אמרי הצבי א ריח

בבכורה ומדברי התוספתא הנ"ל מבואר דגם בכה"ג פטורה מן הבכורה לפי מה שכתבתי לפרש דברי התוספתא ובש"ע לא נתבאר כלל דין זה אם הפקר פטור מבכורה רק בשו"ת עבודת הגרשוני (סי' כ"ה) כתב בפשיטות דמה"ת הפקר פטור מבכורה, ורק מדרבנן חייב יעו"ש שכתב כן מדעתיה דנפשיה וחידוש שלא הביא התוספתא הנ"ל

(ד) והנה ראיתי בשו"ת ח"ס חיו"ד (סי' שט"ז) הביא שם דברי השו"ת עבוה"ג הנ"ל והביא כי בטורי אבן סובר דהפקר חייב בבכורה ואח"כ הביא דברי התוספתא הנ"ל ומ"ש בזה המוהרי"ט אלגזי ז"ל ופלפל בדבריו הרבה יעוש"ה וראיתי שהביא ג"כ דברי הקצה"ח הנ"ל ותמה ע"ד הקצה"ח וז"ל ועיקר קושייתו של הקצה"ח כיון שאינו אלא גדר א"כ אם מת אין בניו צריכים לקיים נדרו דבר בטל הוא הרי כבר קיים נדרו ובדיבור בעלמא הריני מפקיר כבר נתקיים הנדר כאומר קונם ככרי על כל העולם הרי כבר נתקיים הנדר והרי הוא קונם ואם הוא חוזר ונהנה ממנו עובר על בל יחל ה"נ בהפקר אם לא שחוזר וזוכה בו מטעם זכיה כאינש אחרינא ולא דמי לאומר הריני מקבל עלי ליתן כו"כ לעניים ומת שאין בניו מתחייבים לקיים נדרו מפני שלא נתקיים הנדר ולא חל על נכסים ידועים אלא אקרקפתא דידיה להפריש המעות וכל זמן שלא קיים נדרו אין על הבנים לקיים אבל כשהפקיר כבר הם מופקרים וכבר נתקיים הנדר ומה לבניו עם הנכסים עוד עכ"ד הקדושים. והנה אם כי הגאון בעל ח"ס ז"ל צדק מאד בסברתו אולם צריך ביאור לשון הרמב"ם ז"ל שכתב ההפקר הרי הוא כמו נדר ואסור לחזור בו משמע קצת דאם רצה יכול לחזור בו רק דאיסורא איכא עליו מטעם דהוי כעבר על הנדר. הן אמת דלכאורה יש לעיין דאם נימא דאם חזר בו מן ההפקר ועשה באמת איסור א"כ לא מהני תו כלל ההפקר דהאיך מהני זכייתו של הזוכה מן ההפקר הלא ביד המפקיר להפקיע ההפקר לגמרי וא"כ ממילא יהיה נפקע זכייתו שזכה זה מן ההפקר וא"כ אפילו אם לא חזר בו עדיין מן ההפקר ג"כ לא מהני זכייתו כלל הואיל דביד אחרים להפקיע וסברא זו כתב הר"ן ז"ל במס' כתובות פרק אעפ"י (נ"ז) בסוגיא דהמקדיש מעשה ידי אשתו עייש"ה בדבריו והארכתי בביאור סברת הר"ן ז"ל בכמ"ד

אולם י"ל בזה דנהי דיכול לחזור בו מ"מ היינו דוקא קודם שזכה בו אחר אבל משזכה בו אחר תו אינו יכול לחזור בו מההפקר וכיוצא בזה כתב הר"ן במס' נדרים (דף פ"ה ע"א) בד"ה ואני מסתפק עייש"ה מ"ש בזה. וא"כ שפיר מהני זכייתו שזכה בה הזוכה וי"ל במס' נדרים בסו"פ אין בין המודר בכל הסוגיא שם. וא"כ תו י"ל דאכתי לא יצא הדבר המופקר לגמרי מרשותו ולא הוי תו רק כמו שאר נדר כעין המונח על קרקפתא דגברא וצ"ע אכתי בדבר זה

