אמרי הצבי א ריט

הוה תני לה בברייתא הייתי אומר דאע"ג דאם שור הקדש נגח פטור ממיתה אבל אם נגח ואח"כ הקדיש חייב השור מיתה ומשום הואיל דאי בעי מתשיל עלה חשיב אכתי כשלו ועיין פסחים (מ"ו ע'"ב) כל הסוגיא דהואיל ובתוס' שם ד"ה הואיל תימא לרשב"א אמאי אמר בפרק כל שעה דמצות מע"ש אין יוצא בה בפסח לד"מ דסבר מע"ש עמון גבוה ולא חשיב מצתכם הא הואיל אי בעי מתשיל עלה חשבינן לי כשלו ועוד דאמר לעיל (דף ה') אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה והא של גבוה נמי חשיב כשלו הואיל אי בעי מתשיל עלי' ותי' ר"י דשאני הנהו דכתיב בהו קודש לה' אע"ג דאי בעי מתשיל עלי' חשבי' הכתוב של גבוה כו' עיי"ש אבל גבי סתם הקדש בודאי דשייך לומר בי' הואיל אי בעי מתשיל עלי' ומכ"ש בהקדש בדה"ב בודאי דשייכא בי' הואיל אי בעי מתשיל והכא כשהמית אדם הרי הוא פסול להקרבה ולא חל עליו קדושת מזבח רק קדושת בדה"ב. ולפ"ז שפיר מובן החילוק בין אם נגח כשהי' הקדש דאז חל עליו מקודם קדושת מזבח ויש סברא לומר דפטור ממיתה אבל אם נגח ואח"כ הקדיש דאז לא חל עליו קדושת מזבח רק קדושת בדה"ב בודאי דאמרינן בי' הואיל דאי בעי מתשיל עלי'. אולם באמת גם בקדושת מזבח אמרינן ג"כ בי' הואיל אי בעי מתשיל עלה וא"כ אי לא הוה תני בברייתא אפילו נגח ואח"כ הקדיש ג"כ פטור הייתי אומר דבכה"ג גם לר"י הוה הדין דהשור חייב מיתה ומש"ה הוצרך ר"י לאשמעינן דאפילו נגח ואח"כ הקדיש ג"כ פעור השור ממיתה וא"כ הואיל דהוצרך ר"י לאשמעינן הני תרתי נגח ואח"כ הקדיש נגח ואח"כ הפקיר ג"כ פעור השור ממיתה ומש"ה לא רצה להאריך וליתני ג"כ נגח ואח"כ מכר דפטור דנוכל לומר דזה שמעינן מכ"ש דהשתא נגח ואח"כ הקדיש דיש סברא לומר דמיקרי בבעלי' הואיל דאי בעי מתשיל עלה ונגח ואח"כ הפקיר דאכתי מיקרי שלו אפ"ה פטור השור ממיתה מכ"ש נגח ואח"כ מכר דנפיק לי' לגמרי מרשות בעלים הראשונים דפשיטא דאין השור חייב מיתה ודוק

