אמרי הצבי א רטז

בערכין אין סלע ואם בא ללמד שפעמים שערכין פחותין הרבה מל' של עבד לינקוט פחות שבערכין מיהו דאינון חמש סלעים של בן חודש ועד בן חמש שנים כו' ועי' בשמ"ק כאן ד"ה מאי לאו כופר באה"ד הביאו ג"כ. והנה להראב"ד היל"ל דהדין הוא דאין משלם כלל כופר על פחות מבן חודש ואפי' קים לן שכלו לו חדשיו הואיל דילפינן מערכין דאין ערכין לפחות מבן חודש ואפי' אם בא לצי"ש ג"כ לא יהיב כלל לפחות מבן חודש וצריכינן לומר פי' הראב"ד ז"ל דהא דקתני במתני' וכן בבן וכן בבת היינו דוקא באם הוא בן חודש

[מט] (א) דף מד ע"ב תוד"ה כל קבוע ותימא לר"ש קבוע מנ"ל כו' דאכתי קשה לתד"ח מנ"ל דכל קבוע כו' וי"ל דלר"ש בכולן ישראל ועכו"ם אחד ואמר לאותו שעומד שם אני מכוין דפטור מטעם קבוע מוארב לו דבכה"ג כולן ישראל חייבין עכ"ל והנה ז"נ לר"ש דסובר כרבי דונתתה נפש תחת נפש היינו ממון וא"כ ידעינן דפטור ממיתה ולא יליף תו דאינו מתכוין פטור ממיתה מקרא דוארב כדהוה ס"ד מעיקרא במסכת סנהדרין וכדקאמר הש"ס כאן אלא כמסקנת הש"ס בסנהדרין שם דר"ש סובר כרבי דונתתה נפש היינו ממון אייתר קרא דוארב לקבוע והיינו בכה"ג שכתבו התוס' דאמר לאותו שעומד שם אני מתכוין אבל לתנא דב"ח לא נוכל לומר כן וא"כ קשה קושיא הנ"ל דמנ"ל קבוע דהא ע"כ לתנא דב"ח לא ידעינן דמתכוין לזה והרג לאחר דפטור אלא מקרא דמוארב לו דמגז"ש דמכה מכה לא ידעינן רק פטור תשלומין אבל פטור מיתה לא ידעינן מהאי גז"ש וא"כ נשאר הקושיא הנ"ל לתדב"ח וראיתי במוהרמ"ל כאן שכתב בהדיא כן. ועי' בפ"י כאן שכתב ג"כ כן בביאור דברי התוס' הנ"ל

והנה רש"י ז"ל בסנהדרין (דף ע"ט ע"ב) בד"ה אלא לפוטרו אלמא פטור ממון לתדב"ח וממיתה נמי ש"מ דפטור ליה מדאיצטריך למיפטריה מתשלומין כדמפרש ואזיל ואי בר קטלא מי איצטרך למיפטר עכ"ל ומבואר בדברי רש"י ז"ל דלחזקיה ידעינן ג"כ פטור מיתה מהאי גז"ש דמכה מכה וא"כ מתכוין לזה והרג לזה פטור מתשלומין מהגז"ש הנ"ל וממילא ידעינן תו פטור מיתה דאל"כ אלא דחייב מיתה א"כ פשיטא דפטור מתשלומין דקלב"מ וא"כ לפירש"י הנ"ל תו אייתר לן לגמרי קרא דוארב לו וא"כ שמעינן דין קבוע וג"כ בכה"ג שכתבו התוס' לר"ש דהיינו בכולן ישראל ועכו"ם אחד ואמר לאותו שעומד שם אני מכוין דפטור מטעם קבוע. ובזה היה א"ש ג"כ דברי הרמב"ם ז"ל בפ"ד מהל' רוצח דפסק המתכוין להרוג לראובן והרג לשמעון דפטור ממיתה ומתשלומין וכן הזורק אבן לתוך עדה מישראל דפטור ע"ש והראב"ד השיג עליו במה דפוסק כר"ש ותירצו המגדל עוז והכ"מ דהוא פוסק כתדב"ח ע"ש וא"כ תיקשי דהא לפי"ז מנ"ל קבוע מה"ת וכקושית התוס' לתדב"ח הנ"ל. אולם לפירש"י א"ש גם לתדב"ח אייתר קרא דוארב לו לדין קבוע ומיירי בכה"ג שכתבו התוס' אליבא דר"ש. ונוכל לכוון זה בכוונת הכ"מ בפ"ד מהל' רוצח ה"א עייש"ה ודוק. ועי' לקמן על (דף פ"ו ע"א) [אוי"ב אקי"א] מה שכתב בענין זה

