אמרי הצבי א ריג

חזקי' שכל שיש שם דין מיתה אעפ"י שאין שם מיתה כלל פוטרות ממון הם משיבין שלא נאמר כן אלא כשהיתה לו ע"ז כוונה בעלמא אלא שלא התרו בו או שלא כוון להמית אבל כל שלא כוון לזה כלל אין אומרים כן ונמצא שאין זו של רב אדא חולקת עם זו של חזקי' כו' יעוש"ה. והנה דעת היש מי שאומר הוא שיטת הרמב"ם והתשובה שמשיבין על דבריו הוא קושית הראב"ד השניה דהא לחזקיה פטור ממיתה וגם מתשלומין והתי' שהם משיבין הוא לתרץ שיטת הרמב"ם לחלק בין אם היה בלא כוונה להמית אבל דכוון לגוף זה בכה"ג הוא שכתב הרמב"ם דמשלם דמי ולדות. וכן אם היה בלא התראה בכה"ג הוא דמשלם דמי ולדות אבל היכא דנתכוון להמית לראובן ונגף ללאה בכה"ג פטור מדמי ולדות כנ"ל לכאורה לפרש דברי המאירי ז"ל ולשונו מורה כן לכאורה. אולם לא נוכל לכוון כן בלשון הרמב"ם שהרי מבואר ההיפוך בה"ה בתחלת דבריו בנוגף את האשה אעפ"י שהי' בשוגג פטור. וכן מבואר בלשון הברייתא של תד"ח ובכמ"ד בש"ס דחייבי מיתות שוגגין פטורין מתשלומין. ואם נפרש להיפך בכוונת המאירי דבנתכוון לגוף זה אף שהיה בשוגג או שלא היה הכוונה להמית שפיר פטור מדמי ולדות אלא דבנתכוון לגוף אחר ונגף להאשה חייב בדמי ולדות ובזה יהיה מיושב דברי הרמב"ם ז"ל ונוכל להעמיס גם זה בלשון המאירי ז"ל אלא דמסוגית הש"ס דסנהדרין (ע"ט) דקאמר רבא תד"ח מפקא מדרבי כו' אף מכה אדם לא תחלוק בו בין שוגג למזיד בין מתכוון לשאינו מתכוון כו' אלא לפוטרו ממון ולשון אין מתכוון הוא שאינו מתכוון לזה אלא לאחר וכדקאמר הש"ס שם אלמא דפטור מתשלומין בכה"ג והרבה יגעתי בזה להבין דבריו הקדושים של המאירי ז"ל ולא יכולתי להבין כעת

ולע"ד לולא דמסתפינא היה נ"ל לומר דנהי דשוגג מיקרי בר חיוב מיתה ופוטר מתשלומין וכן מתכוין לראובן והרג לשמעון ג"כ פטור ממיתה ותשלומין לתנא דב"ח ומפקא ליה מגז"ש דמכה אדם ומכה בהמה מ"מ אם היו שניהם כאחד שנתכוין לראובן ובשוגג או בלא התראה וכדומה והרג לשמעון בכה"ג אולי י"ל דאיכא חיוב תשלומין דהיינו הואיל דאיכא תרווייהו כא' שוגג ואינו מתכוין לזה כלל והרבה י"ל בזה. ואם נימא כן היה נוכל ליישב דברי הרמב"ם ז"ל דבהלכה ה' כתב הדין בשוגג דפטור מתשלומין ובה"ו כתב הדין דאם לא נתכוון לאשה כלל ונוכל לומר דקאי על מ"ש בהלכה ה' והיינו שהיה בשוגג ולא נתכוון להאשה כלל בכה"ג חייב בתשלומין והיה א"ש הכל. ואולי נוכל לכוון זה בכוונת דברי הרב המאירי ז"ל דכוונתו הוא ג"כ בכה"ג וכסברא הנ"ל וי"ל עוד בזה

