אמרי הצבי א ריז

ועיין בב"י חו"מ (סי' רע"ג) והקצה"ח שם האריך בביאור הדברים ותורף הדברים הוא דהפקר לא יצא עדיין מרשות הבעלים המפקירין דהפקר אינו עושה קנין ורק שאסור לו למפקיר לחזור מדיבורו ואם רוצה לזכות בו צריך לעשות קנין וא"כ אמאי נגח ואח"כ הפקיר פטור משום שנאמר והועד בבעליו כו' עד שתהא מיתה והעמדה וגמ"ד שווין כאחד הלא עדיין הוא ברשות בעלים הראשונים המפקירין ומיקרי שוין כאחד וניחא לי עפמ"ש הקצה"ח שם דנהי דהוה שלו מ"מ מיקרי אינו ברשותו כיון שאסור לחזור בו ודבר שאינו ברשותו נמי חשיב כמו אינו שלו וא"כ הואיל דמיקרי אינו ברשותו תו פעור השור ממיתה דהתורה הקפידה שיהיה מיתה והעמדה בדין וגמ"ד שוין כאחד והיינו שיהיה הכל עדיין ברשות הבעלים וכשהפקירו הרי לא היה תו ברשותו של הבעלים הראשונים ולעיל הארכתי עוד בביאור הדבר [אג"ה] עיי"ש

ומעתה לפי"ז נוכל ליישב ולומר דשפיר צרכינן תרי קראי לרבויי שור המדבר ולרבויי שור הגר שמת ואין לו יורשין דאי לא היה כתוב אלא חד קרא היינו אומרים דדוקא היכא דהפקירוהו הבעלים והבעלים קיימין וזהו שור המדבר הוא דחייבה רחמנא מיתה להשור דנהי דאינו ברשותו מ"מ הלא יש לו בעלים ושלו מיקרי משא"כ בשור הגר שמת ואין לו יורשים דבאמת אין לו עוד בעלים כלל והרי הוא הפקר לגמרי הו"א דיהיה פעור ממיתה ומש"ה צרכינן תרי קראי לרבויי דהשור שהמית חייב מיתה בין אם הוא הפקר לגמרי כגון גר שמת ואין לו יורשים דלגמרי אין לו בעלים בלל היכא דהפקירוהו הבעלים דחייב מיתה והא דנקיט התנא שור המדבר היינו שהפקירוהו הבעלים ואף דהוה עדיין של הבעלים הראשונים מ"מ לאו שלו מיקרי אפ"ה חייב השור מיתה ואשמעינן נמי גר שמת ואין לו יורשים דאף דלגמרי אין לו בעלים כלל אפ"ה חייב השור מיתה. והא דקאמר ר"ה פוטר הים ר"י אפילו נגח ולבסוף הקדיש נגח ולבסוף הפקיר כו' ה"פ דר"י סובר דשור הפקר שהמית פטור השור ממיתה ולמה הוצרך ר"י לנקוט תרתי שור המדבר ושור הגר שמת ליתני רק חדא שור המדבר דהוה פירושו שהפקירוהו הבעלים או לנקוט שור הפקר ולמה ליה לר"י למיתני תרתי שור המדבר ושור הגר שמת אלא ע"כ דאתא לאוריי דאפילו נגח ואח"כ הקדיש נגח ואח"כ הפקיר ג"כ פטור ושור הגר שמת היו לו בעלים בשעת הנגיחה ואח"כ מת הגר קודם גמר דין ג"כ פטור ועיין ברש"י ד"ה הא קמ"ל הא דהדר תני שור הגר לר"י דאע"ג דנגח בחיי הגר ומת והו"ל הפקר פטור עכ"ל וכוונתו ז"ל כמו שפירשתי