[נא] שם ע"ב במתני' ר' יהודה אומר שור המדבר שור הקדש ושור הגר שמת ואין לו יורשים פטורים מן המיתה מפני שאין להן בעלים ועיין בגמ' כל הסוגיא. איתא בירושלמי כאן ה"ז מ"ט דר' יודן והועד בבעליו ולא ישמרנו אין בעלים לאלו לענין נזיקין תני ר' הושעיא לענין נזיקין ר"מ מחייב ור' יודן פוטר לכופר מה רבי פדת בשם רבי הושעיא הכל מודין בכופר שהוא חייב ואית דאמרין ר' יוחנן בשם רבי ינאי כשם שחולקין בנזיקין כך הן חולקין בכופר רבי ירמיה בעי קומי רבי זעירא האיך עבדין עובדא א"ל כר' הושעיא לענין נזיקין ר"מ מחייב ורבי יודן פוטר הא לכופר דברי הכל חייב ע"כ ופי' הפ"מ הכל מודין בכופר שהוא חייב ואפילו לר' יהודה דאם כופר יושת עליו כתיב בקרא אחריני ואפילו אין לו בעלים הזוכה בהן משלם את הכופר עכ"ל ועיין במראה הפנים שם ד"ה האיך מ"ש בזה

ודבריו הקדושים נפלאו ממני דהאיך שייך לומר דהזוכה בו יהיה חייב לשלם כופר דלא מבעיא אם נימא כופרא כפרה דלא שייך לומר דהזוכה יחייב בכפרה דהא לא נגח כלל ברשותו וכן אם נימא כופרא קנסא לפי המבואר קצת לעיל (דף מ"א ע"ב) עפ"י בעלים מודה בקנס הוא עיי"ש ברש"י ובתוס' ד"ה מודה בקנס ובשמ"ק שם ד"ה אלא כשהמית עפ"י יעו"ש בשם הראשונים ז"ל ג"כ לא שייך הכא בכה"ג למקנסיה להזוכה בו ועיין בראב"ד מובא בשמ"ק שם שכתב דלא גרסינן עפ"י בעלים מודה בקנס הוא דמה קאמר מודה בקנס פשיטא דהא ליכא מ"ד הכי בשום דוכתא דלהוי כופרא קנסא אלא או כפרה או ממונא כו' עיי"ש. וכן איתא לעיל (דף מ' ע"א) דפליגי רבנן ור"י בנו של ריב"ב הוה רק אי כופרא כפרה או ממונא עיי"ש כל הסוגיא ואפילו למ"ד כופרא ממונא ג"כ אין שום סברא לומר דהזוכה בו יתחייב לשלם כופר דהא מה דאמרינן כופרא ממונא הוא הואיל דהשור היה שלו היה לו לאנטוריה שפיר אבל זה שזוכה בו אמאי ליחייב זה לשלם כופר הואיל דבשעה שהמית לא היה שלו וצ"ע אצלי פירושו בזה

ולעד"נ דהפי' בירושלמי הוא הכל מודין בכופר שהוא חייב היינו היכא דנגח ואח"כ הקדיש נגח ואח"כ הפקיר דרבנן מחייבי להשור מיתה ור' יהודה פוטרו אפ"ה לענין כופר מודה ר' יהודה דלענין כופר מחויב לשלם והטעם הואיל דהיה הוא הבעלים בשעת נגיחה א"כ נתחייב הוא לשלם כופר בין למ"ד ממונא ובין למ"ד כפרה דהוא פשע אז שלא שמר היטב שורו. ולכאורה רבי פדת בשם רבי הושעיא פליג על רבה דס"ל לעיל (דף מ"ג ע"א) כ"ז שהשור בסקילה בעלים משלמין כופר אין השור בסקילה אין בעלים משלמין כופר. ואולי י"ל דרבה קאמר כן אליבא דהילכתא דלרבנן הדין כן אבל ר' יהודה סובר דלא תליא זה בזה