[מב] (א) שם ע"ב תניא אידך בעל השור נקי, רע"א נקי מדמי עבד ונימא ר"ע לנפשיה והלא עצמו אין משתלם אלא מגופו הביאוהו לב"ד וישלם לך כו' ובתוד"ה ונימא וז"ל ולא בעי למימר שלא היה יודע אותם תירוצים וכשאמר לו ר"א קיבלם דפשיט לו לגמ' דמסתמא הי' יודע ומה שלא היה חושש משום דאית ליה דרבה דאי אין השור בסקילה אין הבעלים משלמים כופר כו'. ועיין מהרש"א כאן ע"ד התוס' הנ"ל וז"ל וליכא לאקשויי דאם קיבל תירוצי דר"א ואית ליה דרשא דאם כופר דמחייב כופר שלא בכוונה אמאי לא מוקים נקי למעט בתם חצי כופר די"ל דאיכא למימר דאית ליה כריה"ג דתם נמי משלם חצי כופר מאחר שחייבו הכתוב ח"נ כמ"ש תוס' לעיל לריה"ג וכן צ"ל למאי שכתבו לקמן התוס' בד"ה אלא וא"ת מאי דוחקו לתרץ נימא דגם ר"ע היה יודע וסובר אותו תירוץ שהשיב לו ר"א וסבר דילמא אית ליה טעמא אחריני כדאמר לעיל אקדם ושחטו עכ"ל התוס' וכתב עלה המהרש"א כאן וז"ל ר"ל ואית ליה תם חייב בח"כ כריה"ג וכצ"ל בשמעתין למאי דמוקים למעט דמי עבד בשקדם ושחטו ולא מוקים לה בשקדם ושחטו ולמעט מח"כ דאיכא למימר דקסבר דחייב בחצי כופר מה"ט דסבר ריה"ג דחייב ח"כ כמ"ש התוס' לעיל וכמ"ש ג"כ בסופ"ק דלא מצינו מפורש בהדיא דאית ליה לריה"ג הכי אלא דאיכא למימר הכי עכ"ל המהרש"א. והנם תורף דברי המהרש"א ז"ל הם דר"ע סובר כריה"ג דתם משלם ח"כ ולכאורה דבריו הקדושים נפלאו ממני דהא בהדיא כתבו התוס' כאן תיכף ומיד דמסתמא היה יודע ומה שלא היה חושש משום דאית ליה דרבה דאי אין השור בסקילה אין הבעלים משלמים כופר הרי דכתבו דס"ל לר"ע דכל שאין השור בסקילה אין הבעלים משלמים כופר. ועוד דלשון הברייתא דקא"ל ר"ע לר"א והלא הוא עצמו אינו משתלם אלא מגופו הביאהו לב"ד וישלם לך כו'. הרי דס"ל לר"ע דלא משלם תם חצי כופר דאם נימא דמשלם ח"כ א"כ מאי מקשה לר"א דסובר דקרא ובעל השור נקי אתא למעט תם מח"כ דל"ל קרא למעט תם מחצי כופר הביאהו לב"ד וישלם לך הלא ר"ע סובר באמת דחייב תם בחצי כופר וא"כ לר"א דסובר דתם פטור מח"כ פשיטא דצריכינן קרא ובעל השור נקי למעט תם מחצי כופר. ועוד י"ל דהא בהדיא כתבו התוס' לעיל (בדף ט"ו ע"א) ד"ה הא מני באה"ד שם וז"ל וא"ת א"כ מהאי טעמא אמאי לא מוקי אפי' כר"ע דפוטר בתם מח"כ דכשהשור בסקילה לא איצטריך למיתני שפטור מח"כ דהתנן שהתם משלם מגופו וכיון דמשלם מגופו הביאהו לב"ד וישלם לך וכשאין השור בסקילה כגון עפ"י ע"א ועפ"י בעלים בין תם בין מועד שניהם פטורים מכופר מדרבה כו' יעוש"ה. והרי מפורש כתבו התוס' דלר"ע פטור תם מחצי כופר ולא סבר לה כריה"ג ואיך כתב המהרש"א בשיטת התוס' דלר"ע תם משלם חצי כופר ועי' בשמ"ק לעיל על (דף ט"ו) בד"ה הא מני באה"ד וז"ל תוס' שאנץ ואמר רבי דהא דנקיט ריה"ג לא משום דשמעינן ליה בהדיא אלא כלומר דמצי סבר תם משלם ח"כ ור"א ור"ע פשיטא דלא מצי סברי דמשלם ר"א דדריש התם בהדיא נקי מח"כ ור"ע שהרי השיב לו והלא הוא עצמו אינו משתלם אלא מגופו כו' יעוש"ה בשמ"ק הרי שכ' בהדיא דלא כהמהרש"א ז"ל

(ב) ולהבין דברי קדשו של רבינו המהרש"א ז"ל נלע"ד דכוונתו הוא רק לפרש כן בקושית התוס' על הא דפריך הש"ס ונימא ר"ע לנפשיה והלא עצמו אין משתלם אלא מגופו הביאהו לב"ד וישלם לך ע"ז הוקשו התוס' דמאי פריך הש"ס נימא שלא היה יודע ר"ע אותם תירוצים שהשיב לו ר"א דקרא ובעל השור נקי צריכינן להיכא דאין השור בסקילה כגון שהרג עפ"י ע"א ועפ"י בעלים או שלא במתכוין וכשאומר לו ר"א הני תירוצים קיבלם ר"ע וע"ז כתב המהרש"א דאם נימא דלא ידע ר"ע הני תירוצים ומש"ה הקשה לו לר"א והלא הוא עצמו אין משתלם אלא מגופו הביאוהו לב"ד וישלם לך אבל כשמשני לו ר"א כן קיבלם א"כ אמאי דריש נקי לדמי עבד נימא דנקי אתי לחצי כופר וע"ז כתב המהרש"א דמשקיבלם ר"ע להני תירוצים מר"א דריש לה לקרא דנקי מדמי עבד ולא דריש לה לנקי מחצי כופר משום דעתה ראה טעמו של ריה"ג וסובר כריה"ג דבאמת תם משלם חצי כופר ומפרש המהרש"א כן בקושית התוס' על הש"ס דמאי פריך הש"ס ונימא ר"ע לנפשיה כו' נימא דלא ידע להני תירוצים ומש"ה אקשי ר"ע האי קושיא והלא הוא עצמו כו' ותירץ לו ר"א דמיירי שהרג עפ"י ע"א והבעלים ושלא במתכוון ור"ע קיבל לתירוצו של ר"א ומש"ה לא קשה ליה לר"ע הביאהו לב"ד ושפיר דריש לקרא למעט תם מדמי עבד וסובר עתה כריה"ג דתם משלם חצי כופר וע"ז תירצו התוס' דשפיר פריך הש"ס ונימא ר"ע לנפשיה כו' משום דפשיט ליה להש"ס דמסתמא היה יודע ר"ע מהני תירוצים של ר"א ואפ"ה אקשי ליה משום דר"ע אית ליה דרבה דאי אין השור בסקילה אין הבעלים משלמים כופר וא"כ סובר ר"ע ג"כ דתם אינו משלם ח"כ משום האי טעמא והמהרש"א כתב כן רק בקושית התוס' דנימא כן אבל באמת לא ס"ל כן. וכן מ"ש המהרש"א בדברי התוס' בדיבור שאחר זה בד"ה אלא א"ר אשי הוא ג"כ רק בקושית התוס' דנימא כן אבל לפי המסקנא באמת סובר ר"ע דתם אינו משלם ח"כ כנלע"ד בפי' דברי המהרש"א ז"ל. וראיתי בספר פ"י כאן על תוס' זה שהביא דברי המהרש"א הנ"ל והאריך לתמוה עליו יעוש"ה ואם היה מפרש הפ"י דברי המהרש"א כמ"ש לא היה קשה כלל ודוק היטב בזה

ועיין לקמן בתוס' ד"ה מה כשחייב ב"ח וז"ל ברייתא זו מוכחא דר"ע לא קיבל תשובה דר"א דהא לא דריש ר"ע נקי מחצי כופר ואפ"ה פוטר כאן בתם והיינו משום דכי לא מחייב סקילה פשיטא דפטור מכופר עכ"ל הרי מפורש בהדיא בתוס' כן דלא כמהרש"א וע"כ צ"ל כמו שפירשתי. שוב ראיתי בשמ"ק כאן