(ב) עיין במוהרי"ט אלגזי על מס' בכורות פ"ק (אות א') וז"ל. והנה ראיתי להתוספתא בפ"ב דבכורות וז"ל בהמת המדבר וההקדש וגר שמת ואין לו יורשים פטורים מהבכורה ע"כ ונראה פשוט דהכוונה הוא דבהמת מדבר דהיינו שהיתה הפקר מתחלה ולא היה לה בעלים מעולם או שהיה לה בעלים שהיתה של גר ומת ואין לו יורשים דנשארה הפקר דאם ילדה בכור בעודה הפקר קודם שזכה בה שום אדם לא חייל קדושה על הבכור מאליו בפטר רחם כל שבשעה שנולד לא היה לה בעלים ואם זכה בו אדם אח"כ אינו חייב להקדישו בקדושת בכור וה"ט דאע"ג דבכור בפטר רחם קדוש מאליו אף שלא הקדישו בפה מ"מ בעינן שיהיה לה בעלים וראוי להקדישו דבהכי אף דלא הקדישו בפה קדוש מאליו כו' ומאי דנקיט בברייתא תרי גווני הפקר מדבר וגר שאין לו יורשים אעפ"י שהכל אחד דמה לי אם היה לה בעלים מעיקרא או לא כיון דבתר שעת לידה אזלינן ושניהם בשעת לידה הפקר נינהו י"ל דנקיט גר שמת שאין לו יורשים לאשמעינן דאפילו אם נתעברה בהמה זו בחיי הגר ונמצא דנתהוה עובר זה בזמן שהיה לו בעלים ונראה למצות בכור עכ"ז כיון דבתר פטר רחם אזלינן פטור ועיין בב"ק (דף מ"ד ע"ב) דמייתי שם ברייתא דשור המדבר ושור של גר שאין לו יורשים שנגחו פטור והאריך הש"ס שם צריכותא למה נקיט תנא תרי גווני הפקר יע"ש זה נראה פשוט בכוונת התוספתא דמיירי כשנולד בעודו הפקר קודם שזכה בו אדם דאם מיירי שנולד אחר שזכה בו אדם פשיטא דחייבת בבכורה כו' עכ"ל

והנה לכאורה המעיין בסוגיא דידן יראה דרק לר' יהודה דפוטר שור הפקר ממיתה קא מדייק הגמ' דלמה לי' לר' יהודה למינקט תרתי שור המדבר ושור הגר שמת ואין לו יורשים וע"כ דאתא לאשמעינן לנגח ואח"כ הפקיר דג"כ פטור אבל לת"ק ליכא כלל צריכותא. אולם ע"כ צרכינן לומר דגם לת"ק צרכינן להאי צריכותא דל"ל תרי קראי וע"כ דאי מחד קרא היינו אומרים דדוקא נגח ואח"כ הפקיר הוא דחייב השור מיתה אבל אם בשעת נגיחה כבר היה הפקר יהיה פטור ממיתה וצרכינן קרא יתירא למידרש דגם בכה"ג חייב השור מיתה וכתירוצו של התוי"ט שהבאתיו לעיל. וכן ראיתי ג"כ בפ"י כאן בד"ה שור שור שבעה שכתב כן מסברא דנפשיה יעו"ש בדבריו

אולם לפי מה שפירשתי לחלק בין אם ההפקר הוא שהפקירו הבעלים דאכתי מיקרי שלו לבין אם הוא הפקר לגמרי ואין לו עוד שום שם בעלים כגון גר שמת ואין לו יורשים א"כ נוכל לפרש גם התוספתא כן דבהמת המדבר היינו שאדם הפקירוהו שאכתי יש לאדם המפקירו קצת שם עליו ומיקרי שלו וגר שמת כו' זה מיקרי אין לו בעלים כלל ואשמעינן התוספתא דבשניהם פטורה מן הבכורה והוצרך התנא לאשמעינן תרתי בהמת המדבר וגר שמת ואין לו יורשים לגלויי דהא דקתני בהמת המדבר היינו שאדם הפקירה ואפ"ה פטור מן הבכורה