אולם דברי רש"י ז"ל אינם מובנים לי כלל במ"ש דמהגז"ש דילפינן מכה מכה דהיינו אפילו אינו מתכוין לזה אלא לאחר ג"כ פטור מתשלומין ממילא ידעינן ג"כ מזה דפטור ממיתה דאל"כ אלא דחייב מיתה א"כ פשיטא דפטור מתשלומין דהנה ז"ג אם היה כתוב בקרא בפירוש דבאינו מתכוין לזה אלא לאחר פטור מתשלומין שפיר היה נשמע ג"כ דפטור ממיתה ג"כ דאל"כ למה לי קרא מפורש לזה דפטור מממון אבל השתא דקרא מפורש לית לן לפטור מממון ורק מגז"ש דמכה מכה ובההוא גז"ש ילפינן ג' דברים שוגג ודרך עליה ואינו מתכוין ונהי דמרבינן כל הני תלתא משום דנוכל ללמוד כל התלתא מוקמינן הגז"ש לכל הני תלתא דינים וגם אין גז"ש למחצה ומכ"ש דהקישא הוא ועי' בתוס' סנהדרין (ע"ט ע"ב) ד"ה מכה מבואר דהקישא הוא וא"כ אין היקש למחצה וילפינן כל הני תלתא מ"מ תו לא נוכל לידע מזה דפטור ממיתה דילמא לעולם דאיכא חיוב מיתה באינו מתכוין לזה ובאמת ידעינן תו פטור מתשלומין באינו מתכוין בכה"ג הואיל דקלב"מ וההיקש דמכה מכה אתא רק לפטור בשוגג ודרך עליה אבל לא אתא כלל לאשמעינן דפטור מממון באינו מתכוין לזה וצ"ע כעת להבין דברי רש"י ז"ל

(ב) והנה מ"ש התוס' לתרץ לר"ש לפי מסקנת הש"ס דר"ש סובר כרבי דונתתה נפש היינו ממון א"כ ממילא ידעינן דנתכוין לזה והרג לאחר פטור ממיתה ואייתר וארב לו לקבוע והיינו בתשעה ישראלים וחד עכו"ם ואמר לאותו שעומד שם אני מתכוין כו'. ועי' סנהדרין (ע"ט) ובהפלאה בכתובות (דף ט"ו) על תוד"ה פרט לזורק כתב ע"ד הנ"ל נראה מדבריהם דזה מיקרי קבוע דאורייתא אפי' אין ידוע הקבוע במקומו כו' והוא נגד דבריהם בנזיר (דף י"ב) ד"ה אסור שכתבו דלא אמרינן קבוע כמע"מ דמי אלא כשהאיסור ניכר לעצמו וההיתר לעצמו ניכר אבל כשאין האיסור ניכר לעצמו לא מיקרי קבוע כו' יעו"ש שהאריך בזה וכתב פי' חדש בהסוגיא

ולענ"ד לא הבנתי מה זה אשר עמד ההפלאה ז"ל בקושיא זו דוקא על תירוצם של התוס' אליבא דר"ש והלא גם לרבנן דס"ל דוארב לו אתא לזורק אבן לגו והיינו לתשעה ישראלים וחד עכו"ם דאמרינן קבוע כמע"מ ומינה ידעינן קבוע לכה"ת כולה דכמע"מ דמי וג"כ תיקשי לשיטת התוס' בנזיר שם דבכה"ג דלא ניכר האיסור במקומו לא הוי קבוע דאורייתא ואמאי חשיב בכה"ג. קבוע ותיקשי להתוס' הנ"ל דנזיר ואדמקשה דברי התוס' אהדדי ליקשי מסוגיא ערוכה במקומה דגם בכה"ג חשוב קבוע דאורייתא