[נג] דף מה ע"א מכרו מכור בתוס' ד"ה מכור פי' בקו' לרדיא ומשנגמר דינו אינו מכור דאסור בהנאה ואפילו לר"ת דמפרש דמחיים לא מיתסר מ"מ הרי אסור להשהותו לענות דינו בביאור דברי הר"ת הארכתי זה כמה במ"ש להרה"ג בעל מקראי קודש במס' זו לקמן (דף צ' ע"ב). ולכאורה יש קצת ראי' להר"ת ממס' מכות (כ"א ע"ב) יש חורש תלם א' וחייב ח' לאוין וליחשב נמי שור הנסקל לרבנן דסוברים דשור הקדש ג"כ נסקל אבל לשי' הר"ת ניחא. מיהו למ"ש המל"מ בפ"ה מהל' יסוה"ת בשיטת הרמב"ם דאין לוקין על הנאה אין ראי' משם ועיין בפרקין על (דף מ"א) [אות ל"ה] מ"ש שם. ועיין בשמ"ק כאן בד"ה מכרו מכור בסה"ד וז"ל כתוב בתוס' אסור להשהותו לענות דינו ואתא גופי' כר' יעקב דבסמוך דבעלים מתענין בשהיית דין שוורים עכ"ל. ולא זכיתי להבין כלל דהיאך תליא זה בפלוגתא דר' יעקב ורבנן ואם אפשר לומר דתליא בפלוגתא דר' יעקב ורבנן איפכא הוא דאיכא למימר דלרבנן דסברי דאין גומרין דינו של שור שלא בפניו משום דכמיתת בעלים כך מיתת השור א"כ י"ל דזה מיקרי עינוי הדין לבעלים ודומה גמ"ד של שור ומיתתו לבעלים ואיכא עינוי הדין לבעלים אבל לא לר' יעקב. ועיין ברמב"ם פי"א מנזקי ממון ה"ח ובהשגות הראב"ד שם מבואר דפליגי בזה דשיטת הרמב"ם דבשור לא שייך עינוי הדין ושיטת הראב"ד דגם בשור שייך עינוי הדין אבל עיקר העינוי הוא רק לבעלים דהבעלים מתענין וכמבואר בשמ"ק כאן אבל לא אדע היאך תליא זה בפלוגתא דר"י ורבנן וצ"ע כעת

[נד] שם הקדישו מוקדש כ' בשמ"ק בד"ה הקדישו מוקדש משום דר' אבהו הרא"ה ז"ל עכ"ל. ולכאורה צ"ע אצלי פי' דבריו הקדושים דהיאך שייך בכאן הקדישו מוקדש משום דר' אבהו דלעיל (דף ל"ג ע"ב) דאיירי בשור תם שהזיק דמשתלם מגופו והמזיק הקדישו והניזק יגבה הזיקו מן השור המזיק שפיר קאמר הש"ס דההקדש חל מדר' אבהו שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון ולפי המבואר שם ברש"י ד"ה כדר' אבהו הניזק פודהו מן ההקדש בדבר מועט אבל היאך שייך דר' אבהו לכאן. ונלע"ד דהפי' הוא דכל זמן שלא גמרו דינו חל ש ההקדש ואם נהנה בו אז מעל וכדאיתא ברש"י כאן בד"ה הקדישו ונ"מ דאי אתהני בי' מעל אבל מ"ש משום דר' אבהו אינו מובן כלל דהא מדינא חל ההקדש עד שיגמרו דינו ולא שייך לומר כלל משום דר' אבהו והנהנה ממנו מעל ואם נימא דההקדש הוא רק מדר' אבהו בודאי דלית בי' מעילה וצ"ע כעת

עוד כ' שם בשמ"ק וז"ל וכ"כ הרב המאירי ז"ל וז"ל הקדישו מוקדש וב"ד מכריחין אותו לפדותו בשוויו וליתן דמיו לבדה"ב שהרי לא ירדה עליו קדושת מזבח שהנוגח שהמית פסול כמו שביארנו ואחר שנפדה ב"ד סוקלין אותו שהרי אף של הקדש עצמו שהמית נסקל לדעת חכמים והנהנה ממנו קודם פדיון מעל כו' עכ"ל

והנה מ"ש השמ"ק הלשון וכ"כ הרב המאירי בדברי הרב המאירי אינו מבואר כלל דההקדש הוא משום דר' אבהו ומ"ש הרב המאירי ז"ל דהב"ד מכריחין אותו לפדותו בשוויו וליתן דמיו לבדה"ב משמע דלא הוה ההקדש מדר' אבהו דאל"כ אמאי פודהו בשוויו היל"ל דיפדה בדבר מועט ורק בעיקר דברי הרב המאירי ז"ל י"ל טובא דמנ"ל להרב ז"ל דהב"ד מכריחין את המקדיש לפדותו הלא לרבנן שור הקדש שהמית נסקל הכי נחייב את מי לפדותו וא"כ הכא בשהקדישו לאחר נגיחה אמאי נכוף למקדיש לפדותו הלא הב"ד יכולין לגמור דינו ולסוקלו ומשום שלא יאמרו ג"כ לא שייך חדא דא"כ אמאי יפדנו בשוויו הא סגי בדבר מועט וגם בשלמא התם שהבע"ח או הניזק יהנה מן הדבר המוקדש שייך לומר דקדוש וצריך לפדותו שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון משא"כ היכא דיסקלוהו בודאי דלא שייכא כלל האי גזירה שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון וברמב"ם לא נזכר מזה כלל להלכה שיהי' המקדיש מחוייב לפדותו בלל וצע"ג בזה

עוד כ' שם בשמ"ק וז"ל אף הפקר נראה שהדין כן שקודם גמ"ד הפקרו הפקר וזכה הזוכה למה שנשתמש בו או שאם שחטו מותר לו באכילה ואין כאן גזל לאחר גמ"ד אינו הפקר ואם נשתמש בו הזוכה יחזיר דמי שכירתו ויאסרו בהנאה עכ"ל

וגם בזה לא יכולתי להבין לענ"ד דהיאך מצינו כן דאם נהנה מאיסור הנאה בשוגג או אפילו אם עבר ונהנה דיהיה צריך לשלם אח"כ מה שנהנה דהא באוכל תרומת חמץ בפסח יש חילוק בין שוגג למזיד והתם הוה הטעם משום דאכל תרומה אבל בחמץ דעלמא אם אכל הן בשוגג הן במזיד בודאי דא"צ לשלם מכיסו כלל כנגד מה שנהנה כבר מאיסורי הנאה וגם מ"ש דיחזיר דמי שכירתו ויאסרו בהנאה היאך מצינו ששור הנסקל יתפוס את דמיו דהא כל איסורי הנאה אינו תופס דמיו רק ע"ז ושביעית וצ"ע אצלי כ"ז. ועיין רש"י מס' חולין (דף ד' ע"ב) בד"ה מפני באה"ד וז"ל ולדידן מיהא שרי דאין לך איסור הנאה תופס חליפין חוץ מע"ז והקדש ושביעית וי"א שאף לעצמו מותר וטעות הוא בידם דא"כ מצינו דמים לחמץ בפסח ולשור הנסקל שאם רצה מוכרו לנכרי ותנן האוכל תרומת חמץ בפסח פטור מן התשלומין ומדמי עצים עכ"ל. ועיין בתוס' שם ד"ה מותר האריכו בזה אבל כל זה הוא דוקא אם החליפין איתנהו בעין אבל אם עבר ונהנה מן איסורי הנאה בזה לא נשמע משם כלל דיהי' צריך להפריש הדמים עבור מה שנהנה והדמים יהי' אסור בהנאה וצ"ע בדין זה. וגם י"ל לפ"ז במ"ש רש"י בנדרים (מ"ז) גבי מכרן וקידש בדמיהן מקודשת משום מצות פריה ורביה הלא איכא תקנה להפריש הדמים וצ"ע כעת. מיהו י"ל בזה דהואיל דבשעת הקידושין דהי' המעות בעין ואסור ליהנות מהם ולא שייך תקנה זו. ועיין במלמ"ל פ"ה מהל' אישות ה"א באריכות ובפט"ז מהל' מכירה במלמ"ל הי"ד מ"ש בשם הבעה"ת שכ' בשם רש"י ז"ל וי"ל הרבה בזה

[נה] שם ברש"י ד"ה הקדישו מוקדש ונ"מ דאי מתהני מיני' מעל עכ"ל. ולכאורה משמע דאי אתהני מיני' לאחר שכבר נגמר דינו לא מעל תו דהא אף אם השור הקדש המית אדם ג"כ חייב השור מיתה ומיפקע כח הקדש מיני' ומכ"ש היכא דאקדשי' לאחר נגיחה קודם גמ"ד דפשיטא דלכשנגמר דינו פקע מיני' כח הקדש לגמרי ואי אתהני מיני' לאסר גמ"ד לא מעל מיהו לשיטת הר"ת דסובר דמחיים לא