(ג) והנה ראיתי שם במוהרי"ט אלגזי ז"ל שהקשה קושיא חמורה על זה מדאיתא במס' חולין (קל"ו ע"ב) אדרבה מבכור הי"ל למילף שכן יתום שלקחו בשותפות כו' ופירש"י שם בכור וגז נוהגים בלקוח ובשותפות אבל לקוח פעור מן המעשר וכן השותפות כו' והקשה דהיכא משכחת לה בבכור דחייב הלוקח משא"כ במעשר דאין לומר דלקח בהמה שלא בכרה דאותה בהמה עצמה חייבת בבכורה משא"כ במעשר דהא ליתא דבככור נמי אין גוף הבהמה שלקח הוא עצמה הבכור כי אם הבכור אשר תלד מתקדש בבכורה ואינו דומה לראשית הגז שגיזת גוף הבהמה אשר לקח הוה ראשית הגז וכה"ג דבכור כן במעשר שהנולד מלקוח חייב ועכצ"ל דנ"מ לבהמת הפקר דאם נולד הבכור בהיותו הפקר אם זכה ישראל עצמו מן ההפקר נעשה הזוכה כיורש מן הגר ומשעה שזכה בו חל קדושת בכור עליו וכה"ג משכחת לה לקוח דחייב בבכורה כו' והתוספתא דקתני דבהמת הפקר פטורה מן הבכורה מיירי שעכו"ם זכה מן ההפקר ואח"כ מכרו או נתנו לישראל אז פטורה מבכורה עכת"ד הקדושים. והנה מלבד שהוא דבר חדש לגמרי דהא עיקר קדושת בכור תליא בפטר רחם ולא תליא כלל בין אם אח"כ בא ליד ישראל מן ההפקר או קדם וזכה בו עכו"ם רק אפילו לשיטתו ז"ל יש לספק אם כשבא ליד ישראל מן ההפקר נתקדש אז בבכורה ועד אז היה חולין והיה מותר לישראל לעבוד בו וליהנות ממנו כשיפרש בהדיא שאין כוונתו לזכות רי ואם נימא כן בודאי דיקשה דהא עיקר קדושת בכור הוא בפטר רחם, ורק אפילו אם נימא דהקדושה חל למפרע דהיינו כשזכה הישראל מן ההפקר אז חל קדושת בכור למפרע משעת לידה ואסור לישראל ליהנות ממנו בעודו הפקר ג"כ צע"ג דהאיך שייך לומר דקדושת בכור פטר רחם יהיה תליא בספק באם יזכה בו הישראל מן ההפקר יחול קדושת בכור למפרע ואם יזכה עכו"ם מן ההפקר לא יחול קדושת בכור בודאי דלא נוכל לומר כן והרבה י"ל בזה

והנה באמת קושית המוהרי"ט אלגזי ז"ל מהא דחולין (קל"ו) היא פליאה עצומה ולחומר הנושא צרכינן לומר דה"פ אדרבה מבכור הי"ל למילף שכן יתום שלקחו בשותפות כו' והיינו דשם לוקח חייב בבכורה כלומר דלוקח אינו פוטרו מבכורה והיינו אם לקח בכור אינו נפטר על ידי זה מבכורה רק עדיין קדושת בכור עליו ולא נפקע ממנו הקדושת בכור ובראשית הגז חייב לוקח משא"כ במעשר פטור לוקח וכה"ג מצינו הרבה פעמים בש"ס דכשבעי הש"ס למיחשב הני נפישין הוה ג"כ אם הוה רק פירכא קלה לומר דשייך בזה משא"כ בחבירו

והנה יש לעיין לכאורה לפי סברת הקצה"ח הנ"ל מ"ש בשיטת הרמב"ם ז"ל הנ"ל דהפקר הוה עדיין שלו רק דאינו ברשותו כיון דאסור לחזור בו א"כ גבי בכורה הי"ל לומר דהפקר חייב בבכורה והיינו היכא דהפקיר אדם בהמתו אבל היכא דהוא הפקר לגמרי ממילא כגון בהמת גר שמת ואין לו יורשים זה פטור מן הבכורה רק היכא דהפקיר אדם בהמתו בכה"ג י"ל דחייבת