אולם באמת ביאור הדבר נלע"ד בפשיטות דהתוס' שפיר כתבו בנזיר דבכה"ג דלא ניכר האיסור לעצמו במקומו לא חשיב קבוע והתם הנשים לא ניכר כלל הקבוע במקומו שהרי אינו ידוע כלל את מי קידש דהא מת השליח בכה"ג דאין בידינו עכשיו לברר מי הוא האיסור שפיר כתבו התוס' דזה לא הוי קבוע דאורייתא כלל ורק מדרבנן ובחניות בכה"ג אם לא נודע כלל איזהו היא הטריפה והיינו שאינו ניכר לשום אדם שבעולם כגון שנתערב בהמה טריפה בתשעה בהמות כשרות ואח"כ הכניסו כל בהמה לחנות מיוחדת דבכה"ג שאי אפשר לשום אדם לידע איזהו החניות המוכרות בשר טריפה בכה"ג לא מיחשב כלל קבוע וכמבואר בראשונים ז"ל אבל אם ידוע לאדם אחר איזהו החנות מוכרת בשר טריפה ורק שזה שלקח אינו יודע זה הוא קבוע דבר תורה וזה הוא עיקר הדין דתשע חניות. והנה הכא תשעה ישראלים ועכו"ם אחד וזה הזורק האבן אומר לאותו שעומד שם במקום פלוני או שמלובש מלבוש פלוני לזה הוא רוצה לזרוק הרי כל איש ניכר לעצמו מי הוא אם הוא עכו"ם או ישראל ואפשר לברר הדבר וא"כ זה שפיר מיקרי קבוע גמור מה"ת שהרי יוכל להכיר האיסור במקומו ודברי הגאון ההפלאה ז"ל צ"ע אצלי להבין ד"ק

[נ] (א) שם אר"ה פוטר היה ר"י אפילו נגח ולבסוף הקדיש נגח ולבסוף הפקיר כו'. וכתב הנ"י בד"ה רי"א באה"ד וז"ל ושור המדבר אע"ג דלית ליה בעלים ושור הקדש אע"ג דאיכא פסידא להקדש ושור הגר שמת לא איצטריך למתני' דהיינו שור המדבר דהפקירה אלא איידי דאיצטריך ליה לקרא לרבויי איצטריך תנא נמי למתני' עכ"ל. ולא זכיתי להבין דבריו הקדושים דהוא גופא קשיא למה לן קרא לרבויי דהא התנא דברייתא קאמר דשבעה שור כתיבי בפרשה חד לגופא ושית לרבויי כל הני וקחשיב שור המדבר ושור הגר שמת ואין לו יורשים ולמה לן תרי קראי לרבויי לשור המדבר ולשור הגר שמת ואין לו יורשים. וראיתי בתוי"ט על משנתנו שהביא דברי הנ"י הנ"ל והקשה כן. וכתב לתרץ דאי לאו קרא הו"א דוקא נגח ואח"כ הקדיש נגח ואח"כ הפקיר שהיה לו בעלים בשעת נגיחה הוא דחייבה רחמנא אבל כי הוה דהקדש או גר שמת ואח"כ המית לא חייבה קרא כיון דלא הוי ליה בעלים בשעת נגיחה הילכך איצטריך קרא לרבויי והשתא דקרא איצטריך מתני' נמי איצטריך כך נ"ל עכ"ל התוי"ט

ולעד"נ לתרץ הקושיא הנ"ל בהקדם מה שהעירותי לעיל על (דף י"ג ע"ב) במתניתא תנא פרט לנכסי הפקר רבינא אמר למעוטי נגח ואח"כ הקדיש נגח ואח"כ הפקיר לשיטת הרמב"ם בפ"ב מהל' נדרים הי"ד ההפקר הרי הוא כנדר ואסור לחזור בו