' עקיבא כדאית לי' מ"ע גופה הוא כיון שכל חיותו ממנה וצריך לה שא"א לו אלא עמה כו' עכ"ל ועיין עוד שם בשמ"ק בד"ה ולענין פסק כ' הרא"ה ז"ל לית הלכתא דמתני' לסומכוס אלא כרבנן דפליגי עלי' וקיי"ל נמי כי הא שמעתא דרבא דלכ"ע אמרה למילתי' כדפרישנא ע"כ עכ"ל ומפורש בהדי' כן דפסקינן להלכה כהאי דינא דרבא דהיכא דליתא לפרה גובה מולדה והא פסקינן להלכה כר"ע דשותפי נינהו וא"כ משעת נגיחה הרי יש לניזק חלק בהפרה וכי נאבדה נם לניזק נאבדה וכקושית התוס' הנ"ל

ועיין ברמב"ם פ"ט מהל' נזקי ממון ה"א וז"ל בהמה מעוברת שהזיקה גובה ח"נ ממנה ומולדה מפני שהיא מנופה אבל תרננולת שהזיקה אינו גובה מביצתה מפני שהביצה אינה מנופה אבל מובדלת ומפורשת ממנה ועיין בה"ה ומקורו מן הסוגיא דידן עיי"ש ולכאורה י"ל מדוע לא הביא הרמב"ם ז"ל להאי דינא דאם ליתא לפרה גובה כל הח"נ מן הולד כי מלשון הרמב"ם שכ' גובה ח"נ ממנה ומולדה נוכל לומר דהיינו היכא שאין בהפרה לבד כדי תשלומי כל הח"נ אבל היכא דמתה הפרה או נאבדה לא שמעינן שיהי' גובה מן הולד כל הח"נ שלו וא"כ מדוע לא הביא הרמב"ם כלל לדין זה. ולכאורה היה נוכל לומר דהרמב"ם הי' מפרש כפי' התוס' הנ"ל דהא דרבא אזלא דוקא אליבא דר' ישמעאל דסובר דבע"ח נינהו אבל לא לר"ע דסובר שותפי נינהו דלמ"ד דשותפי נינהו א"כ מיד כשהזיק הרי הפרה ברשות הניזק ואם מתה או נאבדה אח"כ הוה הפסידא נם להניזק וא"כ אם מתה הפרה אח"כ אמאי יגבה הניזק כל הח"נ שלו מן הולד וע"כ דאתיא רק כר' ישמעאל דבע"ח נינהו וא"כ הרמב"ם לשיטתו דפוסק בפ"ז מהל' נ"מ הי"ב כר"ע דשותפי נינהו וא"כ אם ליתא לפרה שנאבדה או מתה הוה הפסידא גם לניזק ומש"ה לא הביא כלל לדין זה. אולם אכתי י"ל מדוע לא הלך כאן בשיטת רבו הרי"ף ז"ל שהרי נם הרי"ף פוסק כר"ע ואפ"ה פוסק כאן לדינא דרבא דאם ליתא לפרה גובה כל הח"נ מן הולד וגם דא"כ הי"ל להרמב"ם לאשמעינן בפירוש דהיכא דליתא לפרה לא גבה כל הח"נ מן הולד וצ"ע לכאורה

ועיין בש"ע ח"מ (סי' שצ"ט ס"א) פרה מעוברת שהזיקה גובה ח"נ ממנה ומולדה מפני שהיא כגופה ואפילו ליתא לפרה משתלם כל הח"נ מהולד מפני שהיא מגופה ועיין בסמ"ע (סק"ב) מ"ש בזה והוסיף המחבר ע"ד הרמב"ם הא דליתא לפרה כו' ולכאורה יקשה כקושית התוס' הנ"ל. וראיתי בפ"י כאן על תוס' ד"ה ליתא לפרה וכיונתי בעזה"י לכל דבריו נם לתירוצו שמיירי כגון שנאבדה בפשיעת המזיק או ששחטה ואכל בשרה. אולם דוחק לומר כן וכאשר הפ"י בעצמו סיים שדוחק לפרש כן וגם י"ל עוד במ"ש או שאכל את בשרה הלא נהי דעל השחיטה פטור משום דמזיק שעבודו של חבירו אבל בעד הבשר בודאי דמשלם מביתו ועיין לעיל (ל"נ ע"ב) ועוד י"ל הרבה בדבריו דמה לי אם משלם מביתו או מגופו של ולד ודבריו צריכין תלמוד: