אמרי הצבי א רכה

והנה חזינן דהרא"ה ז"ל העיר בקושיא הראשונה הנ"ל של המוהרמ"ל ז"ל. ובמ"ש בתי' השני דפשיטא לי' דליתא לסומכוס כו' לכאורה אינו מובן דהא היאך שייך לומר דמילתא דפשיטא הוא הלא איכא סומכוס דסובר להיפוך וא"כ שפיר צרכינן קרא לאשמעינן כרבנן ולא כסומכוס וצ"ע לכאורה. ומ"ש הרא"ה בתי' הראשון דבהא אפילו סומכוס מודה דזימנין דהמע"ה ובמאי דפליגי סימכוס ורבנן ליכא ראיה מקרא כלל כוונתו הוא לחלק כמו שכתבתי דסומכוס לא ס"ל יחלוקו רק דוקא בעומדת באגם אבל היכא דאחד מוחזק לא אמרינן יחלוקו וכמ"ש לעיל וכ"כ התוס' כאן בריש פרקין ד"ה שור שנגח יעויין היטב בזה

עוד כ' השמ"ק כאן בד"ה שנאמר מי בע"ד כלל גדול נתן מרע"ה לע' זקנים ואהרן וחור שלא ידונו שום אפוקי ממונא בדעת מכרעת וברובא אלא בראי' סברא הוא דכאיב לי' כו' כך התובע צריך להראות לו פנים שתביעתו חזקה וברורה כלומר בעדים ה"ר יונתן ז"ל עכ"ל. וכוונת הר"י ז"ל שמרע"ה מסר להם הכלל שלא ידונו לחייב ממון ע"פ אומדנא או ע"פ רובא דהיינו לחייב ממון ע"י הרוב רק בעדים דוקא ופריך רב אשי על זה פשיטא דסברא הוא כו' ולכאורה גם בזה י"ל דהא באמת איכא רב אחא דאזיל בתר אומדנא ומחייב ממון ע"פ אומדנא ואיך שייך לומר דסברא זו לחייב ממון ע"פ אומדנא היא סברא חיצונה כ"כ עד דלא נצטרך כלל קרא לאפוקי מסברא זו דפריך רב אשי עלה פשיטא. וכמו כן יקשה על רובא דהא איכא רב דסובר דמוציאין ממון ע"פ רובא וא"כ תו לא הוה סברא חיצונה כ"כ והיא באמת כקושית המוהרמ"ל ז"ל שהבאתי

וראיתי בספר רביד הזהב עה"ת סו"פ משפטים יגש אליהם ארשב"ג מכאן המע"ה וקאמר הא סברא הוא אלא כו' ומ"מ כך הסוגי' דלא נדחה דרשא זו וכן בירושלמי מייתי ב' הדרשות ממקרא זה וכן בפ' הניזקין נפקא לה לממע"ה מהאי קרא [בפ' הניזקין ליתא כלל בגמרא רק רש"י ז"ל פי' שם כן בר"פ הניזקין עיי"ש] ונראה אע"ג דאיכא סברא איצטריך לקרא ללמדנו דאפילו תובע ברי ונתבע שמא המע"ה כדאמרינן שם כו' יעו"ש, והנה לכאורה במאי דקאמר דצרכינן לתובע ברי ומזיק שמא למ"ד דלא אמרינן ברי עדיף א"ש רק למ"ד דברי עדיף ודק היכא דברי טוב ושמא גרוע אבל היכא דברי גרוע לא אמרינן ברי עדיף וא"כ י"ל דהיכא דברי טוב כו' שפיר אמרינן ברי עדיף וא"צ להביא ראיה והיכא דברי גרוע פשיטא ול"ל קרא ואולי גם היכא דברי גרוע לא הוה הסברא פשיטא כ"כ ושפיר צרכינן קרא דהמע"ה

אבל עכ"פ שמעינן מדברי הרביד הזהב דבאמת ילפינן דהמע"ה מקרא זה ולא מכח הסברא בלבד וקושי' דרב אשי לא הוה אליבא דהלכתא ולפ"ז י"ל גם בקושית השמ"ק ומוהרמ"ל הנ"ל ודוק כי קצרתי במובן

שוב ראיתי באו"ת (סי' כ"ד) הביא בשם י"א לתרץ מדוע השמיט הרמב"ם ז"ל להאי דינא דאין נזקקין אלא לתובע החלה וכתבו לתרץ ע"פ הקושי' דמאי פריך פשיטא דילמא מיירי קרא בכה"ג דהספק לב"ד בלא טענותיהם וא"כ הא איכא סומכוס דס"ל דלא אמרינן המע"ה ואיצטריך קרא דלא אמרינן כן והאריך בזה עיי"ש והוא כמו שכתבתי לעיל בשם השמ"ק ומוהרמ"ל. והאו"ת האריך עוד שם בפלפול ליישב הקושי' מדוע השמיט הרמב"ם להאי דינא והעיר שם בהא דקאמר הש"ס במס' סנהדרין (ל"ה) דילפינן מקרא דאשרו חמוץ ול"ל תרי קראי עיי"ש. וראיתי בספר ערוך לנר על מס' סנהדרין שם שהקשה כן והניח בקושיא וכבר קדמו בתומים

[ג] (א) שם בגמ' חצי נזק ורביע נזק פלגא נזקא הוא דבעי שלומי כו' כל הסוגי'. כתב הבעה"מ ז"ל ה"ג בנוסחי דוקאני ח"נ ורביע נזק מאי עבידתייהו פלגא נזקא הכי ריבעא בעי לשלומי ופירושה כו' עד ודאמרינן בלישנא בתרא דאביי דאע"ג דקדים ותבעי' לבעל הפרה תחלה מצי מדחי לי', דא"ל אנא שותפא אית לי הדין לישנא לאו לאוקמי' מתני' בהכי אתא דלעולם לא מתוקמא מתני' אלא כלישנא קמא דקדים ותבעי' לבעל ולכתחלה [כ"כ בדפוס ווין ובדפוס ווארשא הגיהו דקדים ותבעי' לבעל הפרה תחלה ע"כ ובאמת המגיה טעה טעות גדול בזה דהא ללישנא קמא כי קדים ותבעי' לבעל הפרה תחלה לא מתוקמא מתני' בהכי כדקאמר הש"ס ואי דקדים תבעי' לבעל פרה תחלה ה"נ דא"ל לבעל פרה פרה דידך אזיקתן הב לי ראי' דאית לך שותפי אלא דקדים תבעי' לבעל ולד תחלה דא"ל גלית אדעתך דשותפא אית לי ע"כ. וא"כ נלע"ד דכצ"ל ותבעי' לבעל ולד תחלה ובנוסחי שלפנינו בדפוס ווין ובדפוס זולצבאך כתוב ותבעי' לבעל ולכתחלה והי' כתוב ולד תחלה ונתחלף בין דל"ת לכ"ף וטעה המדפיס וכתב ולכתחלה וגם הלשון ולכתחלה אינו מובן כלל וכך הי' צ"ל תחלה וע"כ שהוא כאשר כתבתי] והדין לישנא לא אתא אלא לאפלוגי אלישנא קמא דאמר אי קדים ותבעי' לבעל פרה תחלה מצי מדחי לי' דא"ל שותפא אית לי ומשתלם רביע ח"נ מבעל ולד ושלשה רביע ח"נ מבעל הפרה עכ"ל וכאן הוא סוף הדיבור ומכאן ואילך הוא ד"ה בפ"ע. והנה באמת אינו מובן דברי הבעה"מ ז"ל כפשטן והרבה יגעתי בזה ונלע"ד דכוונתו ז"ל הוא דתחלה כתב לדחות הספרים שכתוב בהם פלגא נזקא נכי ריבעא הוא דבעי לשלומי דמשובשים הם וה"פ דלשון זה משמע דלא משכחת לה כלל בכה"ג דיהא הניזק גובה כל הח"נ המגיע לו שכן מורה הלשון נכי ריבעא הוא דבעי לשלומי דמשמע דלעולם הדין כן בכה"ג וזה אינו רק דגם בכה"ג לפעמים משתלם הניזק כל הח"נ המגיע לו. והביא עוד שני נוסחאות בזה והראשונה הוא בנוסחא דוקאני ה"ג חצי נזק ורביע נזק מאי עבידתייהו פלגא נזקא נכי ריבעא בעי לשלומי כלומר לא מסתייע דלא מנכית לי' דהא מכח הספק הזה איכא סברא לומר דיש פסידא לניזק מכח הספק דאינו גובה כל הח"נ ואיך תאמר שירויח עוד ע"י הספק ויגבה עוד יותר מח"נ וא"כ עיקר קושית הש"ס הוא על הריוח אבל שיהי' סברת המקשן דיהי' הניזק נוטל פחות מח"נ זה לא עלתה על דעת המקשן כלל ואפילו אם נימא דמשכחת לה שלא יהי' הניזק משתלם כל הח"נ אבל לא הוי סברא פשיטא כ"כ וגם לא לעולם יהי' הדין כן בכה"ג. והביא עוד יש ספרים שכתבו הנוסחא וכן הוא נוסחת הרי"ף דפריך הש"ס ח"נ ורביע נזק פלגא נזקא הוא דבעי לשלומי נכי ריבעא מאי עבידתי' וגם זה נכון והיינו דלפום גירסא זו הוה ג"כ סברת המקשן לסברא פשיטא דאין לניזק להפסיד מהח"נ כלל ורק דקושית הש"ס הוא דיותר מפ"נ לא לישלם דוכי ירויח הניזק ע"י הספק. ונוכל לומר עוד יותר בזה דהמקשן הי' ג"כ יודע דנוכל לפרש דהא דקתני במתני' משלם ח"נ מפרה ורביע נזק מולד דיהי' הפירוש מן הח"נ הלז שמגיע לניזק ישלם בעל הפרה חציו ממנו דהיינו רביע נזק כגון אם הח"נ הוא מאה ישלם בעל הפרה חציו ממנו דהיינו חמשים ובעל הולד כ"ה וא"כ יפסיד הניזק מהח"נ המגיע לו והלא ח"נ מיבעי' לי' להיות לניזק ואמאי לא ישלמו לו רק פחות מתשלומי ח"נ אבל עכ"פ זאת הוא בודאי דלא הוה סברא פשיטא כ"כ דבודאי יגבה הניזק פחות מח"נ גם בכה"ג. ועל זה משני אביי דלא לעולם מגיע לניזק פחות מתשלומי ח"נ בכה"ג רק דמשכחת לה לפעמים בכה"ג דאין הניזק גובה כל הח"נ ולפעמים משכחת לה גם בכה"ג דהניזק גובה כל התשלומי חצי נזקו. אבל לספרים שכתוב בהם פלגא נזקא נכי ריבעא הוא דבעי לשלומי דמשמע דלעולם לא משכחת לה בכה"ג שיגבה הניזק כל הח"נ וכ' עלה הבעה"מ דנוסחא זו משובשת היא. זה הוא הקדמת הבעה"מ ז"ל ועל זה סובב והולך פירושו בתירוצא דאביי ובהני תרי לישני אליבא דאביי כאשר יבואר אי"ה

והנה אביי משני לקושית הש"ס דהא דקתני במתני' משתלם ח"נ מן הפרה ורביע נזק מן הולד הוה הפי' ח"נ אחד מארבעה בנזק ורביע נזק אחד משמונה בנזק והיינו שאם הח"נ הוא מנה גובה מבעל הפרה חמשים ומבעל הולד כ"ה וכ"ה מפסיד הניזק מהח"נ המגיע לו. אולם זה דוקא באם תבעי' לבעל הולד תחלה אבל אם תבעי' לבעל הפרה תחלה גובה הכל מבעל הפרה והיינו כל המנה ואין הבעל הפרה יוכל לדחותו לבעל הולד רק דבעל הפרה משלם כל המנה וחוזר בעל הפרה לגבות מבעל הולד כ"ה כדין ממון המוטל בספק או שאינו יכול לחזור על בעל הולד ואפילו אם מת הולד ג"כ מחויב בעל הפרה לשלם כל המנה להניזק משום דא"ל לבעל הפרה פרה דידך אזיקתן הב לי ראי' דאית לך שותפי והיינו הואיל דאתה ודאי היית המזיק ונתחייבת