והנה הרמב"ם ז"ל לא הביא כלל הדין לענין כופר והוא ז"ל פוסק כרבנן דשור הגר כו' ושור המדבר והקדש חייבין במיתה כרבנן דר"י וכמבואר בפ"י מהל' נ"מ ה"ו ובזה דחייבין מיתה ולא שייך כופר כלל גבייהו דמאן לישלם ובשור האשה ויתומים ואפוטרופסין כ' דנסקלין ואין משלמין הכופר שהכופר כפרה ואין הקטנים וחרשין והשוטים בני כפרה עיי"ש. והנה בנגח ואח"כ הקדיש נגח ואח"כ הפקיר דר"י סובר דפטורין ממיתה ורבנן מחייבין דהא אפילו הפקיר בשעת נגיחה נסקל וא"כ אמאי לא הביא הרמב"ם להאי דינא דבנגח ואח"כ הפקיר אם חייב בכופר ולכאורה י"ל בזה. ואולי הואיל דסובר הרמב"ם דכופרא כפרה וכדכתב שם בפ"ו ה"ה א"כ מילתא דפשיטא הוא דבנגח ואח"כ הפקיר והקדיש דמשלם כופר ועיין במראה הפנים שם ד"ה היך וז"ל ולענין כופר לא נתבאר ומשמע מהרמב"ם פ"י מנ"מ ה"ו דלענין כופר לא פסק כהאי דהכא כו' עיי"ש ואזיל לשיטתו לפירושו שמפרש שם הירושלמי ודבריו אינן מוכרחין ולע"ד הפי' הנכון הוא כמו שכתבתי

[נב] שם בגמ' ת"ר שור שהמית עד שלא נגמר דינו מכרו מכור כו' ופירש"י בד"ה אם עד שלא נגמר דינו ואפילו לרבנן דלא דרשי בבעליו דנהוי מיתה והעמדה בדין כאחת ומחייב קטלא מכור הוא לרדיא עכ"ל ועיין בפ"י כאן שהקשה דלפירש"י משמע דלר' יהודה דדריש והועד בבעליו סובר דשור שהמית מד שלא נגמר דינו מכור לגמרי ופטור ממיתה והוא מדנקיט ר"י בלישניה עד שתהא מיתה והעמדה בדין שוין כאחד דלשון כאחד משמע שצריך שיהיה לו אותן בעלים גופא שהיה בשעת נגיחה וכפירש"י לעיל (בדף י"ג ע"ב) אבל קשה אמאי נקיט ר יהודה נגח ולבסוף הקדיש הו"ל למינקט נגח ולבסוף מכר דהו' רבותא טפי עיי"ש שלא תי' כלום על זה

ולעד"נ לתרץ עפ"י מ"ש הקצה"ח (בסי' רע"ג) סק"א הבאתיו לעיל [או"ג] וגם לעיל על (דף י"ג ע"ב) [אג"ה] שכתב בדעת הרמב"ם בפ"ב מהל' נדרים ה"ו דהפקר הרי הוא כמו נדר ואסור לחזור בו וכתב הקצה"ח בזה דנהי דהוא שלו מ"מ אינו ברשותו והאריך בזה וא"כ י"ל דאם לא הי' תני בברייתא יתר מ"כ אר"י אפילו נגח ואח"כ הפקיר רק הי' תני נגח ואח"כ מכר הייתי אומר דדוקא נגח ואח"כ מכר הוא דפוטר ר"י ממיתה משום דכבר יצא השור מרשות בעלים הראשונים אבל בנגח ואח"כ הפקיר הוא הואיל דעוד הוא של הבעלים הראשונים יהיה חייב השור מיתה אע"ג דאם נגח משהיה הפקר פטור מ"מ אם נגח ואח"כ הפקיר יהיה נידון השור במיתה הואיל דאכתי מיקרי של הבעלים הראשונים ומש"ה הוצרך למתני בברייתא דנגח ואח"כ הפקיר ג"כ פטור השור ממיתה וגם הוצרך למתני בברייתא דנגח ואח"כ הקדיש ג"כ פטור השור ממיתה דאי לא