אמרי הצבי א רטו

[מו] דף מג ע"א אמר רבה בגרושה וכן אר"נ בגרושה כו' ונוקמה לרבה כגון שגבו מעות ולר"נ כגון שגבו קרקע דאמר רבה כו' כל הסוגיא ועיין במסכת ב"ב (דף קי"ג ע"א) מנין לבעל שאינו נוטל בראוי כבמוחזק כו' ועיין תוס' ב"ב (דף קי"ד ע"ב) בד"ה מה אשה בסה"ד שם ובתוס' שם (דף קכ"ד ע"ב) ד"ה גבי מעות מ"ש בזה. ועי' ברמב"ם פ"א מהל' נחלות הי"א בעל שמתה אשתו ואח"כ מת אביה או אחיה או אחד מן המורישין אותה אין הבעל יורש אותה כו' ע"ש. וכתב ה"ה פרק יש נוחלין קכ"ה אר"פ הלכתא אין הבעל נוטל בראוי כבמוחזק כו' אבל ממ"ש בפכ"ב מהל' אישות כל נכסים שיש לאשה בין נכסי מלוג וכו' ואם מתה בחיי בעלה יורש הכל ולא חלק בין נכסים לנכסים נראה קצת שהוא סבר כדברי רבו אבן מיג"ש ז"ל שכתב שהבעל יורש את המלוה והאריך בזה וחלק במע"פ בין הגיע זמנה ללא הגיע זמנה מחיים דאשה והוא עצמו כתב שהרי"ף ז"ל והר"ח חולקין עליו ואומרים שדין הבעל במלוה כדין הבכור והוא ז"ל חשש לדבריהם ולא עשה מעשה כדבריו כו' יעו"ש ועי' בלח"מ שם שהקשה על דברי ה"ה שכתב בדעת הרמב"ם שהבעל יורש את המלוה מהאי דב"ק (מ"ג) דפריך ונוקמה לרבה כגון שגבו מעות כו' ולפי"ז דאמרו דאע"ג דאין בכור יורש את המלוה בעל יורש מה הוקשו שם הא דאית ליה גבו מעות אין לו היינו בבכור דאינו יורש את המלוה אבל בעל יורש את המלוה דשאני לן בין בעל לבכור ועי"ש מ"ש לתרץ הקושיא זו. ועי' בנ"י פ' י"נ על (דף קכ"ה) דמדייק מסוגיא דכאן דגם במלוה לא ירש הבעל בראוי עייש"ה והוא כדברי הלח"מ הנ"ל. ועיין ב"ב (קכ"ה) בתוד"ה אר"פ מ"ש בזה

ולולא דמסתפינא היה נלע"ד ליישב זה דטעמו של רבינו ז"ל הוא דסובר דאף מ"ד דסובר דבעל יורש בראוי הוא דוקא במלוה הואיל דהמעות היו מעיקרא ברשותה של האשה דבכה"ג הוא דאמרינן דהבעל יורש בראוי אבל בכור אינו נוטל פי שנים בראוי משום דלא היה מעולם עדיין ברשותו של היורש ורק עתה הוא בא לירש בכה"ג אמרינן דאינו נוטל פי שנים בראוי אבל הבעל יורש בראוי והיינו דוקא במלוה אבל במידי שלא היה עדיין מעולם ברשות האשה פשיטא דאין הבעל יורש בראוי וא"כ שפיר פריך הש"ס הכא דהא בניזקין עדיין לא היו המעות כלל ברשות האשה ובכה"ג לכ"ע אין הבעל יורש בראוי כמו בבכור רק דאם הוא בכה"ג דלא מיקרי ראוי לגבי בכור כגון לרבה שגבו קרקע ולר"נ שגבו מעות פשיטא דגם לגבי בעל לא מיקרי ראוי ומש"ה פריך הש"ס דל"ל לאוקמה, בגרושה נוקמה לרבה כגון שגבו מעות ולר"נ שגבו קרקע דבכה"ג אין הבכור נוטל פ"ש וא"כ גם בעל אינו יורש בכה"ג שלא הי' עדיין מעולם ברשות האשה אבל מלוה שפיר אמרינן דהבעל יורשה משום דהי' ברשות האשה. וחילוק זה יש ללמוד מהתוס' כאן ד"ה ולר"נ וז"ל פי' כגון שגבו נמי קרקע ולא בעי למעוטי מעות דהא דחשיב התם ר"נ מעות כמוחזקין היינו גבי מלוה כדפ"ה משום דזוזי יהיב וזוזי שקיל אבל הכא לא שייך האי טעמא כו' עכ"ל. ועיין תוס' ב"ב (דף קכ"ד ע"ב) בד"ה גבו מעות שכתבו ג"כ סברא זו דמלוה עדיף מניזקין משום דמעות יהיב ומעות שקיל עייש"ה

[מז] שם אמר רבה שור שהמית בן חורין שלא בכוונה פטור מכופר שנאמר השור יסקל וגם בעליו יומת אם כופר יושת עליו כ"ז שהשור בסקילה הבעלים משלמים כופר כו' איתיביה אביי המית שורי את פלוני כו' ה"ז משלם עפ"י עצמו מאי לאו כופר לא דמים כו' כל הסוגיא אם משלם דמים או לא ועי' ברמב"ם פ"י מהל' נזקי ממון הי"ד וז"ל נראה לי שאעפ"י שהתם שהמית בכוונה עבד או שפחה פטור מן הקנס שהוא שלשים סלעים אם המית שלא בכוונה משלם חצי דמי העבד או השפחה מגופו כאילו המית שור חבירו או חמורו עכ"ל. ועיין בה"ה מ"ש בזה והמתבאר דשיטת הרמב"ם ז"ל דאין דמים לבן חורין יעוש"ה והראב"ד בהשגות חולק על הרמב"ם וכתב וז"ל א"א הסברא הזו אינה מחוורת שהרי ע"פ עצמו דא"ר דלא משלו כופר בבן חורין אפ"ה דמים משלם ולגבי עבד דמים נמי לא משלם ואי בבן חורין לא משלם חצי הדמים גבי עבד אמאי משלם חצי דמים כו' ומתבאר בשיטת הראב"ד דסובר דיש דמים לבן חורין והקצה"ח (בסי' ת"ה סק"א) כתב בזה דבר נכון ומתקבל בשיטת הרמב"ם ז"ל והוא דהא כופר אינו אלא לאחר מיתה והיש"ש כתב דה"ה דמים נמי לא משלם אלא לאחר מיתה וא"כ אם תם המית את האדם א"כ הוה החצי דמים קנס ואין אדם מוריש קנס לבניו ומש"ה לא משכחת לה כלל תשלומי חצי דמים בשור תם שהמית את האדם עכ"ד ודפח"ח

אולם מה שי"ל בדבריו דהא התוס' במסכת ב"ק (דף ע"ב ע"א) בד"ה סיפא כתבו שם דהא דאמרינן אין אדם מוריש קנס לבניו לאו בכל הקנסות הדין כן רק דוקא קנס הבא מחמת בתו אבל בכל הקנסות אדם מוריש הקנס לבניו וכן מתבאר מסוגית הש"ס דב"ק שם (דף ע"א ע"ב) וכ"ש לשיטת הר"י הלבן שם בתוס' הוה הדין כן ורק לענין שבועה יעוש"ה וא"כ אזדא לה תירוצא של הקצוה"ח ז"ל. וגם י"ל בהא דפליגי אי פ"נ ממונא או קנסא ופירש"י לעיל (דף ט"ו ע"א) בד"ה ממונא ונ"מ דאי מודה מקמי דאתו סהדי לא מיפטר עכ"ל והא איכא ג"כ נ"מ דאי קנסא אין מוריש זה לבניו ואי ממונא מוריש לבניו. ואולי רש"י ז"ל חדא מתרי נ"מ נקיט

ועיין עוד שם לעיל (דף ט"ו) ת"ש המית שורי את פלוני או שורו של פלוני ה"ז משלם עפ"י עצמו מאי לאו בתם כו'. ופירש"י בד"ה המית וז"ל וה"ק המית שורי את פלוני משלם חצי כופר עפ"י עצמו וריה"ג הוא או שורו של פלוני המית משלם עפ"י עצמו ח"נ אלמא ממונא הוא עכ"ל ולכאורה מדוע הוצרך רש"י לפרש דהמית שורי את פלוני משלם חצי כופר וריה"ג הוא נימא דאתיא ככ"ע וקאי לענין דמים דמשלם עפ"י עצמו ואף דלענין דמים מיקרי קנס כמו כל ח"נ של תם הא אם אמרינן דהוה ממונא א"כ משלם עפ"י עצמו והש"ס רצה להקשות אליבא דמ"ד פ"נ קנסא וא"כ גם מרישא תיקשי. אולם י"ל דרש"י ז"ל מפרש זה דאפילו אם נימא דרישא דברייתא דקתני המית שורי את פלוני ה"ז משלם עפ"י עצמו קאי לענין חצי כופר וכריה"ג ולא תיקשי מינה מ"מ תיקשי מסיפא כנלע"ד. והנה מ"ש הקצה"ח בשם היש"ש דה"ה דמים נמי לא משלם אלא לאחר מיחה חפשתי ביש"ש ולא מצאתיו כעת שיכתוב היש"ש כן ובגוף הסברא שכתב בשם היש"ש י"ל בה טובא דהא בשלמא לענין כופר שפיר ילפינן דאינו משלם אלא לאחר מיתה מקרא דהשור יסקל וגם בעליו יומת ואם כופר דדוקא כשהבעלים חייבים מיתה ומשלם כופר לפוטרו ממיתה אבל גבי דמים דהוא כמו היזק דעלמא אטו כ"ז שהוא חי והוא חולה ליכא תשלומי נזק כלל או אם הוא גוסס דהוא כחי לכל דבריו ונוחל ומנחיל ואף דאין ההיזק כ"כ אז כמו אם הוא לאחר מיתה מ"מ לישלם עכ"פ כמה שהיה הנזק רגע קודם המיתה. אולם יש מקום לתירוצו של הקצוה"ח בפשיטות דנהי דדמים משלם מחיים מ"מ כ"ז שלא עמד בדין והוא קנס ליכא חיובא עדיין ואינו מוריש הקנס לבניו ומיהו אם עמד בדין מחויב בודאי לשלם והרבה י"ל בזה וקצרתי ועיין לקמן מ"ש על (דף מ"ה ע"א) על תוד"ה השתא בסה"ד [אנ"ז] שם העירותי עפ"י דברי הקצה"ח הנ"ל

[מח] שם ע"ב ת"ר או בן יגח או בת יגח לחייב על הקטנים כגדולים כו' כל הענין שם ופירש"י בד"ה לחייב על הקטנים סקילה עכ"ל ולעיל (בדף מ"א ע"א) במתני' וכן בבן וכן בבת פירש"י בן קטן ותינוקות קטנה חייב עליהן סקילה וכופר כגדולים עכ"ל הרי שפירש"י דגם לענין כופר חייב על הקטן וקטנה ועיין בנ"י כאן במתני' בד"ה חייבין מיתה באה"ד וז"ל וכן בבן כו' הקמ"ל דחייב על הקטנים וגדולים ואיצטריך דאע"ג דליתנהו במצות מחייבי עלייהו בין במיתה בין בכופר ודוקא בקטנים בני קיימא לאפוקי בן ח' דלאו בר קיימא הוא וכן פחות מל' יום ואפי' בן ט' דספיקא היא ומספיקא לא מפקינן ממונא וכל היכא דאנפל לא מחייב אספק נפל נמי לא מחייב דאוקי ממונא בחזקת מריה [האי ה"מ שכתב הנ"י הוא נרשם בפיסקא בפ"ע והוא טעות הדפוס ולענד"נ דהכל הוא דיבור אחד] ה"מ לאפוקי מיניה דמספיקא לא מפקי אבל בבא לצי"ש כיון דקיי"ל כופרא כפרה מספיקא נמי מחייב עכ"ל הנ"י ועיין בתוי"ט על מתני' הביאו ג"כ ועי' בפרע"ב ז"ל וכן בבן חייב עליהן סקילה וכופר כגדולים עכ"ל. ולכאורה י"ל במ"ש הרשב"א בשם הראב"ד כאן בד"ה הא דאותיב אביי לרבה באה"ד וז"ל והראב"ד ז"ל פי' דאפשר שהכופר הוא בקצב כערכין והדמים כדי שויו ואינו מחוור בעיני דהא תניא לעיל בברייתא הואיל ואני מחמיר בעבד מב"ח שב"ח יפה סלע נותן סלע ואלו